'על מגלת ספר': מגילת ירמיהו וגלגוליה (פרק לו)

  • הרב דוד סבתו

א. מבוא:

במרכזו של פרק לו ניצבת גיבורה יוצא דופן: מגילת הנבואות של ירמיהו. הפרק כולו עוקב אחרי גלגוליה של המגילה: בראשית הפרק מצטווה ירמיהו להעלות על הכתב את כל נבואותיו בעזרת ברוך בן נריה סופרו הנאמן. מרגע העלאת הנבואות על הכתב 'נדחק' ירמיהו הצידה, ואת מרכז הבמה תופסת מגילת הנבואות, המקבלת חיים משל עצמה, מתגלגלת ברחבי ירושלים ופועלת את פעולתה במעגלים שונים.

במהלך לימודו של הפרק נעקוב אחרי גלגולי המגילה והשפעותיה על הקוראים והשומעים השונים, ונבקש לבחון את משמעותה ותפקידה. כפי שנראה, הפרק גם מספק לנו צוהר ייחודי ומרתק לתהליך יצירתו של ספר ירמיהו.

 

ב. זמנה של הנבואה

הפרק פותח בציון זמנה של הנבואה:

'וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה...'

לשנה זו ישנה חשיבות מרובה בספר ירמיהו, והיא מהווה שנת מפנה בנבואותיו כפי שעולה משלושת אזכוריה הנוספים בספר. כדי להבין את משמעותה של שנה זו בנבואות ירמיהו יש לבחון את הקשרה ההיסטורי. בשנת 609 לפנה"ס בא פרעה נכו לסייע לאשור במאבקה בבבל, ובמשך ארבע שנים לא הוכרעה המערכה בין מצרים לבבל. בשנת 605 עולה נבוכדנאצר לשלטון בבבל. עם עלייתו, נבוכדנאצר מתחיל להרחיב את גבולות האימפריה הבבלית. באותה השנה, הוא מביס את צבא מצרים בקרב כרכמיש. בניצחון זה נפלה ההכרעה על השלטון האימפריאלי במסופוטמיה. בעקבותיו, לאחר התמוטטות האימפריה האשורית, הופכת בבל לאימפריה החזקה באזור. הניצחון בכרכמיש נזכר בנבואת ירמיהו על מצרים בפרק מ"ו (פס' ב):

לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה.

מבחינת ירמיהו עצמו, הניצחון של נבוכדנאצר היווה הוכחה מובהקת לצדקת נבואותיו בעשרים ושלוש השנים שקדמו לו. כעת, ברור לכל שבבל, הממלכה הצפונית, היא האויב המרכזי המאיים על ממלכת יהודה. בפרק כה' (א-ט) מסכם ירמיהו את שנות נבואתו, אשר במהלכן לא הצליח להשפיע על העם לתקן את דרכיו, והוא חושף לראשונה את זהות האויב מצפון שנזכר כבר בנבואת ההקדשה שלו:

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עַל יִרְמְיָהוּ עַל כָּל עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל... מִן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר ה' אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי. הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם ה' וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם.

באופן דומה, גם בפרקנו מצטווה ירמיהו לסכם את כל הנבואות שניבא עד אותה עת, ולכותבן על ספר:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם.

תיאור כתיבת המגילה בידי ברוך בן נריה בשנה זו מופיע גם בפרק מה, א:

הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר...

הליך הכתיבה והסיכום יוצר מעטפת ספרותית לפרקים הבאים (לז-מד), אשר המתארים את פעילותו של ירמיהו בירושלים בימיה האחרונים, ועם שארית הפליטה לאחר החורבן (מפרק מו ואילך בא קובץ נבואות על הגוים).

 

ג. הכתיבה ומשמעותה

לאחר ציון זמנה של הנבואה, מופיעים דברי ה' לירמיהו. בדברים אלה מצטווה ירמיהו להעלות על הכתב את נבואות התוכחה שלו מראשית פעילותו ועד עתה (ב-ג):

קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם.

פעולה זו נועדה אפוא לסכם, לגבש, ובעיקר לפרסם ולהפיץ ברבים את נבואותיו של ירמיהו. במהלך עשרים ושלוש שנות נבואתו בעל פה נחל ירמיהו כישלון מתמשך בשינוי דרכם של העם ושל הנהגתו. יתכן, מבהיר הקב"ה, כי כאשר יהיו כתובים ומגובשים על המגילה, יחדרו דברי הנבואה ללבבות. אזהרותיו הצלולות והחדות של ירמיהו בנבואותיו מלפני שנים רבות מקבלות כעת מימד חדש, כאשר הן נקראות מחדש על רקע ראשיתה של תקופה חדשה ומאיימת – בעת שהאיום נראה מוחשי וברור לעיני העם וההנהגה.

 

          ד. מעגל ראשון: ברוך קורא באזני העם בבית ה'

ירמיהו מבקש מברוך בן נריה, סופרו הנאמן, לכתוב מפיו את הנבואות, אך את עיקר דבריו באותו המעמד הוא מייחד לציווי על ברוך להקריאן באזני העם במקדש ביום צום (ד-ז):

וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו עַל מְגִלַּת סֵפֶר: וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ לֵאמֹר אֲנִי עָצוּר לֹא אוּכַל לָבוֹא בֵּית ה': וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ מִפִּי אֶת דִּבְרֵי ה' בְּאָזְנֵי הָעָם בֵּית ה' בְּיוֹם צוֹם וְגַם בְּאָזְנֵי כָל יְהוּדָה הַבָּאִים מֵעָרֵיהֶם תִּקְרָאֵם: אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי ה' וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה כִּי גָדוֹל הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל הָעָם הַזֶּה.

בהמשך הסיפור (ח-י) מתברר שיום זה הגיע כשנה לאחר הציווי – בחודש התשיעי בשנה החמישית ליהויקים:

וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי ה' בֵּית ה': וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה' כָּל הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם: וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית ה' בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הֶחָדָשׁ בְּאָזְנֵי כָּל הָעָם.

מדוע המתין ירמיהו זמן רב כל כך לשם מימוש הציווי? מכרוניקה בבלית עולה שבחודש כסליו כבש נבוכדנצר את אשקלון, מאורע אשר סימל את ראשית השתלטות בבל על ארץ ישראל[1]. יום הצום והאבל היווה לפיכך שעת כושר הולמת להשיב את העם בתשובה[2].

בשלב הראשון עוברת אפוא המגילה מפי ירמיהו אל ברוך, סופרו. מעבר זה מובלט יפה בחזרה על השורש קר"א, שהוא השורש המרכזי בפרק: ירמיהו קורא לברוך ומשמיע באזניו את הנבואה, ומכאן ואילך ברוך אחראי על קריאת נבואות ירמיהו באזני העם, והוא אכן עושה זאת בעת שהעם קראו צום.

