מטות | על גבולות ועל ערכים

מבוא

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ"           (במדבר ל"ב, א'-ו').

פסוקים אלו עומדים בפתחה של פרשייה המתארת מלחמה בין ישראל למדיין. "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" אומר א-להים למשה, ובעקבות מילים אלו יוצאת לדרך מערכה. מדוע נקמה היא סיבה למלחמה? האם צורך נפשי הוא? רוחני? חמישים וארבעה פסוקים מתארים בפירוט רב את שלבי המלחמה השונים - את גיוס הלוחמים, מספרם, מלחמתם, ניצחונם, השלל שהובא, צורת חלוקתו, הנתינה לגבוה ועוד. את מה משרת פירוט זה?

כותרת הפרשייה מצביעה לאחור לעבר סיפור האם - לאשר אירע בין ישראל לבין מואב ומדיין.

 

גבולות שנשברו

כה מתאר הכתוב את אשר אירע:

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל... וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר כ"ה, א'-ו').

תחילתו של האירוע - בזנות עם בנות מואב, המשכו בהשתחוויה לאלוהיהן, ובשיאו - איש מבני ישראל מביא אישה מדיינית אל תוך המחנה, מקרב אותה אל אחיו - לזנות, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל הבוכים פתח אוהל מועד. בעקבות האירוע מצווה א-להים את משה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" (במדבר כ"ה, י"ז-י"ח). 'הם הכשילו אתכם במכוון, בנוכלות, ואתם תפגעו בהם - מידה כנגד מידה'.

 

 

והנה לאחר זמן, מצווה א-להים את משה לחזור אל מי שהכשיל את העם בצורה קשה ומבזה, אל מי שגרם למגיפה הגדולה, במהלכה נהרגו עשרים וארבעה אלף, ולבוא עמם במשפט: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". נקמה זו עשויה להשיב לעם את הכבוד הפנימי, לאחרשזההושפלוחולל. דומה במידת מה עמדת העם לעמדת אישה שחוללה על ידי איש. חלק מיכולתה להשתקם עוברת דרך הענישה לפוגע; לא סליחה ולא מחילה. אם וכאשר ימשיך הפוגע להתהלך חופשי, תקשה עליה ההבראה, השברים יעמיקו, ולצדם רגשות כעס ואיבה^[1].

כדי להבין את שרשרת הפעולות הננקטות במהלך המלחמה, יש לחזור ולאמוד את גודלו והיקפו של השבר. צעד ראשון הוא להבין את ההקשר בו הוא מתרחש - בשלהי אירועים המתוארים בספר במדבר. בספר זה הנושא המרכזי הוא הארגון הרוחני של המחנה. 'ראש בני ישראל' נישא בו, מקום מוגדר לכל שבט, משפחות מתאחדות, הלווים מתייצבים במקומם, ומבנה חברתי ורוחני חדש יוצא לדרך. ערך מרכזי תופסת העדה, המשפחה או בית האב, וגם השוכן - המשרה שכינתו בתוך המחנה^[2]. והנה - נפרצו מעגלי חיים אלו. הגבולות המעמידים אותם במעלתם נשברו, וערכי החיים השוכנים בהם - חוללו. בשורות הבאות נצביע על שורה של 'גבולות' שנחצו באירוע קשה זה:

1. גבולות ההבדלה והצניעות נפרצו - בין איש לאישה.
2. גבולות בין עמים נחצו בזנות העם עם בנות מואב ובנות מדיין.
3. נחצו הגבולות נוכח אלהים אחרים, בקרבה המופגנת אליו.
4. מהותה של עבודת בעל פעור היא החוסר בגבולות נוכח הטבע הגס.
5. הבאת המדיינית נוכח משה ונוכח כלל העדה שוברת גבולות ביחס לכבודם ומעלתם.
6. המקום אליו מובאת המדיינית - נוכח אוהל מועד חילל את ערכו המקודש.
7. זהות איש ישראל - "נְשִׂיאבֵיתאָבלַשִּׁמְעֹנִי" (שם, י"ד) חילל את מעמדה של משפחה חשובה בישראל.

