דילוג לתוכן העיקרי

נצבים | תשובה וגאולה

קובץ טקסט

להאזנה

א. שיבת ישראל ושיבת ה'

משה מודיע לבני ישראל, לאחר שעבר מחצית מפרשת ניצבים, שבסופו של דבר הם יעשו תשובה. בעקבות תחזיתו כי ה' יכעס על בני ישראל עד שיביא עליהם את "כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דברים כ"ט, כ"ו), משה אומר את הדברים הבאים:
 
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"     (דברים ל', א'-ב')
 
ה"שיבה" של בני ישראל אל ה' פוגשת בתנועה משלימה מצידו של ה', שגם הוא שב:
 
"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"    (שם, ג')
 
בתגובה לחרטתם של בני ישראל, לשיבתם אל ה' ואל מצוותיו, ה' משיב את בני ישראל לארצם. אולם, ה"שיבה" של ה' אינה כמו ה"שיבה" של ישראל. כאשר ישראל שבים, הם שבים אל הצד השני של יחס ברית, או אל עצמיות ואופן קיום קודם. בניגוד לשיבה זו, השיבה של ה' מהווה מעשה קונקרטי בעולם המוחשי המבוצע באותו שלב בהיסטוריה של בני ישראל -  ה' משיב אותם אל ארצם (שם ג'-ה').
 
מאוחר יותר, בדוגמה שנייה של הקבלת ה"שיבה" בין ישראל לקדוש ברוך הוא, ה' שב פעם נוספת, בפעם זו, השיבה נעשית בהקבלה מלאה לבני ישראל. בחזרה על המוטיב הספרותי והרעיוני של השיבה הכפולה של ה' וישראל, משה מודיע לעם כי כאשר הוא "ישוב" (שם ח') אז ה':
 
 “יָשׁוּב ... לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ"   (שם ט')
 
בנקודה זו, ה' שב אל יחס הברית שלו עם בני ישראל ואל אופן קיום והתנהגות קודמים. שלא במפתיע, בפרשייה כולה (פרק ל' פסוקים א'-י') המתארת את ה"שיבה" הכפולה והמשלימה של ישראל אל ה' ושל ה' אל ישראל, הפועל "שב" מופיע שבע פעמים (שם: א', ב', ג', ג', ח', ט', י' - תוך התחשבות גם בשימוש יוצא הדופן בתחילת הפרשיה בשורש ש.ו.ב לציון הפנמת המסר ההיסטורי).
 

ב. מיקום הפרשיות: גלות וגאולה והברכות והקללות

נקודות מקדימות אלו בנוגע לפרשיה בתורה המכונה לעתים קרובות "פרשת התשובה", מצביעות על אופי הפרשיה. הפרשיה אינה עוסקת רק בתשובה עתידית של בני ישראל, אלא גם בשיבה של ה' אל ישראל ובהשבתו של ה' את ישראל לארצם.
 
בניסוח מעט שונה, היא אינה מדברת רק על תשובה, אלא עוסקת גם בגאולה. כפי שהן התוכן והן השפה של הפרשייה כולה מצביעים, מדובר על "שיבה" למצב קודם כלשהו.
 
נקודה אחרונה זו יכולה להיות מומחשת עוד יותר על ידי שורת הקבלות לשוניות בין הפרשיה שלנו, פרשית "תשובה וגאולה" לבין הפרשיה הנרחבת של "הברכות והקללות" הנמצאת בסיומה של פרשת כי תבוא (שם כ"ח, א'-ס"ט).
 
ראשית, כפי שכבר צוטט לעיל, פסוק הפתיחה של פרשית "תשובה וגאולה" בה אנו עוסקים מתייחס לנקודה כלשהי בהיסטוריה, כאשר "יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ" (שם ל', א'). ככל הנראה, משה חוזה כי במהלך ההיסטוריה שלהם בני ישראל יזכו הן בברכה המובטחת על ידי התורה, והן, למרבה הצער, גם בקללה. בהתייחסו לכך ש"יָבֹאוּ עָלֶיךָ" הברכות שניתנו לפני בני ישראל, משה מתייחס בבירור לתחילתה של פרשית "ברכה וקללה" בה מוזכרים "כָּל הַבְּרָכוֹת" ש"יבואו עליך" (שם כ"ח, ב'). בדומה, כאשר משה מתייחס ל"קללה" ש"תבוא עליך" הוא מתייחס למוזכר באותה פרשייה, "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת" (שם ט"ו).
 