צירופה של קריאת המגילה לקריאת הצום נועד להעמיק את השפעתה בלב העם. כך מתגבר ירמיהו על המכשול הראשון העומד בפניו – היותו עצור. ככל הנראה הכוונה לאיסור שהוטל עליו להתקרב אל המקדש כדי למנוע ממנו להינבא באזני העם, בעקבות פעילותו בפרק כ"ו[3]. המגילה עוברת באמצעות ברוך את המכשול וכך מגיעה אל אזני העם הנמצא בבית ה'[4].

 

     ה. מעגל שני: בלשכת השרים

נעיין בהמשך הפרק (יא -  יג)

וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן אֶת כָּל דִּבְרֵי ה' מֵעַל הַסֵּפֶר: וַיֵּרֶד בֵּית הַמֶּלֶךְ עַל לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר וְהִנֵּה שָׁם כָּל הַשָּׂרִים יוֹשְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וּגְמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן חֲנַנְיָהוּ וְכָל הַשָּׂרִים: וַיַּגֵּד לָהֶם מִכָיְהוּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמֵעַ בִּקְרֹא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר בְּאָזְנֵי הָעָם.

בתוך ההמון הרב השומע את מגילת הנבואות, מצוי גם מיכיהו, בנו של גמריהו שבלשכתו נקראה המגילה. הכתוב מדגיש את הייחוד בשמיעתו של מיכיהו משאר העם. בפסוק י נאמר 'ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו...' ואילו בפסוק יא 'וישמע מכיהו.. את כל דברי ה' מעל הספר'. המילה 'כל' נועדה להדגיש את האזנתו המלאה לדברים. כמו כן, המילים 'דברי ה' ' מלמדות שבאזניו נשמעו הדברים כדברי אלהים חיים, ולא כדברי ירמיהו בלבד. דברים אלה מסעירים את נפשו של מיכיהו, והוא יורד מבית ה' אל בית המלך, הממוקם מדרום למקדש בחלקו התחתון של הר ציון, ומעביר את הדברים במלואם ('כל הדברים אשר שמע') אל לשכת הסופר שבבית המלך. המילה 'והנה' מלמדת שמיכיהו לא ציפה לפגוש שם את כל השרים, אלא אולי את אביו גמריהו בלבד, אולם להפתעתו באותה שעה נמצאו שם כל השרים, והוא השמיע באזניהם את דברי הנבואה, וקיווה ככל הנראה שתוכנם ישפיע עליהם. יתכן שהיתה זו התכנסות חירום בעקבות הפורענות שעמדה בשער[5]. תגובת השרים, לא אחרה לבוא (יד – יח)

וַיִּשְׁלְחוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ אֶת יְהוּדִי בֶּן נְתַנְיָהוּ בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן כּוּשִׁי לֵאמֹר הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ אֶת הַמְּגִלָּה בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֵׁב נָא וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ וַיִּקְרָא בָרוּךְ בְּאָזְנֵיהֶם: וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת כָּל הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ אֶל בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְאֶת בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר הַגֶּד נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו: וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ.

השרים לא מסתפקים בשמיעת הדברים מכלי שני, אלא שולחים להביא את ברוך אליהם, ומבקשים ממנו לקרוא את הדברים באזניהם. כך חודרת המגילה אל המעגל הפנימי יותר – מעגל השרים. שמיעת הדברים מכלי ראשון, בידי ברוך הקורא ישירות מהמגילה, מותירה עליהם רושם עז, ומזעזעת אותם. אולם טרם העברתה הלאה למלך – הם חוקרים את ברוך על דרך כתיבתה של המגילה. נראה שהשרים מבקשים לדעת עד כמה משקפת המגילה במדויק את דבר ה'. כאן מתאר ברוך בפרוטרוט את תהליך כתיבתה. לדבריו, מדובר בשכתוב מידי – מן הפה ישירות אל הכתב ('ואני כותב' = בשעה שאני כותב), בלי שהיות ובלי תיווכים, בדיו על ספר, מבלי חשש לתיקונים ושינויים[6].

 

       ו. מעגל שלישי: בבית החורף של המלך

לאחר שמיעת השרים, המגילה עוברת להישמע בבית המלך (יט – כ):

וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם: וַיָּבֹאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים.

השרים רואים לעצמם חובה להשמיע את הדברים באזני המלך, אולם בשונה מהמהירות שאפיינה את השלב הקודם – כאן בולטים ההיסוס וההסתייגות, הנובעים מן החשש לתגובה שלילית של המלך יהויקים[7]. בשל חששות אלה, השרים נוקטים כמה אמצעי זהירות: הם מצווים את ברוך וירמיהו להסתתר, ומפקידים את המגילה למשמרת בלשכה טרם כניסתם אל המלך. כעת לא נותר להם (ולנו) אלא להמתין ולראות – כיצד יגיב המלך לדברי הנבואה? (כא – כו):

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוּדִי לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח: וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת יְרַחְמְאֵל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן עַזְרִיאֵל וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם ה'.

בשלב זה נראה שהדברים חוזרים על עצמם: בדומה למיכיהו, גם כאן אומרים השרים תחילה באזני המלך את כל הדברים ששמעו, ואילו המלך מצווה לקחת את המגילה ולשמעה מכלי ראשון, ונראה שהדברים הותירו עליו רושם. אמנם, כאן, בניגוד להתרחשות אל מול השרים, רק המגילה נכנסת אל המלך  אך ברוך נותר במסתור עם ירמיהו. מסיבה זו, אדם בשם 'יהודי' המוגדר כשליחו של המלך, הוא הקורא את המגילה באזניו. בנקודה זו מתחוללת התפנית הדרמטית בסיפור. ברגע השיא משהה הכתוב את ה'מתח' הסיפורי ומקדים את תיאור ה'תפאורה' שבה מתחוללת הדרמה: המלך יושב בבית החורף (כזכור, זהו חודש כסליו, בעיצומו של החורף), הוא יושב על כסאו ומתחמם מול האח הבוערת, בעוד ששריו עומדים מעליו. על רקע תמונה מרשימה זו, מתוארת תגובתו של המלך, המגיב באופן הפוך מהציפיות: בעת קריאת המגילה, ולאחר קריאת שלושה וארבעה עמודות ממנה – המלך ... קורע אותה ומשליך אל האח! תהליך זה חוזר על עצמו כמה פעמים עד אשר המגילה כולה עולה באש! בפסוק כד' מדגיש הכתוב את האבסורד שבתגובה זו – במקום לקרוע את הבגדים, כאות אבל ותשובה על הצפוי להתרחש, בוחר המלך לקרוע את המגילה ולשרוף אותה. קריאת המגילה מתחלפת בקריעתה ושריפתה[8].

