דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף נו | על האחריות הבין-אישית שבפסיקת הלכה

 

בין טריפות העוף שנזכרות במשנה בדף נ"ו עמוד א' שנינו:

"הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה".


בגמרא מבואר, שישנה אפשרות לבדוק האם נשיכת הטריפה ניקבה את גולגלת העוף, או שמא הגולגולת עדיין שלימה. אלא, שנחלקו אמוראים לגבי אופן הבדיקה:

"ברם כך אמרו משמיה דרבי שמעון בן לקיש: בודקין לחולדה ביד, אבל לא במסמר; ורבי יוחנן אמר: אף במסמר".


לדעת ריש לקיש, יש לבדוק את הבהמה כפי שהורתה הגמרא לעיל בסוגיתנו, דהיינו בהשחלת יד דרך פיה. ר' יוחנן סבור שניתן לבצע גם בדיקה חיצונית באמצעות מסמר, שבוודאי יבחין בנקב בגולגולת, אם אכן קיים נקב כזה.

הגמרא מצטטת מחלוקת תנאים בשאלה זו, ומביאה את דו השיח ביניהם:

"דר' יהודה ורבי נחמיה: חד בדיק בידא, וחד בדיק במחטא; מאן דבדיק בידא אמר ליה למאן דבדיק במחטא: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל! אמר ליה מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא: עד מתי אתה מאכיל לישראל נבלות! נבלות? והא שחוטה היא! אלא: טרפות".


דו שיח קרוב מצאנו גם בגמרא במסכת בכורות (דף מ' עמוד א'), שם נחלקו תנאים לגבי אחד ממומי הבכור, והטיחו זה בזה: המחמיר מפסיד ממונם של ישראל, והמיקל מביא את ישראל להנות מן הקדשים בחוץ ללא היתר.

להלכה, הביאו פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך כדעת ריש לקיש, שהבדיקה מתבצעת ביד, ולא במסמר. אלא, שלא מבואר בדבריהם האם הם סבורים שהבדיקה ביד נחוצה משום שכך מורה פשטות הסוגיה, או שמא משום שהם מבקשים להביע עמדה בספק העקרוני שבסוגיה, ולקבוע שהימנעות מכילוי ממונם של ישראל היא ערך עליון.

הרב יצחק יעקב וייס, בעל שו"ת "מנחת יצחק", הביא את דברי הגמרא בסוגיתנו בהקדמתו ספרו:

"וכן אנכי בעניי, בעמדי על פתח שער ספרי, אשר רובו ככולו להוראת הלכה למעשה בעזה"י, ויש לחוש הרבה, למה דאיפלגו תנאי ... עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ... עד מתי אתה מאכיל לישראל נבלות טרפות ...
הרי באיזה צד שיהיה - אחריות גדולה על המורה".


הרב וייס בדבריו שם מסביר, שעמדתו ההלכתית הטבעית היא עמדה מחמירה. סוף סוף, המחמיר יוצא ידי כולם, ויודע בבטחה שאיננו עובר על ההלכה ואיננו חוטא לא-להיו. לפיכך, בהשקפה ראשונה מתבקש היה שגם את תשובותיו יערוך על דרך ההחמרה. אלא, שדברי הגמרא שלפנינו מנעוהו מלנהוג כן:

"אולם כל זה במה דשייך להחמיר לעצמו ... אבל להחמיר לאחרים שלא כדין בודאי יש לחשוש למה שאמרו עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, והתורה חסה על ממונן של ישראל".


וכך הסביר זאת במקום אחר (חלק ג' סימן ל"ח):

"... דכנודע ההוראה של הלכה למעשה, מקושרת עם אחריות גדולה, וצריך סייעתא דשמיא, שלא להכשל ח"ו בדבר הלכה, שלא להטות השורה בין לימין ובין לשמאל, כי בכל איזה צד שיפנה, אם להקל אם להחמיר, שלא כדת של תורה ח"ו, הוא חטא המטרה ... הרי שבאיזה צד שיהי', יש אחריות גדולה על המורה, שלא יהי' נוגע ח"ו, או בעברות שבין אדם לחבירו, או בעברות שבין אדם למקום".


אם כן, אף אם מורה ההוראה סבור שדרך החומרא היא הדרך הנכונה, מוכרח הוא להחמיר גם "בעבירות שבין אדם לחבירו". הפוסק מוכרח להחדיר לתודעתו, כי כל הכרעה שלו תשפיע השפעה ישירה על זולתו, ועליו להיות קשוב לאותה השפעה ולצרכיו של הזולת. כמובן, אין אפשרות לעקור את ההלכה רק כדי לא לכלות את ממונם של ישראל, אך במסגרת המרחב ההלכתי הלגיטימי, קביעה זו אמורה להיות קביעה מנחה, המתווה את דרך הפסיקה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)