דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף עו | כשרות סבונים

קובץ טקסט

פתיחה

לקראת ימי הפסח, ולפעמים גם בשאר ימות השנה, אנו נתקלים במוצרי היגיינה שונים בעלי תעודת כשרות מהודרת. מה טעמה של ההשגחה על מוצרים אלו? האם יש בכך צורך רציני, או שמא מדובר בגימיק שיווקי בלבד? האם מותר להשתמש בסבון המבוסס על שומן מן החי?

אכילה כשתייה

הגמרא ביומא (עו.) ובשבת (כד.) קובעת כי דין רחיצה וסיכה כשתייה, ואם כך, נראה כי לא ניתן להשתמש במוצרי היגיינה שאינם כשרים. ואולם, הראשונים צמצמו את דברי הגמרא ליום הכיפורים בלבד, וכך למשל קובע רבנו תם:

"...ומותר אדם לסוך בחלב. דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה, אלא ביום הכיפורים ובתרומה ובאיסורי הנאה כי ההיא דפרק כל שעה (פסחים כה:) רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכו' עד אמר ליה שלא כדרך הנאתו קא עבידנא, וחלב חי של שור הנסקל על גבי מכתו פטור הא מהותך אסור משום דאיסורי הנאה נינהו, אבל חלב דהתירי הנאה מותר ובתרומה אסור משום דאיכא אסמכתא דולא יחללו, וביוה"כ אסרו משום תענוג אבל משום רפואה שרי או ידיו מלוכלכות, כללא דמילתא היכא דאינו בשביל תענוג שרי" (עז:).

לשיטת ר"ת רק ביום הכיפורים נאסרה כל סיכה מכוח הדין של סיכה כשתייה. אולם, בשאר איסורים, מותרת סיכה גם בדברים שיש בהם איסור אכילה.

ראשונים אחרים (כדוגמת הסמ"ג, לאוין ס"ה) צמצמו את היתרו של ר"ת לסיכה באסורי אכילה, רק למקומות בהם יש צורך גדול:

"ובחול מותר לסוך חטטין מחלב ומאיסור אף על גב דסיכה כשתייה בפרק רבי עקיבא (שבת פו.) מ'ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו' (תהילים ק"ט, יח), וזר אסור לסוך בשמן של תרומה מלא יחללו בפרק בנות כותים (נדה לב.), קראי אסמכתא בעלמא ומדרבנן אין איסור אלא כי עביד לתענוג אבל משום צערא כגון לחטטין או למכה שרי, דהא בפרק יום הכיפורים (יומא עז:) שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ובפרק קמא דכריתות (ז.) אמרינן כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש פירוש משפשף עצמו" (סימני סה"ת, רל"ח).

הסמ"ג מבין כי הלימוד שסיכה כשתייה רלוונטי גם בשאר איסורים, אלא שביום הכיפורים רמת האיסור הינה מדאורייתא ובשאר איסורים מדרבנן. לדעתו, כל זאת רק כאשר הסיכה היא של תענוג, אבל סיכה לצורך כגון מי שיש לו צער, והוא זקוק למשוך את גופו בחלב ושאר איסורים, הסיכה מותרת.

מה נפסק להלכה? מרן הבית יוסף, מביא את שתי השיטות להלכה ולא ברור כמי פסק (בסימן קפ"ג כשיטת הסמ"ג, ואילו בסימן פ"ד כשיטת ר"ת). ה'פרי חדש' (סימן קי"ז) כותב כי במקום בו האיסור עבר גם תהליך של פגימה (הפכו את שומן החיה לסבון), לא צריך לחשוש לאיסור סיכה באותם מוצרים, שכן הפגימה מורידה את האיסור בדרגה. ה'ביאור הלכה' (סי' שכ"ו) פוסק כי מותר להשתמש בסבון המופק משומן איסור, אולם הוא מציין שישנם יראים הנמנעים משימוש בסבון שכזה, כשיטת הסמ"ג והט"ז שהבאנו לעיל.