תגובת המלך ועבדיו מונגדת לתגובת השרים שבלשכה, אשר פחדו והזדעזעו מדברי הנבואה. הכתוב מדגיש שגם המלך אוטם אזניו ואינו שומע להפצרות חלק משריו. אפשר שתמונתו של המלך היושב בבית החורף אל מול האח נועדה, מלבד התפקיד המעשי של האח, לשרטט גם את דמותו של יהויקים כמלך. יתכן שבית החורף שכאן הוא זה שנזכר בנבואת ירמיהו על יהויקים לעיל (כב, יג-יח):

הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ: הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר: הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה.

בנבואה זו מתואר יהויקים כמלך נהנתן, מושחת ורע מעללים, המעוניין אך ורק בכבודו ובמעמדו כמלך ודורס את זכויות נתיניו ומתעמר בהם כדי לפאר את ארמונו, בניגוד לדרכם של אבותיו שעשו צדקה ומשפט ומלכו בזכותם. תמונתו של המלך המושחת והאטום, היושב בבית החורף המפואר שבנה על גבם של נתיניו כאשר שריו עומדים מעליו – בעוד העם כולו עסוק בצום ותענית, תואמת את תגובתו הגסה וחסרת הרגישות לדברי הנבואה. 

כפי שחששו השרים, המלך מבקש לפגוע גם בירמיהו ובברוך, אולם הם ניצלים – 'ויסתירם ה' '.

אפשר שניסיונו להרוג את ירמיהו וברוך נובע מחשש פוליטי שדבריהם יצרו מרד של העם נגדו, אולם יותר מסתבר כי מסתתרת כאן גם תפיסה תיאולוגית המניחה שפגיעה בנביא נושא הנבואה עשויה לפגוע גם בדברי הנבואה עצמם. הסבר זה מתחזק מכוח העובדה  שיהויקים כבר נקט בפעולה דומה בעבר, כאשר המית את אוריהו הנביא גם לאחר שברח למצרים (כו, כ-כג)[9]. יש לציין כי גם בפרשיה ההיא מצוי ירמיהו בסכנת חיים בשל נבואתו – אך לבסוף ניצל ממנה.    

הפרק משרטט אפוא את חדירת המגילה מן המעגלים החיצוניים פנימה: תחילה קורא ירמיהו ה'עצור' את הדברים בפני ברוך, אחר כך קורא ברוך את המגילה באזני העם, לאחר מכן באזני השרים בלשכת הסופר שבבית המלך, ולבסוף קורא אותה יהודי באזני המלך עצמו בבית החורף. המגילה מצליחה לחדור פנימה בזכות שומעים רגישים הלוקחים את דבריה לתשומת ליבם. אל מול רגישות זו של השומעים, ובניגוד אליהם, יהויקים מתואר  כמלך אטום וערל לב המגיב לתוכן המגילה בבוז וביהירות בוטה – הוא קורע ושורף אותה במקום את בגדיו, ואינו מוכן לשקול שוב את דרכו גם לנוכח המציאות הקשה בה הוא מצוי.

בהמשך הפרק (כז – לא) מתברר שתגובתו של יהויקים לא זו בלבד שאינה מבטלת את דברי הנבואה, אלא מחריפה אותם:

וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: שׁוּב קַח לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה: וְעַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא יָבוֹא מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה: וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ וְעַל עֲבָדָיו אֶת עֲוֹנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶל אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ.

המגילה אינה אלא גילום של דבר ה' הנצחי, ושריפתה אינה פוגעת בו. להמחשת עיקרון זה, ירמיהו מצטווה לכתוב שנית את 'הדברים הראשונים', אך הוא מתבקש להוסיף עליהם נבואה קשה על אחריתו של יהויקים - כנגד ביזוי דבר ה' בשריפת המגילה, ייענש יהויקים בביזיון גופתו לאחר מותו, ואף עבדיו שלא מחו על מעשיו ייענשו.

 

          ז. בין קריאת המגילה בימי יהויקים לקריאת

            התורה בימי יאשיהו

תיאור קריאת המגילה באזני יהויקים מזכיר מאורע דומה שאירע לאביו יאשיהו (מל"ב כ"ב,ח-יג).

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ: וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה': וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

ההקבלה בין שני האירועים בולטת: בפני שני המלכים נקראים ספרי קודש המכילים דברי פורענות על ירושלים אשר נקראו קודם לכן בבית המקדש. קיים דמיון גם גם בזהותם של המתווכים: במלכים ב' מתואר שפן הסופר - אשר מקבל את המגילה מחלקיה הכהן, קורא אותה, ומקריא אותה בפני המלך. בהמשך הוא יישלח לחולדה הנביאה כחלק מן המשלחת ששולח יאשיהו לדרוש את דבר ה'. בפרקנו - מיכיהו, נכדו של שפן שומע את המגילה[10] ומעביר את הדברים לשרים. בין השרים הללו נמצא גם אביו של מיכיהו, גמריהו, שהוא בנו של שפן. גמריה מופיע גם בהמשך, בפס' כה, כאשר הוא נמנה בין השרים שניסו למנוע מהמלך יהויקים לשרוף את המגילה. נראה אפוא שמדובר במשפחה נאמנה לדבר ה', שעל צאצאיה נמנה גם אחיקם בן שפן אשר בפרק כו' הציל את ירמיהו ממוות, וגדליה בן אחיקם שעליו נלמד בפרקים הבאים.

ההבדל בתגובות המלכים עצום - בעוד יאשיהו קורע את בגדיו בזמן שקוראים בפניו את המגילה, יהויקים נמנע מלקרוע את בגדיו (והכתוב מדגיש זאת) ובמקום זאת קורע את המגילה עצמה! יאשיהו מזדעזע עד עמקי נשמתו, ובעקבותיו הוא סוחף את שריו ואת העם כולו לפעולה דרמטית לשינוי הגזרה. יהויקים, לעומתו, מפגין זלזול נורא. בעוד ששריו מזדעזעים מתוכן דברי המגילה, ומביאים אותה בפני המלך, המלך עצמו מזלזל בדברים, קורע ושורף אותם. במקום שהמלך ישפיע על השרים ויסחף אותם אחריו, נוצר כאן מצב הפוך - המלך עוצר בעד שריו, ולא שומע בקול השרים המפצירים בו לא לשרוף את המגילה. הבדל נוסף קיים גם ביחס לנביאים: יאשיהו שולח מיד משלחת לבקש את דבר ה' מפי חולדה הנביאה, ואילו יהויקים שולח את שליחיו להרוג את הנביא, ולמנוע ממנו להשמיע את דבר ה'.
ההשוואה מחדדת את המצב הקשה בימי יהויקים. המלך אטום מכל וכל לדברי הנביא, אינו מוכן לשמוע אף כאשר האויב הבבלי כבר עלה על יהודה, וכל התנהגותו אומרת בוז ולעג. התנהגותו של יהויקים, המתוארת כאן ובמקומות נוספים בספר ירמיהו, מדרדרת את העם שלב נוסף לקראת החורבן.

