עקירה ממקום למקום לענין חיובי ברכה

            ניתן להעלות כמה שאלות בענין זה לגבי חיילים:

1.  חיילים האוכלים בחדר אוכל ונאלצים לקצר סעודתם, האם יכולים לקחת כריך ולאכלו במקום אחר ולברך שם בהמ"ז?

2.  חיילים האוכלים בשטח, דהיינו במקום פרוץ, מהי ההגדרה של עקירת מקום?

3.  התחילו לאכול באוהל מיני מזונות, פירות, גרעינים וכדו', ונקראו החוצה או לפעילות כלשהי - האם יכולים להמשיך ולאכול במקום אחר או באוהל לאחר שחזרו, ללא ברכה ראשונה?

            בגמ' פסחים דף קא. מובא - "...דאמר ר' חנין בר אביי א"ר פדת א"ר יוחנן אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום א"צ לברך".  כלומר, לדעת ר' יוחנן שינוי מקום אינו קובע כלל לענין ברכה.  "...מיתיבי: שינוי מקום צריך לברך... תיובתא" - הגמ'דוחה דעת ר' יוחנן, וקובעת, לפי הברייתא, ששינוי מקום מצריך ברכה.  ומכאן, שאדם שאכל במקום אחד ושינה מקומו, אם רוצה להמשיך ולאכול, עליו לברך שנית ברכה ראשונה (לענין ברכה אחרונה נדון להלן).

            ממשיכה הגמ' ומביאה מחלוקת אמוראים:

רב חסדא - דברים הטעונים ברכה במקומם (כגון לחם) - אין צריך לברך.

רב ששת - אין חילוק בסוג האוכל, ותמיד אם שינה מקומו - חייב לברך שנית.

            ע"מ להבין את מחלוקת האמוראים, נתבונן ביסוד הדין של עקירה ממקום למקום לגבי ברכה:

            בברכת הנהנין,  ההנחה היא שחלות הברכה היא עד שיסיח דעתו מלאכול, כגון שאמר - "הב לן ונברך", בתנאי, שכאשר ברך, ידע שיתכן שירצה לאכול זאת.  לפי רוב הראשונים, אין לגבי ברכה ראשונה ענין הפסק כמו שיש בברכות המצוות.  לגבי תפילין למשל, אם שח בין תפילין של יד לשל ראש - חייב בברכה נוספת, כיוון שהפסיק לפני שקיים את המצוה השניה.  אולם לגבי אכילה, כל כמה שירצה לאכול עד שיסיח דעתו מאכילה, יכול לאכול.  ופסקו הראשונים, שאפילו אם התפלל באמצע וכדו', ג"כ יכול להמשיך לאכול, כיון שלא הסיח דעתו, וכן נפסק בשו"ע (א"כ יש ראשונים שחלקו, עיין תוס' חולין פ"ז).  לאור זה יש להבין את חיוב הברכה שאחר עקירת מקום - האם עקירת מקום היא בעצם מעשה של הסחת-דעת, כיוון שבדר"כ אדם גומר אכילתו במקום שהתחיל, ולכן אם הפסיק לאכול והלך למקום אחר - נחשב כהסיח-דעתו; או שיש כאן דין חדש - חכמים קבעו מראש, שמסגרת הברכה מועילה רק לאותו המקום ולא למקום אחר.  לדוגמא: יש ראשונים הסוברים לענין ברכות התורה, שאפילו למד כל הלילה ולא הפסיק ללמוד בבוקר שלאחריו, צריך לברך שנית, כיון שמראש נקבע שהברכה מועילה רק עד לסוף הלילה הבא, אע"פ שגם הם מודים שהסיבה לקביעה זו היא משום שרוב האנשים ישנים בלילה ומפסיקים ללמוד, אולם לאחר שנקבע כך, הרי שחלות הברכה היא רק לזמן מסויים.  בדומה לזה מצאנו בסוכה - י"א שגם אם יושב כל היום בסוכה, מברך על כל סעודה "לישב בסוכה", כיון שהברכה שברך בסעודה הקודמת חלה רק עד לסעודה הבאה.

            אותם העקרונות שמצאנו במימד הזמן, ניתן לומר גם לגבי מימד המקום - מראש נקבע שברכה ראשונה מועילה רק עד לעקירת מקום.  עקר מקומו - הברכה פקעה, ולאו דוקא משום שרואים בזה הסחת דעת.