יתרה מכך, בשני הסיפורים משחקים הרעיונות של "שמיעה לקול ה' " ו"שמירת מצוותיו" תפקיד מרכזי. לפני שהוא מציג את הרעיון של "ברכה", משה מציב תנאי לסיפור ה"הברכות והקללות". הוא מתנה את הברכה בנסיבות מסוימות "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו" (שם א'). בדומה, בהקדמה לרשימת הקללות, התורה מציגה את התנאי ההפוך, “אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו" (שם ט"ו). בהקבלה, הסיפור המאוחר יותר, סיפור "תשובה וגאולה", משתמש בלשון כמעט זהה. שיבתם של ישראל אל ה' מצריכה "שמיעה בקולו" (שם ל', ב'), ביטוי המופיע שלוש פעמים לאורך הפרשייה (שם: ב', ח', י'), כולל את "עשיית" ו"שמירת" "מצוותיו" (שם ח', י'). יתרה מכך, בדיוק כמו בסיפור "הברכות והקללות" הקודם, שם המצות צוו "היום" על ידי משה (שם כ"ח: א', ט"ו), כך גם בסיפור "תשובה וגאולה", משה קובע כי המצוות הן אלו "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (שם ל', ח').
 
בנוסף, הסיפורים מאוחדים גם על ידי תיאורים כמעט זהים של השפע והשגשוג שבני ישראל יקבלו מ-ה'. כך, לקראת סוף סיפור "תשובה וגאולה", התורה מתארת המצב של בני ישראל בארצם אחרי הגאולה במילים אלו:
 
"וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה..."    (שם ל', ט')
 
מילים אלו מהוות שחזור כמעט מדויק (ישנן כמה שינויי ניסוח וסדר) של המצב המבורך של בני ישראל בחלק הברכה בפרשת כי תבוא. גם שם, התורה מדברת על "יתר" ו"טובה".
 
"וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ..."   (שם כ"ח, י"א)
 
לבסוף, כהקבלה רביעית בין שני הסיפורים, התורה בונה קשר לשוני ונושאי מורכב הסובב סביב "ששון" א-להי, גלות וחזרה. לקראת סוף הקללות בפרשת כי תבוא, משה אומר לעם כי כשם ש-ה' "שש" עליהם להיטיב להם ולהרבות אותם, כך הוא "ישיש" לאבד ולהשמיד את העם (שם כ"ח, ס"ג). ה', כך נאמר, יפיץ את העם "בְּכָל הָעַמִּים... מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (שם ס"ד).
 
בדומה, בהד ברור אך בו זמנית ניגוד למערך זה של תנאים ורעיונות, הסיפור בפרשת ניצבים מציג מערך תנאים ורעיונות דומה בסדר הפוך. תחילה, כחלק מ"שיבתו" אל ישראל, ה' יאסוף את העם "מִכָּל הָעַמִּים" שהוא הפיץ אותם בהם (שם ל', ד').
 
שנית, עם הבאתם אל ארצם הוא ישוב “לשוש" על העם לטוב להם כאשר "שש" על אבותיהם (שם ט').
 
אם כן, בנקודה רביעית זו של הקבלה אנו עומדים בפני קשר המצביע על תמונה של היפוך. ה' שמח בעבר בהפצת העם (שם כ"ח, ס"ג-ס"ד). כעת, בהתייחסות כפולה נוספת לשמחתו של ה' (שם ל', ט'), ה' ישמח פעם נוספת. הוא ישמח בקיבוץ של אלו שאותם הפיץ.
 
לאור זאת ברור כי הסיפור של "תשובה וגאולה" בפרשת ניצבים, עומד ביחס מסוים לסיפור הקודם של "הברכות והקללות" בפרשת כי תבוא. סיפור "הברכות והקללות" מתאר את היפוכו של המצב המבורך הקשור ל"שמיעה בקול ה' " ושמירת מצוותיו.
 
המצב המבורך המקורי מוחלף על ידי מצב "מקולל", בו עקב כך שבני ישראל לא "שומעים בקול ה' " ושומרים את מצוותיו, ה' שמח להעניש ולהפיץ אותם (שם: ט"ו, ס"ב-ס"ד). בסיפור המאוחר יותר, על "תשובה וגאולה", היפוך זה מתהפך והמצב ה"מבורך" המקורי מוחזר לקדמותו. בני ישראל שומעים לקול ה' ושומרים את מצוותיו (שם ל': ב', ח', י'). בתגובה לכך, ה' מקבץ את אלו שהפיץ (שם ג'-ד'), משיב לקדמותו את מצבו המבורך של העם (שם ה', ט') ושש עליהם כאשר שש על אבותיהם (שם ט'). במילים אחרות, כהיפוך של ההיפוך או כשחזור, הסיפור המאוחר של "תשובה וגאולה" מהווה את השלב ההיסטורי הבא וההשלמה של הסיפור הקודם, "הברכות והקללות".
 