 

[1] מדובר בכרוניקה שהתפרסמה בידי האשורולוג הבריטי וייזמן בשנת 1956 והיא סוקרת את מסעותיו של נבוכדנאצר באחת עשרה השנים הראשונות לשלטונו. 'בשנה הראשונה לנבוכדנאצר בחודש סיוון גייס את צבאו ופנה לארץ חתי. הוא עבר ללא התנגדות בארץ חתי עד חודש כסליו. כל מלכי ארץ חתי באו לפניו והוא קיבל את המס הכבד שהעלו לו. הוא פנה לעיר אשקלון ותפס אותה בחודש כסליו, הוא תפס את מלכה ובזז אותה ונשא את שללה ממנה... הוא הפך את העיר לתל וכרם, ובחודש שבט חזר לבבל'. על כרוניקה זו ראו את מאמרו של א' מלמט, כרוניקה בבלית חדשה על מסעות נבוכדראצר ליהודה", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כ (תשט"ז). מלמט הוא שהציע לראשונה לפרש את התיאור בפרקנו לאור האמור בכרוניקה. לדיון רחב בראיות לכיבוש אשקלון ראו מאמרו של י' אליצור, בטרם יכה פרעה את עזה, בתוך קובץ מאמריו 'ישראל והמקרא', ירושלים תש"ס, עמ' 210 ואילך.

[2] הספקנות ביכולת לחולל שינוי אמיתי לאחר הכשלון המתמשך מובע במילה 'אולי', החוזרת בציווי ה' ובדברי ירמיהו. אולם ישנו פער בין ירמיהו לבין ה'. ה' מטיל ספק בשמיעתם של העם -  'אולי ישמעו בית יהודה... למען ישובו איש מדרכו הרעה' (שם, ג). ירמיהו, לעומת זאת מביע ספק בהכרעת ה' לקבל את תשובתם המאוחרת: 'אולי תפול תחנתם לפני ה' וישובו איש מדרכו הרעה...' (שם, ז). 

[3] בין פרק כו לפרק לו קיימת מערכת זיקות מובהקת: שם נאמר שהנבואה נאמרה 'בראשית ממלכת יהויקים', וכאן בשנה הרביעית ליהויקים. כמו כן, נבואות אלה הנן שתי נבואות הפורענות היחידות שנאמרו בשער בית ה' החדש, (אם כי שם הופנו בעיקר לעם וכאן בעיקר למלך). בשתיהן מטרת הנבואה היא 'אולי ישובו...', אך למרות זאת תוצאתן של שתי הנבואות דומה: נסיון להמית את הנביא, והצלתו ממוות. כאמור, מסתבר שניסיונו הכושל של ירמיהו בפרק כו' הוא שהביא לכתיבת המגילה בפרק זה בשביל שתאפשר לו להגיע לאוזני המלך.

[4] המילה 'באזני' חוזרת שמונה פעמים בפרק, דבר המדגיש את התהודה הרבה לה זכתה המגילה. בפסוקים הללו בולט הקישור בין פיו של ירמיהו לאזני העם: 'וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ מִפִּי אֶת דִּבְרֵי ה' בְּאָזְנֵי הָעָם'. כאן מתגלה תפקידה העיקרי של המגילה – לגשר על הפער בין פיו של ירמיהו העצור, לבין אזני העם שבבית ה'.

[5] כך הציע א' מלמט במאמרו הנזכר בהע' 1.

[6] המילה 'דיו' היא מילה יחידאית במקרא. ומעניין שביטויו של ברוך הפך בדברי חז"ל להלכה על כתיבת מגילה (משנה מגילה ב, ב): '...היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר בדיו' (כך בכתב יד קויפמן, בדיוק כלשון הכתוב אצלנו. בדפוסים הנוסח הוא: 'ובדיו').  

[7] יש לזכור שיהויקים התמנה על ידי פרעה נכו, במקום אחיו יהואחז, והוביל קו 'פרו-מצרי'.

[8] פרשנות מעניינת לפסוקים אלה מופיעה בגמרא (בבלי מועד קטן כו ע"א) הלומדת מכאן שיש לקרוע כאשר רואים ספר תורה שנשרף: 'ספר תורה שנשרף מניין (שצריך לקרוע)? שנאמר 'ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח וגו' '. מהו שלש דלתות וארבעה? אמרו לו ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. - אמר להם: מה כתוב בו? איכה ישבה בדד. אמר להם: אני המלך. אמרו לו: בכו תבכה בלילה. אני המלך! גלתה יהודה מעני. אני המלך! דרכי ציון אבלות. אני המלך! היו צריה לראש. אמר להם: מי אמרה? כי ה' הוגה על רב פשעיה. מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש. והיינו דכתיב 'ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם', מכלל דבעו למיקרע.

דרשה זו מבוססת על ההנחה שהמגילה שכתב ברוך אינה אלא מגילת איכה, שעל פי המסורת נכתבה בידי ירמיהו. אולם אין זו קינה שלאחר מעשה כי אם נבואה על החורבן קודם שהתרחש.  לפי פרשנות הגמרא, ארבע דלתות הן ארבעה פסוקים. בשלושת הפסוקים הראשונים של המגילה יהויקים מצליח להתמודד עם הבשורות הרעות, כיוון שהן אינן נוגעות ישירות למעמדו כמלך. רק משהגיע לפסוק הרביעי המדבר על החלפת ההנהגה: היו צריה לראש, יהויקים כועס ומחליט לשרוף את אזכרות שם ה', ה'אחראי' על הורדתו מתפקידו. בדרשה יפה זו משורטטת דמותו של יהויקים כמנהיג אופורטוניסט הדואג אך ורק למעמדו כמלך (הביטוי 'קודר אזכרות' מופיע בהלכה ביחס לספרים שנכתבו בידי מינים, שלדעת רבי יוסי יש לקדר, כלומר לחתוך, את אזכרות שם ה' מהספרים ולגונזן, ולשרוף את השאר. כאן עושה יהויקים את ההיפך: הוא קודר את האזכרות ושורפן!).

 

[9] תפיסה זו משתקפת גם במעשי ירבעם כנגד איש האלהים שבא מיהודה, במלכים א פרק יג.

[10] המגילה אשר נאמרה מפי "ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים..." ראוי לשים לב לדמיון, גם אם לא מדובר בזהות בין האישים.