איסורי אכילה שאינם ראויים למאכל אדם

עד כה עסקנו בסבון המורכב מאיסור אכילה ממש, כגון חלב שומן וכדו'. אולם, בתעשיית הקוסמטיקה אותם איסורים עוברים תהליך של עיבוד כימי, ואז נשאלת השאלה האם תהליך זה מוריד את דרגת האיסור?

כפי שראינו לעיל הפר"ח מבסס את היתרו לשימוש בסבון המופק מאיסור אכילה[1] על היותו פגום. אולם נקודה זו אינה כה מוסכמת והיא נתונה במחלוקת ראשונים. רבנו יונה המובא בראש (ברכות פרק ו', סימן לה) סבר כי תהליך העיבוד מפקיע את שם האיסור, אולם הרמ"ה חלק עליו:

"...שמברכים עליו בורא מיני בשמים. י"א שהמוש"ק הוא זיעת חיה. ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק. והר"ז הלוי ז"ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם. וה"ר יונה ז"ל פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא, אע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן. שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואע"ג שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש, כמו דבש דיינינן ליה ומותר, הכא נמי אע"פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע"פ שנותן טעם לשבח בתבשיל ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה".

מחלוקתם של הרמ"ה ורבנו יונה עוסקת בשימוש בבושם המופק מדם חיה. שיטת רבנו יונה היא כי העיבוד שעובר דם החיה במהלך הפיכתו לבושם - מפקיע את שם האיסור. את הדין הזה מבסס הרמ"ה על היתרו של דבש שנפל לתוכו איסור. מאחר שלדבש ישנה תכונה לפרק את חתיכת האיסור 'פירוק כימי' כך שהיא מאבדת את צורתה והופכת לדבש, ההלכה היא כי הדבש מותר. מכאן מגיע רבנו יונה למסקנה כי כל חומר העובר תהליך של עיבוד, יש לדונו על פי מצבו בהווה 'בתר השתא', ואין אנו אומרים שמאחר שמקורו באיסור הוא נאסר.

חבר לרבנו יונה הוא הרמב"ם אשר סבר כי המור הנתון בקטורת שבמקדש, מקורו בדם חיה. וזו לשונו:

"המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום..."

(הל' כלי מקדש פ"א, הלכה ג).

הראב"ד על אתר חלק מכל וכל על הדברים ואלו דבריו:

"המור הוא הדם הצרור. אמר אברהם: אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם, כל שכן דם חיה טמאה! אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי, והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף" (שם).

כיצד אם כן יש להבין את דברי הרמב"ם? ה'אור שמח' על אתר מבאר את הדברים:

"ולא אסור להריח בו בחולין לצורך הדיוט מטעם ריחא מילתא, דפירשו בתוס' (ע"ז ס"ו: ד"ה אביי) דהוי כשתיה, דזה דוקא היכי דהוא ראוי לאכילה, אבל כאן דנתקשה כאבן ואינו ראוי לאכילת כלב, הגם דלאכלו אסור מטעם דאחשביה באכילתו, כמוש"כ רא"ש (פסחים פ"ב סימן א') לענין חמץ שחרכו קודם זמנו. מכל מקום כי מריח בו לא אחשביה לאכילה, וכיון שכן מותר להריח בו..." (שם).

לדעת ה'אור שמח' מאחר שמור עבר עיבוד, שוב אין ראוי הוא לאכילת כלב, ומצינו כי כל דבר שאינו ראוי לאכילת כלב מותר באכילה (כפי שאומר ה'אור שמח', זאת בתנאי שהאדם לא העביר את החומר עיבוד למטרות אכילה, שאז הוא החשיב את המאכל ונתן לו שם אוכל)[2].

כאמור רבנו יונה בברכות לא הזכיר את הדרישה כי האוכל יהיה ראוי לאכילת כלב. לשיטתו, הטעם שמותר להריח במוש"ק (שגם הוא מופק מדם חיה) היא כי יש ללכת בתר השתא ולא משנה מה היה מקורו של האיסור. דיוק זה חשוב מאוד הלכה למעשה, שכן היתרו של רבנו יונה אינו מבוסס על כך שהחומר עבר תהליך פגימה, אלא על תהליך הפירוק שעבר החומר[3].