ניסוח זה מביא אותנו לבעיה מבנית חשובה. על אף שלא הדגשנו זאת עד עתה, שתי הפרשיות בהן אנו עוסקים אינן סמוכות. בעוד הפרשיה הראשונה (הברכות והקללות) מהווה את עיקר חלקו האחרון של פרשת כי תבוא, הפרשיה השנייה (תשובה וגאולה) מופיעה רק עמוק לתוך פרשת ניצבים. למעשה, הזרימה הטבעית מסיפור "הברכות והקללות" אל השלב ההיסטורי והרעיוני הבא, אל השלמתו והיפוכו הנמצא בסיפור השחזור של "תשובה וגאולה", מופרע על ידי שתי פרשיות מובחנות.
 
לאחר השלמת הסיפור של "הברכות והקללות" עם פסוק סיכום המתאר את חשיבותם לברית (שם כ"ח, ס"ט), התורה מציגה פרשייה היסטורית קצרה. בפרשייה זו, משה דן במשמעות של ראיית וחווית היציאה ממצרים, השנים במדבר והתחלת כיבוש הארץ (שם כ"ט, א'-ח'). יתירה מזאת, לאחר סטייה קצרה זו מן הנושא, התורה מציגה סטייה ארוכה למדי המהווה את חלקה הראשון של פרשת ניצבים ורובו של פרק כ"ט (ט'-כ"ח). בחלק זה מוזכר הסיפור הקשה לסיווג של כריתת הברית העומדת להתרחש (שם ט'-י"ד), הליכתם של אדם בודד או משפחה אחרי עבודת אלילים (שם ט"ו-כ') והגלות והחורבן המוחלט של הארץ שנראה כי יבואו בסופו של דבר כתוצאה מכך (שם כ"א-כ"ז). התפתחות או "הפרעה" זו ניתנת למיפוי כדלהלן:
 
 
פרשיה
פסוקים
נושא
"הברכות והקללות"
כ"ח, א'-ס"ט
הברכות והקללות
"אתם ראיתם"
כ"ט, א'-ח'
משמעות הראיה והחוויה של יציאת מצרים, שנות המדבר וכו'
"אתם ניצבים היום"
כ"ט, ט'-כ"ח
כריתת הברית המתקרבת, אזהרה נגד עבודת אלילים, חורבן הארץ
"תשובה וגאולה"
ל', א'-י'
השיבה הכפולה של ישראל וה', שחזור המצב המבורך, וכו'
 
 
נוכל בהחלט לתהות מדוע שתי פרשיות אלו, "אתם ראיתם" ו"אתם ניצבים היום" נמצאות בין הסיפור של "הברכות והקללות" והמשכו ההיסטורי וההגיוני בפרשיה של "תשובה וגאולה". לחלופין, ניתן לנסח את הבעיה בצורה אחרת: התורה דחתה או מיקמה "לא נכון" את הסיפור של "תשובה וגאולה". במקום למקם אותו מיד לאחר ההקדמה ההגיונית שלו, הסיפור של "הברכות והקללות", התורה ממקמת אותו מאוחר יותר, לאחר הסיפור של "אתם ניצבים היום". כיצד נוכל להסביר מיקום זה, הנראה לכאורה לא נכון? מהי הסיבה לדחיית הפרשיה של "תשובה וגאולה"?
 

ג. אתם ניצבים היום - ברית ואלה

מבט קרוב יותר בחלק הראשון של פרשת ניצבים, פרשיית "אתם ניצבים היום", יסייע להבהיר את הדברים. כפי שכבר צוין, הסיפור נראה כמתפתח בשלושה שלבים מובחנים, מכריתת הברית המתקרבת (שם כ"ט, ט-י"ד), אל הליכתם של אדם יחיד או משפחה אחרי עבודת אלילים (שם ט"ו-כ') עד לגלות והחורבן המוחלט של הארץ בסופו של דבר (שם כ"א-כ"ז). בעוד הקשר ההגיוני המדויק של שלושת החלקים הללו מורכב מעט לפענוח, שלושת החלקים מאוחדים בבירור על ידי מספר מילות מפתח ורעיונות יסודיים, במיוחד הנוגעים לברית ולאלה. מעקב אחרי מילים אלו והמעברים בסיפור יסייע להבהיר את הקשרים והיחסים בין הפרשיות השונות.
 
