דילוג לתוכן העיקרי

ערכם של חיי אדם

קובץ טקסט

בימים אלו, לאחר הנסיגה מלבנון, נשמעת בציבור הדתי דרישה כלפַּי, שאתבטא כנגד מה שהם מכנים הפקרת חיילי צד"ל, כשם שהתבטאתי בעניינים מוסריים אחרים - הטבח בסברא ושתילה, או, לאחרונה, נאומו של שר החוץ[1]. לטענתם, אירועי סברא ושתילה ייראו כמשחק ילדים מול הטבח שעלול להיערך בחיילי צד"ל, ששיתפו איתנו פעולה בשני העשורים האחרונים. הצגת דרישה זו, שאיני מסכים איתה, מהווה הזדמנות מתאימה לפרוש בפניכם את הויכוח הסמוי והגלוי שיש לי מזה שלושים שנה עם חלק גדול מנושאי דברה של הציונות הדתית.

ודאי ידועה לכם עמדתי העקרונית, כי טובת העם ומדינתו קודמת קדימות ערכית ומעשית לשלמות הארץ. על כך דיברתי פעמים רבות. רק אזכיר שבהקשר היציאה מלבנון לא שמענו טענות כנגד עזיבת חלקי ארץ ישראל ונחלת אבותינו, ואולי יש בכך תימוכין לעמדה פשוטה זו.

בשיחה זו ברצוני להתמקד בנקודה אחרת, ולהתייחס להצהרות שנשמעו לאחרונה, לאו דווקא מפי אנשים דתיים, לפיהן "מדינה שאינה מוכנה להקריב 25 חיילים בשנה אינה ראויה להיות מדינה". לאחר מלחמת יוה"כ הוציאה הישיבה את הקובץ "שמונה נסיכי אדם", לזכרם של שמונת הנופלים בני הישיבה. בקטע הראשון בחוברת כתבתי:

"'ותהי התשֻעה ביום ההוא לאבל לכל העם' (שמואל ב' י"ט, ג) - צירוף של תשועה ואבל בעולמנו זה, שבו עדיין אין השם שלם ואין הכסא שלם, הוא צירוף שכיח למדי. תשועה ואבל דרים בדרך כלל בכפיפה אחת. הרי ממנהגו של עולם הוא, שכל תשועה במלחמה באה עם אבל, ועל הרוב במחיר של אבל. אך יש שהאבל גדול כל כך ומקיף כל כך, עמוק כל כך ומעיק כל כך, עד שלבו של אדם צר מהכיל את שתי התחושות - את תחושת התשועה בצד תחושת האבל - ואז התשועה כאילו מתגמדת, עד שהיא עצמה הופכת לאבל; ותהי התשועה לאבל... כי נעצב המלך על בנו. ואם אחרי מלחמת יוה"כ, אשר עם כל מוראותיה ישראל נושע בה' תשועת עולמים, אין תחושת התשועה מורגשת לא בציבור ולא ביחיד,
לא ברחוב ולא בבית - הרי אין זה משום שהתשועה קטנה, אלא משום שהאבל גדול; ותהי התשועה לאבל".

להשקפתי, כפי שעולה מהדברים שכתבתי, השיקול של פיקוח נפש וחיי אדם גובר על הכבוד הלאומי. במקומות אחרים הסתכלו על מלחמת יוה"כ בצורה שונה מהצורה בה ראיתי אותה אני: הגיעו אלי תגובות חריפות על ה"תבוסתנות" בדברים שכתבתי, לפיהם האבל על ההרוגים מעיב על תחושת התשועה. רבנים אחרים ראו את העובדה שהמלחמה כרוכה בקרבנות כְּרָע הכרחי, שאינו מטיל צל כבד על הניצחון. במלחמת לבנון, כשעמדנו בשערי ביירות, אמרו לי מפקדים בכירים שפריצה לביירות עתידה לגבות כמה מאות קרבנות. בעיתונים דאז נכתבו שתי ידיעות: אישים דתיים מסויימים תומכים בפריצה לביירות, והרב עמיטל מתנגד לה. בשעתו, פעלתי ככל יכולתי כדי לנסות למנוע את כיבושה של ביירות, כי חששתי ממחיר הדמים שצעד זה עלול לגבות. אבא קובנר, שרצה לעשות איתי תוכנית לקירוב לבבות בין דתיים לחילוניים, אמר לי לפני מותו, כששמע שאישים דתיים דוחפים לפרוץ לביירות, ש"הלך לנו דור", והסביר: "כשזו דרכה של היהדות הדתית, אפילו חילוני שכמוני - כבר לא רוצים אותו". הויכוח העקרוני ביני ובין רבנים אחרים הוא על המקום שתופס הערך של פיקוח נפש: האם ערכם של חיי אדם גובר על ערכים אחרים, כמו כבוד לאומי, או לא.