א. מבוא:

במרכזו של פרק לו ניצבת גיבורה יוצא דופן: מגילת הנבואות של ירמיהו. הפרק כולו עוקב אחרי גלגוליה של המגילה: בראשית הפרק מצטווה ירמיהו להעלות על הכתב את כל נבואותיו בעזרת ברוך בן נריה סופרו הנאמן. מרגע העלאת הנבואות על הכתב 'נדחק' ירמיהו הצידה, ואת מרכז הבמה תופסת מגילת הנבואות, המקבלת חיים משל עצמה, מתגלגלת ברחבי ירושלים ופועלת את פעולתה במעגלים שונים.

במהלך לימודו של הפרק נעקוב אחרי גלגולי המגילה והשפעותיה על הקוראים והשומעים השונים, ונבקש לבחון את משמעותה ותפקידה. כפי שנראה, הפרק גם מספק לנו צוהר ייחודי ומרתק לתהליך יצירתו של ספר ירמיהו.

 

ב. זמנה של הנבואה

הפרק פותח בציון זמנה של הנבואה:

'וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה...'

לשנה זו ישנה חשיבות מרובה בספר ירמיהו, והיא מהווה שנת מפנה בנבואותיו כפי שעולה משלושת אזכוריה הנוספים בספר. כדי להבין את משמעותה של שנה זו בנבואות ירמיהו יש לבחון את הקשרה ההיסטורי. בשנת 609 לפנה"ס בא פרעה נכו לסייע לאשור במאבקה בבבל, ובמשך ארבע שנים לא הוכרעה המערכה בין מצרים לבבל. בשנת 605 עולה נבוכדנאצר לשלטון בבבל. עם עלייתו, נבוכדנאצר מתחיל להרחיב את גבולות האימפריה הבבלית. באותה השנה, הוא מביס את צבא מצרים בקרב כרכמיש. בניצחון זה נפלה ההכרעה על השלטון האימפריאלי במסופוטמיה. בעקבותיו, לאחר התמוטטות האימפריה האשורית, הופכת בבל לאימפריה החזקה באזור. הניצחון בכרכמיש נזכר בנבואת ירמיהו על מצרים בפרק מ"ו (פס' ב):

לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה.

מבחינת ירמיהו עצמו, הניצחון של נבוכדנאצר היווה הוכחה מובהקת לצדקת נבואותיו בעשרים ושלוש השנים שקדמו לו. כעת, ברור לכל שבבל, הממלכה הצפונית, היא האויב המרכזי המאיים על ממלכת יהודה. בפרק כה' (א-ט) מסכם ירמיהו את שנות נבואתו, אשר במהלכן לא הצליח להשפיע על העם לתקן את דרכיו, והוא חושף לראשונה את זהות האויב מצפון שנזכר כבר בנבואת ההקדשה שלו:

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עַל יִרְמְיָהוּ עַל כָּל עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל... מִן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר ה' אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי. הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם ה' וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם.

באופן דומה, גם בפרקנו מצטווה ירמיהו לסכם את כל הנבואות שניבא עד אותה עת, ולכותבן על ספר:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם.

תיאור כתיבת המגילה בידי ברוך בן נריה בשנה זו מופיע גם בפרק מה, א:

הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר...

הליך הכתיבה והסיכום יוצר מעטפת ספרותית לפרקים הבאים (לז-מד), אשר המתארים את פעילותו של ירמיהו בירושלים בימיה האחרונים, ועם שארית הפליטה לאחר החורבן (מפרק מו ואילך בא קובץ נבואות על הגוים).

 

ג. הכתיבה ומשמעותה

לאחר ציון זמנה של הנבואה, מופיעים דברי ה' לירמיהו. בדברים אלה מצטווה ירמיהו להעלות על הכתב את נבואות התוכחה שלו מראשית פעילותו ועד עתה (ב-ג):

קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם.

פעולה זו נועדה אפוא לסכם, לגבש, ובעיקר לפרסם ולהפיץ ברבים את נבואותיו של ירמיהו. במהלך עשרים ושלוש שנות נבואתו בעל פה נחל ירמיהו כישלון מתמשך בשינוי דרכם של העם ושל הנהגתו. יתכן, מבהיר הקב"ה, כי כאשר יהיו כתובים ומגובשים על המגילה, יחדרו דברי הנבואה ללבבות. אזהרותיו הצלולות והחדות של ירמיהו בנבואותיו מלפני שנים רבות מקבלות כעת מימד חדש, כאשר הן נקראות מחדש על רקע ראשיתה של תקופה חדשה ומאיימת – בעת שהאיום נראה מוחשי וברור לעיני העם וההנהגה.

 

          ג. מעגל ראשון: ברוך קורא באזני העם בבית ה'

ירמיהו מבקש מברוך בן נריה, סופרו הנאמן, לכתוב מפיו את הנבואות, אך את עיקר דבריו באותו המעמד הוא מייחד לציווי על ברוך להקריאן באזני העם במקדש ביום צום (ד-ז):

וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו עַל מְגִלַּת סֵפֶר: וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ לֵאמֹר אֲנִי עָצוּר לֹא אוּכַל לָבוֹא בֵּית ה': וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ מִפִּי אֶת דִּבְרֵי ה' בְּאָזְנֵי הָעָם בֵּית ה' בְּיוֹם צוֹם וְגַם בְּאָזְנֵי כָל יְהוּדָה הַבָּאִים מֵעָרֵיהֶם תִּקְרָאֵם: אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי ה' וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה כִּי גָדוֹל הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל הָעָם הַזֶּה.

בהמשך הסיפור (ח-י) מתברר שיום זה הגיע כשנה לאחר הציווי – בחודש התשיעי בשנה החמישית ליהויקים:

וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי ה' בֵּית ה': וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה' כָּל הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם: וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית ה' בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הֶחָדָשׁ בְּאָזְנֵי כָּל הָעָם.

מדוע המתין ירמיהו זמן רב כל כך לשם מימוש הציווי? מכרוניקה בבלית עולה שבחודש כסליו כבש נבוכדנצר את אשקלון, מאורע אשר סימל את ראשית השתלטות בבל על ארץ ישראל[1]. יום הצום והאבל היווה לפיכך שעת כושר הולמת להשיב את העם בתשובה[2].

בשלב הראשון עוברת אפוא המגילה מפי ירמיהו אל ברוך, סופרו. מעבר זה מובלט יפה בחזרה על השורש קר"א, שהוא השורש המרכזי בפרק: ירמיהו קורא לברוך ומשמיע באזניו את הנבואה, ומכאן ואילך ברוך אחראי על קריאת נבואות ירמיהו באזני העם, והוא אכן עושה זאת בעת שהעם קראו צום.