בתחילת הסיפור, משה מיידע את העם כי הם ניצבים היום לפני ה' על מנת להיכנס בבריתו ובאלתו (שם י"א). יתרה מכך, הוא מודיע להם כי ה' מתכוון שהברית והאלה יחייבו לא רק את אלו הניצבים היום לפני משה, אלא גם את הדורות העתידיים של בני ישראל (שם י"ג-י"ד). בנקודה זו מתרחש מפנה בסיפור, ובחלק שני של נאומו משה עובר לאזהרה כללית נגד עבודת אלילים ואזכור ספציפי של היחיד, המשפחה או השבט הפונים לעבודת אלילים (שם ט"ו-י"ז). משה קובע כי ה' לא יסלח ליחיד או קבוצה כאלו, אלא יביא עליהם את "כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (שם י"ט) ויבדיל אותם לרעה בהתאם ל"כֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (שם כ').
 
בנקודה זו, אנו חווים מפנה נוסף בסיפור, ובמה שניתן לחשוב עליו כעל "הבזק לפנים" (הסתכלות על העתיד), משה מציג תמונה של "הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן..." ו"הַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה" ומעין דו-שיח ביניהם. כאשר הנכרי, הרואה את החורבן הנורא שפקד את הארץ, שואל לסיבתו, הדור האחרון של בני ישראל מסביר כי הסיבה היא עזיבת "הברית" ועבודת אלילים, שבעקבותיה ה' כעס והביא עליהם "אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (שם כ"ג-כ"ו).
החלוקה של סיפור "אתם ניצבים היום" כמו גם מילות המפתח של "ברית", “אלה", “הספר הזה", “ספר התורה הזה", ניתנים למיפוי כלהלן:
 
 
פסקה
נושאים / תפקיד
פסוקים
ביטויי מפתח
פסוקים
1
כריתת הברית המתקרבת, טבען העל-דורי של הברית והאלה
כ"ט, ט-י"ד
"ברית", “אלה"
כ"ט: י"א, י"ג
2
אזהרה נגד עבודת אלילים על ידי תת-קבוצה מסוימת, ההשלכות של הפרת הברית ועונש לאותה קבוצה
כ"ט, ט"ו-כ'
"אלה", “כתובה בספר הזה", “אלות הברית", “כתובה בספר התורה הזה"
כ"ט, י"ח, י"ט, כ'
3
"הבזק לפנים" היסטורי, דו שיח בין "נכרי" ודור עתידי
כ"ט, כ"א-כ"ח
"ברית", “הקללה הכתובה בספר הזה"
כ"ט: כ"ד, כ"ו
 
 
במישור הספרותי, אם כן, פתיחת פרשת ניצבים מאוחדת על ידי הקישורים השונים והיחס אל פרשית "הברכות והקללות" הקודמת. כפי שהוזכר קודם, סיפור "הברכות והקללות" מסתיים בפסוק סיכום המדגיש את החשיבות של הברכות והקללות לברית:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"    (שם כ"ח, ס"ט)
 
הביטוי "אֵלֶּה דִבְרֵי" בפסוק מתייחס אל שישים ושמונה הפסוקים הקודמים, כל גוף הסיפור של "הברכות והקללות". הברית שנכרתה במואב נכרתת על בסיס מערך תנאים, עם השלכות ברורות וסנקציות לשמירת או אי שמירת הברית, ברכה במקרה של שמיעה לקול ה' ושמירת מצוותיו (ואף יותר חיוני, קללה במקרה של אי שמיעה ואי שמירת המצוות). התנאים של הברית וההסכם בין ה' לישראל נכתבים ומתועדים בפרשת "הברכות והקללות" הנרחבת.
 
לאור זאת, עולה כי הפרשיה של "אתם ניצבים היום" וביטויי המפתח שלה "ברית", “אלה" או הביטוי החלופי "קללה" ו"כתובה בספר הזה / התורה הזאת"  מתייחסים בעקביות אחורה אל פרשית "הברכות והקללות" ותפקידה הוא כ"תיעוד" של תנאי הברית.
משמעות הדבר, כך נראה, היא פחות או יותר כך. בחלק הראשון של סיפור "אתם ניצבים היום", כחלק מההקדמה לכריתת הברית בפועל (טקס שאינו מתועד בפועל בתורה), משה פונה אל העם ומודיע להם כי הם עומדים להיכנס בברית ובהשלכותיה. בחלק השני של הסיפור, כחלק מרצונו הכן כי העם ישמור את הברית ולא יביא על עצמו את ההשלכות הנוראיות של האלות והקללות הנובעות מהפרת הברית ועיסוק בעבודת אלילים, משה מזהיר מפני היחיד או המשפחה המתפתים לעבודת אלילים.
 