שורה ארוכה של 'גבולות' נחצו, שורה של ערכים חוללו, וכעת מזומן העם לתקן, להרים ולשקם את החלל שנוצר בעולמו הפנימי ובערכיו. מלחמה זו היא סוג של 'חוויה מתקנת', במהלכה - נבנים מחדש גבולות וערכים.

 

העם שאינו מעורב

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר ל"ב, א'-ב').

'נקום את נקמת בני ישראל' אומר א-להים למשה, כמשימה אישית. מדוע חשוב שמשה הוא שינקום? מהמילים "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" מצטיירת סוג של 'סגירת מעגל' - 'רק לאחר השלמת המשימה תוכל להיאסף אל עמך'. מילים אלו מעמידות מלחמה זו כנושא בעולמו של משה. משה היה המנהיג בשעת האירוע, זמרי עשה את שעשה בנוכחותו, ועובדות אלו מטילות עליו אחריות. אולי מספרות על נתק מסוים שהתקיים בין איש הא-להים הרם והנישא, לבין העם שהיה נתון במקום אחר. הסיפור הוא של משה - ביטוי עמוק להוויה ששררה בדור בעת ההיא, והוא מוזמן 'לנקות את השולחן' - לסגור פרשייה שאיש לא יוכל לטפל בה כפי שהוא יוכל. ביטוי נאמן לכך משתקף בקוצר ההוראה הא-להית על היציאה למלחמה, המסתכמת בפסוק אחד^[3]. א-להים אומר למשה לנקום את נקמת ישראל, אך אינו אומר באיזו דרך. השיטה, השלבים וההיבטים הרבים - ייקבעו על ידי משה. מעורבותו היא משמעותית, כמי שהיה באירוע, הבין את עומק השבר, וכעת נתבע לעצב את אופי המלחמה, לקבוע את יעדיה ואת הדרכים למימושם.

"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן"           (שם, ג').

משה פונה אל העם, אל הקולקטיב - 'הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם'. החלוץ הוא מתנדב הנחלץ מתוך הכלל, כמי שחדור מוטיבציה אישית, מעבר למצוי בכלל. ציון זה הוא לעצם ההירתמות, עדיין ללא פירוט כל שהוא. בניגוד לא-להים המדבר על 'נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', משה מדבר על 'נִקְמַת ה''.
א-להים מצביע על המהות - על השיקום שהעם נצרך לו, ולא בסתירה לכך - משה מבקש לרומם את המבט, למקד את העם בממד הא-להי הגבוה שבתהליך. בהתאם לכך הוא מייעד את הנקמה כנקמת ה'[4].

"אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא"           (שם, ד').

בשלב שני מציין משה מספרים - אלף למטה. ההיגיון במספר זה אומר 'דרשני'. שבט ראובן מונה 43,730 אנשים מבן עשרים שנה ומעלה, שבט שמעון מונה 22,200, ואילו שבט יהודה מונה 76,500 אנשים. מספר הלוחמים שיישלחו מכל אחד מאלו יהיה שווה - 1000 למטה. מה מקופל בשיטה זו? דומה שקיימת בה העצמה ואולי אפילו סוג של קדושה המשויכת אל השבט - בעצם קיומו, לא במספר האנשים שבו. קטון כגדול ייחשב. "לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל" - מכלל המטות ייחלצו החלוצים, וביחד תתקבל תמונה של כלל מטות ישראל המרכיבים את העם^[5]. "תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" - הוראה זו חוזרת אל העם, כמי שעומד בבסיס השליחות וכמי שמעצים את ערכו של המטה.

"וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא"           (שם, ה').

כעת עובר הכתוב לתאר מה היה בפועל: הלשון "וַיִּמָּסְרוּ" מצביעה על לוחמים שאינם נחלצים מעצמם, אלא נמסרים לצבא בעל כורחם. חוסר מעורבות מגיע גם מכיוונו של העם, שאמור היה לשולחם, אך בפועל הדבר לא קרה. המספרים עליהם הורה משה אמנם גויסו, אלא שהמוטיבציה באה מכיוון אחר - מ'אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל' - המשפחות אשר מסרו ודחפו את הלוחמים אל משימתם.