צירופה של קריאת המגילה לקריאת הצום נועד להעמיק את השפעתה בלב העם. כך מתגבר ירמיהו על המכשול הראשון העומד בפניו – היותו עצור. ככל הנראה הכוונה לאיסור שהוטל עליו להתקרב אל המקדש כדי למנוע ממנו להינבא באזני העם, בעקבות פעילותו בפרק כ"ו[3]. המגילה עוברת באמצעות ברוך את המכשול וכך מגיעה אל אזני העם הנמצא בבית ה'[4].

 

     ד. מעגל שני: בלשכת השרים

נעיין בהמשך הפרק (יא -  יג)

וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן אֶת כָּל דִּבְרֵי ה' מֵעַל הַסֵּפֶר: וַיֵּרֶד בֵּית הַמֶּלֶךְ עַל לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר וְהִנֵּה שָׁם כָּל הַשָּׂרִים יוֹשְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וּגְמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן חֲנַנְיָהוּ וְכָל הַשָּׂרִים: וַיַּגֵּד לָהֶם מִכָיְהוּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמֵעַ בִּקְרֹא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר בְּאָזְנֵי הָעָם.

בתוך ההמון הרב השומע את מגילת הנבואות, מצוי גם מיכיהו, בנו של גמריהו שבלשכתו נקראה המגילה. הכתוב מדגיש את הייחוד בשמיעתו של מיכיהו משאר העם. בפסוק י נאמר 'ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו...' ואילו בפסוק יא 'וישמע מכיהו.. את כל דברי ה' מעל הספר'. המילה 'כל' נועדה להדגיש את האזנתו המלאה לדברים. כמו כן, המילים 'דברי ה' ' מלמדות שבאזניו נשמעו הדברים כדברי אלהים חיים, ולא כדברי ירמיהו בלבד. דברים אלה מסעירים את נפשו של מיכיהו, והוא יורד מבית ה' אל בית המלך, הממוקם מדרום למקדש בחלקו התחתון של הר ציון, ומעביר את הדברים במלואם ('כל הדברים אשר שמע') אל לשכת הסופר שבבית המלך. המילה 'והנה' מלמדת שמיכיהו לא ציפה לפגוש שם את כל השרים, אלא אולי את אביו גמריהו בלבד, אולם להפתעתו באותה שעה נמצאו שם כל השרים, והוא השמיע באזניהם את דברי הנבואה, וקיווה ככל הנראה שתוכנם ישפיע עליהם. יתכן שהיתה זו התכנסות חירום בעקבות הפורענות שעמדה בשער[5]. תגובת השרים, לא אחרה לבוא (יד – יח)

וַיִּשְׁלְחוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ אֶת יְהוּדִי בֶּן נְתַנְיָהוּ בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן כּוּשִׁי לֵאמֹר הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ אֶת הַמְּגִלָּה בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֵׁב נָא וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ וַיִּקְרָא בָרוּךְ בְּאָזְנֵיהֶם: וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת כָּל הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ אֶל בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְאֶת בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר הַגֶּד נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו: וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ.

השרים לא מסתפקים בשמיעת הדברים מכלי שני, אלא שולחים להביא את ברוך אליהם, ומבקשים ממנו לקרוא את הדברים באזניהם. כך חודרת המגילה אל המעגל הפנימי יותר – מעגל השרים. שמיעת הדברים מכלי ראשון, בידי ברוך הקורא ישירות מהמגילה, מותירה עליהם רושם עז, ומזעזעת אותם. אולם טרם העברתה הלאה למלך – הם חוקרים את ברוך על דרך כתיבתה של המגילה. נראה שהשרים מבקשים לדעת עד כמה משקפת המגילה במדויק את דבר ה'. כאן מתאר ברוך בפרוטרוט את תהליך כתיבתה. לדבריו, מדובר בשכתוב מידי – מן הפה ישירות אל הכתב ('ואני כותב' = בשעה שאני כותב), בלי שהיות ובלי תיווכים, בדיו על ספר, מבלי חשש לתיקונים ושינויים[6].

 

       ה. מעגל שלישי: בבית החורף של המלך

לאחר שמיעת השרים, המגילה עוברת להישמע בבית המלך (יט – כ):

וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם: וַיָּבֹאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים.

השרים רואים לעצמם חובה להשמיע את הדברים באזני המלך, אולם בשונה מהמהירות שאפיינה את השלב הקודם – כאן בולטים ההיסוס וההסתייגות, הנובעים מן החשש לתגובה שלילית של המלך יהויקים[7]. בשל חששות אלה, השרים נוקטים כמה אמצעי זהירות: הם מצווים את ברוך וירמיהו להסתתר, ומפקידים את המגילה למשמרת בלשכה טרם כניסתם אל המלך. כעת לא נותר להם (ולנו) אלא להמתין ולראות – כיצד יגיב המלך לדברי הנבואה? (כא – כו):

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוּדִי לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח: וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת יְרַחְמְאֵל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן עַזְרִיאֵל וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם ה'.

בשלב זה נראה שהדברים חוזרים על עצמם: בדומה למיכיהו, גם כאן אומרים השרים תחילה באזני המלך את כל הדברים ששמעו, ואילו המלך מצווה לקחת את המגילה ולשמעה מכלי ראשון, ונראה שהדברים הותירו עליו רושם. אמנם, כאן, בניגוד להתרחשות אל מול השרים, רק המגילה נכנסת אל המלך  אך ברוך נותר במסתור עם ירמיהו. מסיבה זו, אדם בשם 'יהודי' המוגדר כשליחו של המלך, הוא הקורא את המגילה באזניו. בנקודה זו מתחוללת התפנית הדרמטית בסיפור. ברגע השיא משהה הכתוב את ה'מתח' הסיפורי ומקדים את תיאור ה'תפאורה' שבה מתחוללת הדרמה: המלך יושב בבית החורף (כזכור, זהו חודש כסליו, בעיצומו של החורף), הוא יושב על כסאו ומתחמם מול האח הבוערת, בעוד ששריו עומדים מעליו. על רקע תמונה מרשימה זו, מתוארת תגובתו של המלך, המגיב באופן הפוך מהציפיות: בעת קריאת המגילה, ולאחר קריאת שלושה וארבעה עמודות ממנה – המלך ... קורע אותה ומשליך אל האח! תהליך זה חוזר על עצמו כמה פעמים עד אשר המגילה כולה עולה באש! בפסוק כד' מדגיש הכתוב את האבסורד שבתגובה זו – במקום לקרוע את הבגדים, כאות אבל ותשובה על הצפוי להתרחש, בוחר המלך לקרוע את המגילה ולשרוף אותה. קריאת המגילה מתחלפת בקריעתה ושריפתה[8].