לבסוף, בחלק השלישי של נאומו, כהרחבה נוספת של האזהרה שלו נגד הפרת הברית ותיאור ההשלכות של הפרה זו, משה מציג "הבזק לפנים". הוא מספר את הסיפור על "נכרי מארץ רחוקה", “דור אחרון" והדו שיח ביניהם בנוגע לאלות והקללות הנוראיות הכתובות בתורה ופוקדות את העם והארץ.
 
הסיפור של "אתם ניצבים היום", על כן, מהווה חלק בלתי נפרד מהסיפור הגדול יותר של "כריתת הברית" הנמצא לקראת סוף ספר דברים. מבלי להתחייב לתשובה לשאלה היכן בדיוק חלק זה של ספר דברים מתחיל, הוא בוודאי כולל את הפרשיה של "הברכות והקללות" ובוודאי אינו מסתיים עד לאחר הפרשיה של "אתם ניצבים היום". כיוון שכך, אין אנו צריכים לתהות עוד בנוגע לשאלה שהועלתה לעיל, לגבי מיקום הפרשיה של "תשובה וגאולה". על אף שהיא מהווה את היפוך ההיפוך, את השחזור וההמשך ההגיוני של סיפור "הברכות והקללות", היא אינה באמת חלק מהסיפור של כריתת הברית והשלכותיה. ממילא, הפרשייה של תשובה וגאולה מופיעה רק לאחר פרשית "אתם ניצבים היום".
 

ד. ההמשכיות של הפרשיות

נקודה זו לגבי המשכיות הסיפור בין הפרשיות של "הברכות והקללות" ו"אתם ניצבים היום" והדחייה כתוצאה מכך של פרשיית "תשובה וגאולה" עד לנקודה מאוחרת יותר בסיפור, היא בעלת צד שני מבחינה ספרותית והגיונית. כפי שצוין לעיל, הפרשיה של "אתם ניצבים היום" מסתיימת ב"הבזק לפנים". משה מספר את הסיפור של מאורעות עתידיים, הפגישה בין "נכרי מארץ רחוקה" לבין "דור אחרון" של בני ישראל, ועדותם והסברם את החורבן שפקד את הארץ ואת העם. כיוון שכך, הסיפור של "אתם ניצבים היום" מתפרש על פני כל טווח הזמן. הוא מתחיל עם "היום" (שם כ"ט, ט'), הכאן ועכשיו של כריתת הברית במואב, ומסתיים ב"כיום הזה" אחר (שם כ"ו), היום העתידי שבו "הדור האחרון" של ישראל עד לטרגדיות של ההיסטוריה שלהם ומסביר אותן.
 
בהעברת הסצינה לעתיד, להיסטוריה העתידית של ישראל, סוף הפרשיה מכין את הבמה להמשך הדיון בהיסטוריה של ישראל. כשם שה"הבזק לפנים" המסיים את סיפור "אתם ניצבים היום" מתרחש בעתיד, כך גם הסיפור של "תשובה וגאולה" מתרחש בעתיד. כפי שפסוק הפתיחה של הסיפור מציין:
 
“וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה..."   (שם ל', א')
 
בהתבסס על הקבלה זו של תפאורה היסטורית, קיימת המשכיות טבעית בין סוף הפרשיה של "אתם ניצבים היום", ה"הבזק לפנים" המהווה את החלק השלישי של הסיפור, לבין הסיפור העתידי הבא של "תשובה וגאולה". גם כעת, איננו צריכים לתהות יותר לגבי מיקומו של סיפור "תשובה וגאולה" אחרי "אתם ניצבים היום".
 
חשיבה על נושאי הסיפורים תסייע להעמיק נקודה אחרונה זו בנוגע להמשכיות הטבעית בין החלק האחרון של "אתם ניצבים היום" והפתיחה של "תשובה וגאולה". כפי שהראינו לעיל, הסיפור של "תשובה וגאולה" עוסק ב"שיבה כפולה" של ישראל אל ה' ושל ה' אל ישראל. ישראל "שבים" אל ה' ו"שומעים בקולו", הם שומרים את המצוות שמשה לימד אותם (שם ל', ב'). בתמורה, בשלב בראשון של הסיפור, ה' “משיב" אותם לארצם (שם ג'-ה'). במילים אחרות, פתיחת הסיפור של "תשובה וגאולה" מצביעה על תפאורה עתידית ספציפית, בה בני ישראל חטאו והוגלו מארצם. רק בהקשר של חטא וגלות יכולה התשובה על ידי ישראל והגאולה על ידי ה' להוות את הצעד הבא, מעין צורך הגיוני לפי התיאולוגיה של התורה.
 