מה מקופל בחוסר שיתוף פעולה זה? דומה שהוא משקף את העובדה שהעם אינו בעמדה של נקמה על אשר חוללו לו המדיינים. המדיינים לא הרגו בישראל; הם פיתו בבנותיהם, משכוהו לעבודת הפעור, ואלו אינם מהווים טראומה מבחינת העם. ממילא מי שחולל להם זאת - אינו מושא לנקמה. לעומתם, א-להים מצביע על החילול, על השבר הגדול, ותובע נקמה שבעצם קיומה עשויה להביא את העם להבין דבר על הגבולות שנפרצו, על הערכים שחוללו^[6].

מה גרם ל'אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל' להירתם ולמסור את הלוחמים? מהתיאור הפאסיבי 'וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל', ללא תיאור אקטיבי לפועלם, עולה שרתימתם הייתה בבחינת 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' (אבות ב', ה'), ולא כחדורי מוטיבציה למלחמה. שמא מחויבותם היא ביטוי למשקל יתר שהיה למשפחה בעת הזו[7]? ואולי - כביטוי לשבר סביב הזנות שאותותיו ניכרו במעגל המשפחה?

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ"      (שם, ו').

שוב ניכר הפער בין מחשבת משה, הרואה את העם כמי שישלח את חלוציו (שם, ד'), לבין המציאות שבמהלכה משה לבדו הוא ששולחם. אליו מצטרף פנחס בן אלעזר הכהן "וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ", ובכך מתאפיינת המלחמה כמערכה בעולם הרוח, משויכת אל מעבר למגרש הלאומי[8].

"וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב"        (שם, ז'-ח').

חלוצי הצבא צובאים על מדיין, ובסיס פועלם הוא "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה". דומה שביטוי זה מצטרף אל חוסר ההנעה הפנימית שאפיינה את המלחמה[9]. האם קיים פגם בחוסר הרצון והמעורבות של העם במלחמה? דומה שבמלחמה שמהותה היא נקמה, צירוף המילים 'כַּאֲשֶׁר צִוָּהה'' הוא יתרון. לא מניעים יצריים הם שקידמו את העם, לא מסע נקמה, כי אם - נקמת ה' באויביו.

 

שלל אל המחנה

עד כאן תיאור לניצחון הקרב. בשלבים הבאים הנושא הופך להיות - השלל. ארבעים וחמישה פסוקים מתארים את הנעשה בו, והאריכות מדגישה את העובדה שזהו אירוע משמעותי. בהיבט של התהליכים העוברים על העם - לקיחתשללוחלוקתו מגלמיםאתהיכולתלהביאאלתוךהמחנה פנימה דבריםמןה'חוץ', גםכאשרמדוברבעולםרחוק ופוגע. הכשל היה בפגישה עם עולם המצוי מחוץ לגבול ישראל, וכעת לומד העם היאך ניתן להיפגש, לקלוט חלקים מן החוץ ולהיבנות מהם.

צעד ראשון - השלל מובא אל המרחב הציבורי - משה אלעזר ועדת בני ישראל:

"וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (שם, ט'-י"ב).

השלל אינו רכוש פרטי והוא שייך אל העם. רק לאחר הבאתו אל המרחב הציבורי ניתן יהיה לדבר על חלוקתו.

"וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה"    (שם, י"ג).

מדוע מתוארת היציאה לקראתם, אם קודם לכן כבר תוארה הכנסת השלל אל המחנה (שם, י"ב)? יציאת המנהיגים אל מחוץ למחנה, כמו גם האמירה אל הלוחמים "וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים" (שם, י"ט), מצביעות על כך שבפועל השלל עדיין לא הוכנס אל תוך המחנה. כעת מתברר שההבאה שתוארה שיקפה את עמדת העם נטולת העכבות בכל הקשור להבאת שלל אל תוך המחנה. תיאור משה כיוצא מן המחנה, מחזיר את הלומד אל המציאות, תוך שהוא משקף את הפער בין העמדות. העם נוטה לייבא, ולהכניס אל תוך המחנה, ואילו משה עוצר ומבקר. לא מובנת מאליה כניסת נשים, צאן ובקר וכלים אל המחנה. זוהי הכנסה של תרבות אחרת, צביון אחר אל תוך עולמם. משה מתייצב מחוץ למחנה במטרה להפוך את הכניסה למבוקרת, ולמנף אותה כתהליך ערכי וחינוכי גם יחד.