תגובת המלך ועבדיו מונגדת לתגובת השרים שבלשכה, אשר פחדו והזדעזעו מדברי הנבואה. הכתוב מדגיש שגם המלך אוטם אזניו ואינו שומע להפצרות חלק משריו. אפשר שתמונתו של המלך היושב בבית החורף אל מול האח נועדה, מלבד התפקיד המעשי של האח, לשרטט גם את דמותו של יהויקים כמלך. יתכן שבית החורף שכאן הוא זה שנזכר בנבואת ירמיהו על יהויקים לעיל (כב, יג-יח):

הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ: הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר: הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ: דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה': כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה.

בנבואה זו מתואר יהויקים כמלך נהנתן, מושחת ורע מעללים, המעוניין אך ורק בכבודו ובמעמדו כמלך ודורס את זכויות נתיניו ומתעמר בהם כדי לפאר את ארמונו, בניגוד לדרכם של אבותיו שעשו צדקה ומשפט ומלכו בזכותם. תמונתו של המלך המושחת והאטום, היושב בבית החורף המפואר שבנה על גבם של נתיניו כאשר שריו עומדים מעליו – בעוד העם כולו עסוק בצום ותענית, תואמת את תגובתו הגסה וחסרת הרגישות לדברי הנבואה. 

כפי שחששו השרים, המלך מבקש לפגוע גם בירמיהו ובברוך, אולם הם ניצלים – 'ויסתירם ה' '.

אפשר שניסיונו להרוג את ירמיהו וברוך נובע מחשש פוליטי שדבריהם יצרו מרד של העם נגדו, אולם יותר מסתבר כי מסתתרת כאן גם תפיסה תיאולוגית המניחה שפגיעה בנביא נושא הנבואה עשויה לפגוע גם בדברי הנבואה עצמם. הסבר זה מתחזק מכוח העובדה  שיהויקים כבר נקט בפעולה דומה בעבר, כאשר המית את אוריהו הנביא גם לאחר שברח למצרים (כו, כ-כג)[9]. יש לציין כי גם בפרשיה ההיא מצוי ירמיהו בסכנת חיים בשל נבואתו – אך לבסוף ניצל ממנה.    

הפרק משרטט אפוא את חדירת המגילה מן המעגלים החיצוניים פנימה: תחילה קורא ירמיהו ה'עצור' את הדברים בפני ברוך, אחר כך קורא ברוך את המגילה באזני העם, לאחר מכן באזני השרים בלשכת הסופר שבבית המלך, ולבסוף קורא אותה יהודי באזני המלך עצמו בבית החורף. המגילה מצליחה לחדור פנימה בזכות שומעים רגישים הלוקחים את דבריה לתשומת ליבם. אל מול רגישות זו של השומעים, ובניגוד אליהם, יהויקים מתואר  כמלך אטום וערל לב המגיב לתוכן המגילה בבוז וביהירות בוטה – הוא קורע ושורף אותה במקום את בגדיו, ואינו מוכן לשקול שוב את דרכו גם לנוכח המציאות הקשה בה הוא מצוי.

בהמשך הפרק (כז – לא) מתברר שתגובתו של יהויקים לא זו בלבד שאינה מבטלת את דברי הנבואה, אלא מחריפה אותם:

וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: שׁוּב קַח לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה: וְעַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא יָבוֹא מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה: וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ וְעַל עֲבָדָיו אֶת עֲוֹנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶל אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ.

המגילה אינה אלא גילום של דבר ה' הנצחי, ושריפתה אינה פוגעת בו. להמחשת עיקרון זה, ירמיהו מצטווה לכתוב שנית את 'הדברים הראשונים', אך הוא מתבקש להוסיף עליהם נבואה קשה על אחריתו של יהויקים - כנגד ביזוי דבר ה' בשריפת המגילה, ייענש יהויקים בביזיון גופתו לאחר מותו, ואף עבדיו שלא מחו על מעשיו ייענשו.

 

          ו. בין קריאת המגילה בימי יהויקים לקריאת

            התורה בימי יאשיהו

תיאור קריאת המגילה באזני יהויקים מזכיר מאורע דומה שאירע לאביו יאשיהו (מל"ב כ"ב,ח-יג).

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ: וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה': וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

ההקבלה בין שני האירועים בולטת: בפני שני המלכים נקראים ספרי קודש המכילים דברי פורענות על ירושלים אשר נקראו קודם לכן בבית המקדש. קיים דמיון גם גם בזהותם של המתווכים: במלכים ב' מתואר שפן הסופר - אשר מקבל את המגילה מחלקיה הכהן, קורא אותה, ומקריא אותה בפני המלך. בהמשך הוא יישלח לחולדה הנביאה כחלק מן המשלחת ששולח יאשיהו לדרוש את דבר ה'. בפרקנו - מיכיהו, נכדו של שפן שומע את המגילה[10] ומעביר את הדברים לשרים. בין השרים הללו נמצא גם אביו של מיכיהו, גמריהו, שהוא בנו של שפן. גמריה מופיע גם בהמשך, בפס' כה, כאשר הוא נמנה בין השרים שניסו למנוע מהמלך יהויקים לשרוף את המגילה. נראה אפוא שמדובר במשפחה נאמנה לדבר ה', שעל צאצאיה נמנה גם אחיקם בן שפן אשר בפרק כו' הציל את ירמיהו ממוות, וגדליה בן אחיקם שעליו נלמד בפרקים הבאים.

ההבדל בתגובות המלכים עצום - בעוד יאשיהו קורע את בגדיו בזמן שקוראים בפניו את המגילה, יהויקים נמנע מלקרוע את בגדיו (והכתוב מדגיש זאת) ובמקום זאת קורע את המגילה עצמה! יאשיהו מזדעזע עד עמקי נשמתו, ובעקבותיו הוא סוחף את שריו ואת העם כולו לפעולה דרמטית לשינוי הגזרה. יהויקים, לעומתו, מפגין זלזול נורא. בעוד ששריו מזדעזעים מתוכן דברי המגילה, ומביאים אותה בפני המלך, המלך עצמו מזלזל בדברים, קורע ושורף אותם. במקום שהמלך ישפיע על השרים ויסחף אותם אחריו, נוצר כאן מצב הפוך - המלך עוצר בעד שריו, ולא שומע בקול השרים המפצירים בו לא לשרוף את המגילה. הבדל נוסף קיים גם ביחס לנביאים: יאשיהו שולח מיד משלחת לבקש את דבר ה' מפי חולדה הנביאה, ואילו יהויקים שולח את שליחיו להרוג את הנביא, ולמנוע ממנו להשמיע את דבר ה'.
ההשוואה מחדדת את המצב הקשה בימי יהויקים. המלך אטום מכל וכל לדברי הנביא, אינו מוכן לשמוע אף כאשר האויב הבבלי כבר עלה על יהודה, וכל התנהגותו אומרת בוז ולעג. התנהגותו של יהויקים, המתוארת כאן ובמקומות נוספים בספר ירמיהו, מדרדרת את העם שלב נוסף לקראת החורבן.