כיוון שכך, התמונה של החלק האחרון של "אתם ניצבים היום", ה"הבזק לפנים" והשיחה בין "הדור האחרון" ו"הנכרי מארץ רחוקה" משמשת כרקע הכרחי לסיפור של "תשובה וגאולה". על ידי ההתייחסות ל"מַכּוֹת הָאָרֶץ", “תַּחֲלֻאֶיהָ", שממת הארץ כמו סדום (שם כ"ט, כ"א-כ"ב), חרון אף ה' (שם: כ"ב, כ"ג, כ"ו, כ"ז) ועונש הגלות (שם כ"ט, כ"ד-כ"ה), ה"הבזק לפנים" (כ"ט, כ"א-כ"ח) מכין את הבמה מבחינה הגיונית לסיפור "תשובה וגאולה". כפי שנטען, איננו צריכים לתהות לגבי המיקום של "תשובה וגאולה" (ל, א'-י') לאחר "אתם ניצבים היום (כ"ט, ט-כ"ח).
 

ה. "וַהֲשֵׁבֹתָ... וְשַׁבְתָּ"

לבסוף, נוכל לראות את הקשר בין ה"הבזק לפנים", החלק האחרון של "אתם ניצבים היום" (שם כ"ט, כ"א-כ"ח) לבין "תשובה וגאולה" (שם ל', א'-י') מזווית נוספת. לא זו של המשכיות בזמן או "התקדמות הגיונית אלא דרך העדשה של אינטר-טקסטואליות, הדרך בה ניתן ללמוד מכתובי התורה זה על זה.
 
כפי שצוטט לעיל, הסיפור של "תשובה וגאולה" פותח בפסוקים הבאים:
 
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ ... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ..."   (שם ל', א'-ב').
 
כפי שצוין לעיל, בתיאור של ההפנמה וההבנה על ידי בני ישראל של "כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" שהביאה עליהם את הברכה והקללה, התורה משתמשת בביטוי יוצא הדופן "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". בעשותה כן, התורה יוצרת משחק מילים וחוזה את מילות המפתח של פסקת "השיבה הכפולה" כולה - השורש ש.ו.ב, שמשמעותו בדרך כלל "לחזור". אולם יש כאן יותר מאשר אומנות ספרותית, שימוש יוצא דופן בשפה, או גרימה לכך שמילת המפתח ש.ו.ב תופיע שבע פעמים בפסקה הכוללת. במקום זאת, על ידי שימוש בשורש ש.ו.ב לציון ההפנמה וההבנה של בני ישראל של כל מה שקרה להם, הסיפור בונה ומדגיש קשר ספרותי והגיוני בין שני התהליכים המתוארים בשני פסוקים אלו. קיים קשר כלשהו בין התהליך הראשון ("וַהֲשֵׁבֹתָ"), ההפנמה של בני ישראל את כל מה שקרה להם, לבין התהליך השני ("וְשַׁבְתָּ"), החרטה והתשובה אל ה'.
 
כאן יש לשאול, מה כולל התהליך של "וַהֲשֵׁבֹתָ", ההפנמה או הבנה בלב של בני ישראל את כל מה שבא עליהם? כיצד נראית תפישה זו של משמעות ההיסטוריה שלהם?
 
נוכל לטעון כי זהו סוג כלשהו של תהליך פנימי הכולל את לבות בני ישראל, וכיוון שכך, לא נוכל לצפות להרחבה או תיאור נוסף של התורה את התהליך.
 
לחילופין, נוכל להציע כי הפרשייה הקודמת של התורה, ה"הבזק לפנים", משמשת כתיאור כזה. הבנת נקודה זו מצריכה מבט מעמיק יותר בחלק האחרון של פסקת ה"הבזק לפנים" שלנו. בתגובה לשאלתם של "כל הגויים" בנוגע לסיבה לכעסו של ה' והחורבן הנורא של הארץ, התורה אומרת את הדברים הבאים:
 
"וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים ...  וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה: וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה: הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת"    (שם כ"ט, כ"ד-כ"ח)
 
שתי אי-בהירויות מהותיות בנוגע לנושא וקול עולות מן הפסקה. בראש ובראשונה, בפסוק מצוין בפירוש בפסוק הקודם לפסקה זו כי אלו הם "כל הגויים" ששואלים לגבי סיבת חורבן הארץ וחרון אף ה' (שם כ"ג). אולם, אין זה ברור מי הוא המגיב, מיהו הנותן את התשובה "עַל אֲשֶׁר...", הסיפור של ההיסטוריה של בני ישראל. האם זהו ההמשך של דברי "כל הגויים" או שמא מישהו אחר שנוכח מדבר כעת? או האם זה פשוט הקול האובייקטיבי של המספר המדבר בקולה של קבוצה אנונימית של אנשים מן השורה?
 