            ראינו, א"כ, שתי אפשרויות בהבנת דין עקירת מקום, ויתכן שבזה נחלקו רב חסדא ורב ששת.  רש"י וראשונים נוספים מסבירים בדעת רב חסדא, שבדברים הטעונים ברכה אחרונה במקומם, הרי אם עקר למקום אחר ורוצה לברך שם ברכה אחרונה - חייב גם לאכול שם, וא"כ הרי ודאי דעתו עדיין לאכול, ולכן אין כאן הסחת-דעת מאכילה, ולכן גם אם חוזר לאותו המקום - העקירה לא נחשבת להסחת דעת ולא צריך לברך שנית.  יוצא א"כ, שביסוד דברי רב חסדא עומד ענין הסחת-דעת.  ובהבנת רב ששת, החולק על רב חסדא - לכאורה, אם לא נרצה לומר שהם חולקים במציאות, האם המקרה כאן נחשב כהסחת-דעת, שהרי פה, כדברי רש"י, יש רגליים לדבר שלא הסיח דעתו מלאכול - נצטרך לומר שהוא סובר שכאן אין זה תלוי כלל בענין הסחת דעת, ולכן כאן צריך ברכה ראשונה נוספת בכל מקרה - גם בדברים הטעונים ברכה במקומם.

            להלכה נחלקו הראשונים: הרי"ף, הרמב"ם ועוד, פוסקים כרב ששת, שאין לחלק בין המאכלים; תוס' הרא"ש ועוד - כרב חסדא.

            נ"מ להבנות השונות בדין עקירת מקום - לענין ברכה אחרונה.  לגבי הסחת-דעת מברכה ראשונה, סוברים רוב הראשונים (פרט לבעה"מ וסיעתו), שאין צורך לברך פעמיים ברכה אחרונה. כלומר - אדם אכל לחם, סיים לאכול, אמר - "הב לן ונברך" התחרט, ורוצה עתה לאכול עוד לחם - לפי רוב הראשונים, וכ"פ השו"ע - יברך ברכת המוציא, יאכל כרצונו, ואח"כ יברך ברהמ"ז על שתי האכילות.  העולה מזה, שאע"פ שברך פעמיים המוציא, מברך רק פעם אחת ברהמ"ז, כיון שאין להסחת-דעת משמעות לענין ברכה אחרונה.

            מה הדין בעקירת מקום?  לכאורה, אם סוברים כרב חסדא שעקירת מקום כמוה כהסחת דעת, לא צריך ברכה אחרונה נוספת, ואם סוברים כרב ששת, שעקירת מקום היא דין נפרד, יש מקום לדון בדבר.  ואכן, ראשונים רבים שפסקו כרב ששת, פסקו זאת גם לגבי ברכה אחרונה, דהיינו - אם עקר מקומו, יברך קודם ברהמ"ז על הסעודה הקודמת, ורק אח"כ יברך המוציא ויוכל לאכול פעם נוספת, וכך דעת הרמב"ם, והרמב"ן ועוד.  לעומתם, הרא"ש והתוס' כנראה הבינו שגם לדעת רב ששת אין לברך שנית ברכה אחרונה, ולכן לשיטתם בכל מקרה - גם אם עקר מקום - השאלה קיימת רק לענין ברכה ראשונה.

            שאלה נוספת העולה פה היא הגדרת המקום.  בגמ' שם נאמר משמו של רב הונא - "לא שנו אלא מבית לבית, אבל ממקום למקום לא".  כלומר - הגדרת מקום אחר - דוקא בית אחר.  ורש"י מסביר "ממקום למקום" - מהבית לעליה, שבית ועליה נחשבים כמקום אחד.  אולם התוס' אומר ששינוי מקום היינו אפילו בחד בית, כמו מאיגרא לאיגרא או מחדר לבית, אבל מפינה לפינה - לא, וכך מובא גם בכמה ראשונים, שמעבר מחדר לחדר נחשב כשינוי מקום.

פסק הלכה:   להלכה נחלקו השו"ע והרמ"א -  דעת השו"ע כרמב"ם והרי"ף שפסקו כרב ששת, וא"כ בכל ענין שעוקר מקום - צריך לברך ברכה אחרונה וברכה ראשונה.  הרמ"א מבין שגם לדעה זו, אם מראש היה בדעתו להמשיך הסעודה בחדר אחר - מותר, וזה דווקא בחדר¯ אחר, ולא בבית אחר. ולכאורה צ"ע שהרי ממנ"פ - אם חדר אחר נחשב לשינוי מקום, מדוע מועילה דעתו, ואם אינו נחשב לשינוי מקום, מדוע זקוקים לדעתו?  ויתכן שהרמ"א סובר שלדעת רב ששת יש שני דינים - דין עקירת מקום, כמבואר לעיל, שלא קשור להיסח דעת, ובזה דעתו לא מועילה כלל; ודין מחדר לחדר, שהוא אינו נחשב כעקירת מקום אלא כהיסח-דעת, ובזה סובר הרמ"א שדעתו אכן מועילה.  וא"כ, גם לרב חסדא נצטרך לומר שדעתו תמיד מועילה, אפילו בשינוי מקום, אם הדין הוא רק של היסח דעת. ואמנם, מהרמ"א משמע שדין זה נאמר כך לענין מחדר לחדר, וכ"פ המ"ב וש"א.