ראוי לאכילת אדם ראוי לאכילת כלב

מה פירוש הכלל 'ראוי לאכילת כלב'? בעניין זה מצינו כלל גדול בדברי המשנה בטהרות:

"כלל אמרו בטהרות: כל המיוחד לאוכל אדם - טמא עד שיפסל מאוכל הכלב. וכל שאינו מיוחד למאכל אדם - טהור עד שייחדנה לאדם" (פ"ח, משנה ו).

שמעתי מר' דני וולף הערה חשובה בביאור משנה זו. מפירושו של הראב"ד על אתר, וכן מפשט דברי המשנה, נראה כי חידוש המשנה בעניין ראוי לאכילת כלב, עוסק רק בדבר שהיה ראוי לאכילת אדם. למשנה היה פשוט כי אין מקום לאסור דבר שאינו ראוי אף לאכילת אדם.

כלפי מה הדברים אמורים? בתעשיית התרופות והקוסמטיקה כיום, חלק החומרים שבהם נעשה שימוש אינם מיועדים לאכילת אדם כלל וכלל. חומרים אלו מופקים מראש לטובת הריאקציה שאותה הם מעוררים. בחומרים כאלה, נראה לכאורה כי המשנה לא דנה בהם.

דברים דומים עולים מתוך דברי החזו"א:

"טבלאות רפואה.... ואם הן מעורבין בדברים שאינם ראוין לאכילת אדם אין בהם משום חמץ, כדין נפסל מאכילת אדם" (או"ח סימן קט"ז, אות ח).

גדר ראוי לאכילת אדם הוא גדר מחודש מאוד, שכן הגמרא בפסחים מחייבת בביעור פת שעיפשה ואינה ראויה לאדם. כנראה שצ"ל שכוונת החזו"א היא לחומרים העוברים עיבוד כימי, ומראש אינם משווקים לתעשיית האוכל אלא תעשיית התרופות והקוסמטיקה, ולכן מותר להשתמש בהם בפסח.

בושם בפסח

מדברי ה'חזון עובדיה' בהגדה של פסח משמע שניתן להקל בשימוש בתכשירי קוסמטיקה בהם יש חשש חמץ, אולם מדברי הגרש"ז משמע להחמיר. לגבי חובת הביעור באפטרשייב, שמעתי את הסיפור הבא. מספרים שבחור אחד נגש לגרי"ד סולביציק ושאל אותו האם יש חובת ביעור לאפטר שייב שלו. הגרי"ד השיב לו שמאחר והבושם אינו ראוי לאכילת כלב אין חובת ביעור. אותו בחור החליט לנסות האם אכן האפטרשייב אינו ראוי לאכילת כלב, וגילה כי הכלב שלו חובב אפטרשייב. לאחר הניסוי שב הבחור לגרי"ד וסיפר לו על הדברים, והגרי"ד השיב לו כי לא מקבלים ראייה מכלבים שוטים.

 

[1] במאמר זה עיקר התייחסות היא לאיסורי אכילה: טרפה, דם, נבלה וחמץ. אין התייחסות לאיסור בשר בחלב, וכן לדברים אחרים שאינם איסור כגון פירות בקדושת שביעית, הזוקקים דיון לעצמם.

[2] נפק"מ נוספת העולה מתוך דברי ה'אור שמח', נוגעת לאכילת ג'לטי. בעניין זה, ראה הרחבה בארכיון בית המדרש: יום יום / מטבח היהודי / גלטין.

[3] האחרונים הבינו שגם לשיטת רבנו יונה הדם ממנו מופק הבושם עובר תהליך של פגימה. לענ"ד פשט דברי רבנו יונה אינו מורה כן ויעויין ברא"ש שם שחותם שהדברים צ"ע, והדברים ברורים שכן בפסחים מביא הרא"ש (פ"ב סימן א') היתר דומה לזה של רבנו יונה המבוסס על כך שהחומר נפגם מאכילת כלב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)