אי בהירות נוספת דומה מתרחשת לקראת סוף פסוקים אלו. במשפט האחרון ישנה ההתייחסות עמומה ל"נסתרות" בניגוד ל"נגלות", התייחסות המסתיימת באמירה שהדברים הגלויים שייכים לנו ולבנינו עד עולם, "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם כ"ח). פעם נוספת, הקשר למשפט הקודם כמו גם הנושא של המשפט, נראה לא ברור. האם זהו המשך של הדברים הקודמים, ואותו צד ממשיך לדבר? או שמא, פסוק אחרון זה צריך להיתפש כישות נפרדת, כמעבר לקולו של משה, קריאת ביניים של מסר חינוכי והלכתי?
 
אמנם ישנן תגובות אפשריות רבות לבעיה כפולה זו של אי בהירות, אך לאורך הדיון עד עתה הנחתי שלא במפורש את עמדתם של אברבנאל והנצי"ב (דברים כ"ט, כ"ח). לדעתם, כל החלק של ה"הבזק לפנים" מהווה דו שיח בין אומה אחרת כלשהי, לבין "דור אחרון" של בני ישראל. לפי קריאה זו, זהו הדור המאוחר של בני ישראל המגיב ומסביר את הסיבות להיסטוריה, הסיבה לחרון האף הא-להי, הסיבה לחורבן שפקד את הארץ והסיבה לגלות. לפי קריאה זו, זהו אותו "דור אחרון" שמכריז אז כי "הנגלות", כמו גם הדרישה "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כלומר, האחריות לבצע את מצוות התורה) שייכת לאותו "דור אחרון" של בני ישראל ולצאצאיהם העתידיים.
 
כאמור, לא ברור מהם בדיוק אותן "נגלות", שייתכן ואלו הסיבות הברורות וה"גלויות" של המאורעות ההיסטוריים הנחזים על ידי ספר דברים, או אולי, פעם נוספת, המצוות והחיובים של התורה. בכל אופן, האחריות הן לעבר והן לעתיד שייכת לבני ישראל, לדורות הקודמים של בני ישראל, ה"דור האחרון" של בני ישראל הנוכח בזמן ה"הבזק לפנים". אחריות זו מוטלת עליהם, ועל צאצאיהם העתידיים של אותו דור, הדורות העתידיים של בני ישראל.
 
אם נקח זאת צעד נוסף קדימה, נוכל אולי לנסח זאת מחדש בצורה הבאה. ה"דור האחרון" של בני ישראל צריך להיתפש כייצוג של הישות העל-דורית. דור זה הוא עם ישראל, הנפרש על פני הדורות של העבר, ההווה והעתיד ומאחד אותם. בנקודה מסוימת בהיסטוריה העתידית, אותו "דור אחרון" מביט אחורה ולוקח אחריות על הפרת הברית. בהסבירם את חרון האף הא-להי והחורבן לעם אחר, בן שיחו, ישראל מודים למעשה כי ישראל הם הסיבה לחרון האף הא-להי ולחורבן. ישראל לוקחים אחריות על העבר. בו זמנית, על ידי כך שהם ממשיכים לדבר על "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" בעתיד, ישראל מתחייבים לעתיד שונה וטוב יותר, לשמירת הברית.
 
אם לנסח זאת באופן מעט שונה, בשפה הקלאסית של המחשבה היהודית וההלכה, ישראל עוברים דרך כל שלבי התשובה. הם מתחרטים על העבר, מודים בהווה ומקבלים על עצמם התחייבות לעתיד שונה.
 

ו. סגירת המעגל

מכלול הדברים שראינו מצביע על כך כי אנו יכולים לקרוא את פסקת ה"הבזק לפנים" כיותר מאשר חלק חיוני מאזהרותיו של משה נגד הפרת הברית, מעבר לתפאורה של "העתיד" או תיאור התנאים ההיסטוריים של חורבן וגלות המצריכים חרטה ותשובה. זהו גם הסיפור של "הדור המתחרט", הדור של עם ישראל שלוקח אחריות הן על עברו והן על עתידו.
 