אינני מזלזל בערך הכבוד הלאומי. לפעמים ערך זה הוא גם מרכיב חשוב ביכולת ההרתעה ובכושר העמידה הלאומי, וברור שגם לי ישנם קווים אדומים בהתאם לזמן ולמקום. אולם בעינַי, משקלו של ערך השמירה על חיי אדם, ועל חיילי צה"ל בפרט, מכריע, באופן עקרוני, את משקלה של הגאווה וזקיפות הקומה הלאומית.

למיטב הבנתי הממשלה לא נטשה את חיילי צד"ל. במאמצים דיפלומטיים הצלחנו ליצור לחץ בינלאומי על סוריה ולבנון, שידאגו לכך שלא ייפגעו שותפינו לשעבר; ואכן - ממשלת לבנון העמידה אותם לדין אך נמנעה מלטבוח בהם. האפשרויות האחרות שעמדו בפנינו היו גובות מחיר דמים כבד; ואין אני מקבל את הטענה, שבריתנו עם צד"ל היתה חזקה עד כדי למנוע את יציאתנו משם. מעולם לא נכנסנו לשותפות כזו עם צד"ל, שתחייב אותנו לוותר על אינטרס לאומי, מדיני ובטחוני ממדרגה ראשונה. אמנם, יכולנו להודיע לצד"ל מבעוד מועד על הנסיגה, אך הודעה כזו היתה מגיעה מייד לידיעת החיזבאללה, והם היו מזנבים בנו וגורמים לנו לקרבנות רבים. להשקפתי, העובדה שהנסיגה התבצעה לחלוטין ללא הרוגים מגמדת כל טענה אחרת כנגדה, כולל את הטענות על אובדן הכבוד הלאומי, הפגיעה בחיילי צד"ל והפקרת הציוד.

מנקודת המבט של החשש לחילול השם המצב מורכב יותר. בניגוד לטבח בסברא ושתילה בזמנו, במקרה זה העתירו עיתוני העולם שבחים על ממשלת ישראל וצה"ל, ואף נציגת האו"ם קבעה שהנסיגה התבצעה כיאות, תוך דאגה לשלומם של חיילי צד"ל. זאת ועוד, איש אינו חולק על המאמצים העצומים שעושה מדינת ישראל למען קיומם ורווחתם של כ-6,000 פליטי צד"ל, ובדאגה לשלוותם, למחסורם ולבני משפחותיהם.

עם כל האמור, אני בהחלט מבין שלחלק מאיתנו ישנה הרגשה לא טובה בשל העוולות המוסריות שנגרמו בגלל מעשינו, למרות שפעלנו מתוך אילוץ צודק. אם תחושה זו נובעת מרגש מוסרי - היא חיובית בהחלט; אך אל לנו לזלזל בהישג הגדול שבביצוע הנסיגה ללא קרבנות. לדעתי, הישג זה עולה על כל הטענות שכנגד.

"וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". (משנה סנהדרין לז.)


סיכום שיחה שהעביר הרב בבית המדרש כשבוע לאחר היציאה מלבנון. השיחה פורסמה בדף קשר מס' 762.

[1] שר החוץ דוד לוי הצהיר מעל בימת הכנסת, שממשלת ישראל תגיב על התקפות החיזבאללה "דם מול דם, ילד מול ילד". הרב עמיטל יצא בתקיפות כנגד הצהרה זו, וקרא לראש הממשלה לפטר את שר החוץ.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)