 

כניסה מבוקרת אל המחנה

תגובה ראשונית של משה נוכח השלל היא - קצף. משה תוהה על השארת כלל הנשים בחיים ולקיחתן בשבי: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'"? (שם, ט"ז). העם הרג את הזכרים כביטוי לתפיסתו את המערכה בהיבט הלאומי, אך הנשים הושארו בחיים והובאו כשבויות. משה מניח את האצבע על הצניעות שנפרצה, ועל בסיס זה מורה להרוג כל 'אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ' (שם, י"ז) ולהחיות את הטף בנשים.

עוד הוא מורה לעם לחנות מחוץ למחנה, ולצד זאת - "כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ... אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם" (שם י"ט). על אף שֶׁטֶף ההריגה, מזכיר משה לעם את העובדה המוסרית - עד כמה לא פשוטה היא הריגת אדם, עד כמה חסר הוא המוות (שם, י"ד-כ').

מלבד זאת, מורה אלעזר לאנשי הצבא - להעביר כלים באש או במים, לכבס בגדים ולהמתין שבעה ימים 'וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה' (שם, כ"א-כ"ד). לא מובנת מאליה היא היכולת להביא את כל אלו אל תוך המחנה ולהופכם לחלק מעולמם ומתרבותם, ולשם כך נדרשת ההכשרה.

           

שלל הניתן לעם

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה: וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה" (שם, כ"ה-כ"ז).

כעת, לאחר שרשרת ארוכה של פעולות, הגיעה עיתה של השאלה - 'היאך לחלק את השלל?'. א-להים 'מתערב': "שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי" הוא אומר, ומורה להם להרים את ראש הנמצאים בשבי, באדם ובבהמה, בסוג של חשיבות שיינתן להם. המשולש שיעשה זאת הוא משה, אלעזר וראשי אבות העדה, המעניקים בנוכחותם ברכת-דרך מרוממת. בשלב שני חוצה משה את השלל ביןתֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה לבין כל העדה, וגם כאן משוקעות כמה אמירות ערכיות: הלוחמים הם שלוחי העדה וממילא השלל אינו רכושם הפרטי והוא שייך לכלל העדה. בנוסף, בא לידי ביטוי כוחה של העדה או הקהילה, ביכולתה להתאגד, להשיג הישגים, ובעקבות זאת - להעניק ליחידיה ולהעצים אותם[10].

חלק מיוחד מוענק ללוחמים, והוא מוצא את ביטויו בצורות שונות. חצי מן הסך הכולל ניתן להם (12,000 במספר), והחצי האחר ניתן לכלל העדה. עצם החצייה מספרת את סיפורו של השלם - העם, ומאידך - החלק המועדף לו זוכים היוצאים לצבא - נובע מההכרה במסירות נפשם.

 

שלל הניתן לה'

"וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַה' מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן: מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת ה':

וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה'" (שם, כ"ח-ל').

חוליה אחרונה בפרשייה זו היא - הנתינה לה'. נתינה זו אינה מובנת מאליה. במובן הפשוט קיימת סתירה בין תרבות מדיין, המסמלת במערכה זו את הפריצות ואת ערכי 'בעל פעור', לבין א-להי ישראל החורט על דגל עמו את ההתקדשות והצניעות. והנה - פוקד א-להים על העם להרים מן החלק הניתן להם כשלל - תרומה לה'. צעד זה מתואר בשני שלבים. האחד - בציוויו של א-להים (שם, כ"ח-מ"ז), והשני - בתרומה שמרימים פקודי החיל - ביוזמתם (שם, מ"ח-נ"ד). שני אלו משמשים כנקודת שיא בתהליך העובר על העם במהלך הפרק. כעת, רכוש מדיין, המסמל את עולמם וערכיהם - מעפיל מעלה, והופך להיות חלק ממערכת הקודש של העם ואף חלק מן התרומה הניתנת לכוהניו[11].