הבנה זו, תורמת לפרשנות בסגנון אינטר-טקסטואליות חדשה של הקשר בין פרשיית "אתם ניצבים היום" לפרשיית "תשובה וגאולה". בעוד הפרשיה של "תשובה וגאולה" פותחת במצב של "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", צעד ראשון זה ב"שיבה הכפולה" של ישראל וה' המהווה את הסיפור של "תשובה וגאולה", "וַהֲשֵׁבֹתָ", נראה לא ברור. למעשה, זה אינו המצב. על ידי שסיפקה את התמונה של "הדור המתחרט" והתהליך של לקיחת אחריות וחרטה על העבר מצד אחד, והתחייבות לעתיד מצד שני, הפרשיה הקודמת שלנו, ה"הבזק לפנים", מספקת מסגרת התייחסות ופרשנות מוכנה למה כוללת ה"השבה אל הלב". היא כוללת את התהליך והמאורעות המתוארים בחלק הקודם של התורה.
 
במילים אחרות, סוף הסיפור של "אתם ניצבים היום" מספק מידע לקורא בנוגע לפרשיה הבאה של "תשובה וגאולה". הוא מספק את המפתחות להבנת מה עניינה של ה"השבה אל הלב", או אולי אפילו במובן מטאפורי מסוים מה עניינה של ה"שיבה אל" הלב. עניינה של השיבה הוא התמונה של הדור המתחרט שצוירה זה עתה, הוא לקיחת אחריות על העבר והתחייבות לעתיד.
 

לעיון נוסף

  1. קראו את דברים כ"ט, כ"ח. כעת ראו את פירושים של רש"י, רמב"ן ואברבנאל. נסו לנסח את דעותיהם של רש"י ורמב"ן בנוגע לדובר של פסוק זה ותפקידו בסיפור הכללי של כ"ט, ט-כ"ח. השוו דעות אלו עם עמדתו של אברבנאל המוצגת בשיעור לעיל.
  2. קראו את דברים כ"ט, א'-ח'. כעת חשבו על השיעור לעיל ונושאו המרכזי של הסדר והקשר בין הפרשיות של כ"ח: א'-ס"ט, כ"ט: ט'-כ"ח, ו-ל': א'. נסחו את הבעיה הברורה מאליה שמציבים פסוקים כ"ט, א'-ח'. כעת ראו את פירושים של אבן עזרא ורמב"ן ל-כ"ט, א'. ראו כ"ט, ח' ונסחו מחדש את הרעיון הבסיסי שלהם בשפה המתאימה לזו של התיאוריות של השיעור לעיל.
  3. ראו דברים ל', ו'. חשבו על התפקיד של פסוק זה בפרשיה הכוללת של ל', א'-י' והחזרה על המילה "לב". כעת קראו את כ"ט, ט'-כ"ח תוך שימת לב מיוחדת ל-כ"ט, י"ח. בהתבסס על כך, נסו לנסח קשר נוסף בין הפרשיות "אתם ניצבים היום" ו"תשובה וגאולה" שלא נידון בשיעור לעיל. כעת ראו כ"ט, א'-ח' תוך שימת לב מיוחדת ל-כ"ט, ג'. נסו לנסח תיאוריה חדשה המסבירה את הסדר של כ"ט: א'-ח', כ"ט: ט'-כ"ח ו-ל': א'-י'.
  4. קראו את דברים ל':א'-י'. א) כעת קראו שוב את ל', א'-ב' ואת ל', י'. הסבירו כיצד זה משמש כ"מסגרת" לפסקה כולה. ב) קרוא שוב את ל', ח'-ט'. האם יש משהו חדש כאן? ג) נסו לחשוב על מבנה ל-ל', א'-י' הרואה את ל', ג'-ז' כתת-יחידה אחת ומסביר את ההקבלות בין ל', א'-ב' לבין ל', י' כמו גם את הבעיה של חזרה הנוצרת על ידי ל', ח'-ט'. שימו לב כיצד זה שם את כובד הדברים על פעולה / גאולה א-להית במקום פעולה / תשובה אנושית. ד) נסו לחשוב על מבנה חילופי ל-ל', א'-י' המניח כי הפסקה מורכבת משני חצאים שווים עם מפנה ב-ל',ו'. לאור חלוקה זו, נסו לשים לב להבדלים במיקום ובאיכות של התשובה ב-ל', א'-ה' לעומת ל', ו'-י'.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)