הרמ"א - פוסק כרב חסדא, וממילא, בדברים הטעונים ברכה במקומם (לחם ומזונות), אין כלל בעיה של עקירת מקום ויכול להמשיך לאכול גם במקום אחר, על סמך אכילתו הראשונה, אא"כ בפועל הסיח דעתו, כלומר שעשה הפסקה גדולה והתעסק בדברים אחרים, ובזה גם הרמ"א יודה שצריך ברכה ראשונה נוספת.  לגבי פירות ודברים שאינם טעונים במקומם - הדין כדלעיל, שטעון ברכה במקום החדש, וגם כשחזר למקומו הקודם.

            הרמ"א בהג"ה מוסיף, שלכתחילה תמיד יברך ברכה אחרונה לפני שעוקר ממקומו, שמא ישכח אח"כ להמשיך לאכול וישכח את הברכה האחרונה.  לכן, אם מברך ב"א, ברור שאח"כ צריך גם ברכה ראשונה, אולם לצורך מצוה וכו', כותב הרמ"א שיכול לעקור ממקומו גם ללא ברכה אחרונה, וימשיך אכילתו במקום אחר.  אולם רע"א הקשה ע"ז, שהרי גורם ברכה שא"צ, ולכן עדיף גם לכתחילה לא לברך ב"א טרם יציאתו.

ההלכה לגבי הגדרת המקום: מהשו"ע והרמ"א משמע שפסקו שניהם שמחדר לחדר נחשב כעקירת מקום, וכדברי התוס' לעיל.  אמנם, המ"ב בבאור-הלכה דן בזה בהרחבה, ואכמ"ל, ומסקנתו היא שמחדר לחדר לכתחילה רצוי שלא יעשה כן, אא"כ היתה זו דעתו מראש בשעת הברכה, ובדיעבד שלא יברך שנית.

            לענין הגדרת מקום בשטח פרוץ, מצאנו ברמב"ם שהאוכל מתאנה בצד מערב, יברך שנית כשאוכל מצד מזרח של אותה התאנה.  מקור הדברים הוא בירושלמי, ומובא באחרונים שבשטח פרוץ ההגדרה היחידה היא הראיה, ולכן - אם עץ התאנה חוצץ בפני העומד בצד מזרח ומביט למערב, צריך ברכה נוספת.  ומכאן שבמקום שיש מחיצות - כל החדר נחשב כמקום אחד, גם אם הוא גדול מאוד, ואילו במקום פרוץ - תלוי בשאלת הראיה.

            שני נושאים הקשורים כאן להלכה למעשה, ולא עסקנו בהם לעיל, פן תקצר היריעה:

1. השאיר חברים במקום הסעודה הקודם.  2.  הגדרת דברים הטעונים ברכה במקומם.

סיכום למעשה בשאלות הנזכרות לעיל:

1.  נקרא לצאת באמצע הסעודה בדחיפות - אם יוכל לחזור לאכול תוך זמן קצר או להמשיך אכילתו במקום אחר תוך זמן קצר - יכול לקחת עימו כריך ולאכול שם, ולברך שם ברהמ"ז.  במקרה שמסופק אם יוכל להמשיך אכילתו בזמן הקרוב, יברך עתה ברהמ"ז, וכשיאכל יברך שנית ברכה ראשונה.

2.  אוכל פירות וכדו' - אם עקר מקומו, צריך לברך ברכה ראשונה שוב.  למשל, אכל פרי באוהל, ונקרא למסדר או לענין כלשהו, כשחוזר צריך לברך שנית ברכה ראשונה.  היו אנשים שאכלו עימו באוהל - אינו חייב ברכה כשחוזר.  אם חושש שייצא לזמן מרובה - יברך ברכה אחרונה לפני שיוצא.

3.  בשטח פתוח, כל תחום הראיה שיכול לראות במקום שבו מברך בתחילת אכילתו, נחשב כמקום אחד.  אולם, אם אינו בתחום הראיה, אפילו שההגבלה נובעת  מעצמים שמסתירים - צריך לברך שנית (לכאורה - שני צידי טנק כשני צידי תאנה).

4.  מי שמראש התכוון לאכול תוך כדי הליכה או נסיעה, והאוכל נמצא בידו בזמן ההליכה ואוכל ממנו - אין זה נחשב כעקירת מקום.

הערה: אע"פ שהשו"ע והרמ"א נחלקו בעיקר הדין, סיכום ההלכה דלעיל נכון גם לגבי הנוהגים בד"כ כדעת השו"ע, כיון שמדובר פה בספק ברכות - מעדיפים למעט בברכות ולא להיכנס לספק ברכה לבטלה.