 

[1] מדובר בכרוניקה שהתפרסמה בידי האשורולוג הבריטי וייזמן בשנת 1956 והיא סוקרת את מסעותיו של נבוכדנאצר באחת עשרה השנים הראשונות לשלטונו. 'בשנה הראשונה לנבוכדנאצר בחודש סיוון גייס את צבאו ופנה לארץ חתי. הוא עבר ללא התנגדות בארץ חתי עד חודש כסליו. כל מלכי ארץ חתי באו לפניו והוא קיבל את המס הכבד שהעלו לו. הוא פנה לעיר אשקלון ותפס אותה בחודש כסליו, הוא תפס את מלכה ובזז אותה ונשא את שללה ממנה... הוא הפך את העיר לתל וכרם, ובחודש שבט חזר לבבל'. על כרוניקה זו ראו את מאמרו של א' מלמט, כרוניקה בבלית חדשה על מסעות נבוכדראצר ליהודה", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כ (תשט"ז). מלמט הוא שהציע לראשונה לפרש את התיאור בפרקנו לאור האמור בכרוניקה. לדיון רחב בראיות לכיבוש אשקלון ראו מאמרו של י' אליצור, בטרם יכה פרעה את עזה, בתוך קובץ מאמריו 'ישראל והמקרא', ירושלים תש"ס, עמ' 210 ואילך.

[2] הספקנות ביכולת לחולל שינוי אמיתי לאחר הכשלון המתמשך מובע במילה 'אולי', החוזרת בציווי ה' ובדברי ירמיהו. אולם ישנו פער בין ירמיהו לבין ה'. ה' מטיל ספק בשמיעתם של העם -  'אולי ישמעו בית יהודה... למען ישובו איש מדרכו הרעה' (שם, ג). ירמיהו, לעומת זאת מביע ספק בהכרעת ה' לקבל את תשובתם המאוחרת: 'אולי תפול תחנתם לפני ה' וישובו איש מדרכו הרעה...' (שם, ז). 

[3] בין פרק כו לפרק לו קיימת מערכת זיקות מובהקת: שם נאמר שהנבואה נאמרה 'בראשית ממלכת יהויקים', וכאן בשנה הרביעית ליהויקים. כמו כן, נבואות אלה הנן שתי נבואות הפורענות היחידות שנאמרו בשער בית ה' החדש, (אם כי שם הופנו בעיקר לעם וכאן בעיקר למלך). בשתיהן מטרת הנבואה היא 'אולי ישובו...', אך למרות זאת תוצאתן של שתי הנבואות דומה: נסיון להמית את הנביא, והצלתו ממוות. כאמור, מסתבר שניסיונו הכושל של ירמיהו בפרק כו' הוא שהביא לכתיבת המגילה בפרק זה בשביל שתאפשר לו להגיע לאוזני המלך.

[4] המילה 'באזני' חוזרת שמונה פעמים בפרק, דבר המדגיש את התהודה הרבה לה זכתה המגילה. בפסוקים הללו בולט הקישור בין פיו של ירמיהו לאזני העם: 'וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ מִפִּי אֶת דִּבְרֵי ה' בְּאָזְנֵי הָעָם'. כאן מתגלה תפקידה העיקרי של המגילה – לגשר על הפער בין פיו של ירמיהו העצור, לבין אזני העם שבבית ה'.

[5] כך הציע א' מלמט במאמרו הנזכר בהע' 1.

[6] המילה 'דיו' היא מילה יחידאית במקרא. ומעניין שביטויו של ברוך הפך בדברי חז"ל להלכה על כתיבת מגילה (משנה מגילה ב, ב): '...היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום על הנייר ועל הדפתרא לא יצא עד שתהא כתובה אשורית על הספר בדיו' (כך בכתב יד קויפמן, בדיוק כלשון הכתוב אצלנו. בדפוסים הנוסח הוא: 'ובדיו').  

[7] יש לזכור שיהויקים התמנה על ידי פרעה נכו, במקום אחיו יהואחז, והוביל קו 'פרו-מצרי'.

[8] פרשנות מעניינת לפסוקים אלה מופיעה בגמרא (בבלי מועד קטן כו ע"א) הלומדת מכאן שיש לקרוע כאשר רואים ספר תורה שנשרף: 'ספר תורה שנשרף מניין (שצריך לקרוע)? שנאמר 'ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח וגו' '. מהו שלש דלתות וארבעה? אמרו לו ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. - אמר להם: מה כתוב בו? איכה ישבה בדד. אמר להם: אני המלך. אמרו לו: בכו תבכה בלילה. אני המלך! גלתה יהודה מעני. אני המלך! דרכי ציון אבלות. אני המלך! היו צריה לראש. אמר להם: מי אמרה? כי ה' הוגה על רב פשעיה. מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש. והיינו דכתיב 'ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם', מכלל דבעו למיקרע.

דרשה זו מבוססת על ההנחה שהמגילה שכתב ברוך אינה אלא מגילת איכה, שעל פי המסורת נכתבה בידי ירמיהו. אולם אין זו קינה שלאחר מעשה כי אם נבואה על החורבן קודם שהתרחש.  לפי פרשנות הגמרא, ארבע דלתות הן ארבעה פסוקים. בשלושת הפסוקים הראשונים של המגילה יהויקים מצליח להתמודד עם הבשורות הרעות, כיוון שהן אינן נוגעות ישירות למעמדו כמלך. רק משהגיע לפסוק הרביעי המדבר על החלפת ההנהגה: היו צריה לראש, יהויקים כועס ומחליט לשרוף את אזכרות שם ה', ה'אחראי' על הורדתו מתפקידו. בדרשה יפה זו משורטטת דמותו של יהויקים כמנהיג אופורטוניסט הדואג אך ורק למעמדו כמלך (הביטוי 'קודר אזכרות' מופיע בהלכה ביחס לספרים שנכתבו בידי מינים, שלדעת רבי יוסי יש לקדר, כלומר לחתוך, את אזכרות שם ה' מהספרים ולגונזן, ולשרוף את השאר. כאן עושה יהויקים את ההיפך: הוא קודר את האזכרות ושורפן!).

 

[9] תפיסה זו משתקפת גם במעשי ירבעם כנגד איש האלהים שבא מיהודה, במלכים א פרק יג.

[10] המגילה אשר נאמרה מפי "ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים..." ראוי לשים לב לדמיון, גם אם לא מדובר בזהות בין האישים.