דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | עובדין דחול

קובץ טקסט

 

פתיחה

פעולות רבות נאסרו בשבת וביום טוב משום שמדובר ב'עובדין דחול'. הגדרה זו מופיעה פעמים רבות בראשונים ובפוסקים, אך קשה למצוא משנה סדורה מתי היא נאמרת ומתי לא. בשיעור השבוע נעיין בסוגיות הגמרא בביצה (בעיקר בסיום פרק שלישי) המבוססות על הלכה זו, ונסקור את המקרים השונים שנאסרו משום עובדין דחול. בהמשך השיעור נעיין בהסבר הרמב"ן והרמב"ם לכלל הלכתי זה[1].

סוגיה נוספת הנושקת לדיון בעניין עובדין דחול, הינה מעמד השבותים. המשנה בתחילת פרק חמישי במסכת משווה בין איסורי שבות בשבת וביום טוב. מכיון שהאיסורים משום עובדין דחול נכללים כחלק מהשבותים, הרי שיש חפיפה בין הסוגיות. במהלך השיעור נשתדל להפריד בין הדיונים ולעסוק רק בנושא עובדין דחול, ובשיעור הבא בעז"ה נדון בנפרד במעמד השבותים וגדריהם.

סוגיות הגמרא

המשניות בסיום פרק שלישי עוסקות בהלכות שבאות לגשר בין שני מניעים- הרצון לאפשר שמחת יום טוב ולכן להתיר קניית מצרכים, ומנגד החשש שהיום הקדוש יהפוך ליום מסחר ככל הימים. לדוגמה:

"ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר"       (משנה ו).

המשנה עוסקת בדרך מדידת הבשר כאשר אדם קונה מהשוחט ביום טוב. לדעת כל התנאים אסור לשקול את הבשר, אולם השאלה היא האם ניתן לעשות שימוש בכלי המדידה בצורה שונה מהדרך הרגילה. רש"י מסביר את הדיון במשנה:

"טבח המוכר בשר במשקל, אף על פי שאסור לשקול בליטרא, דהיינו מעשה חול, מותר הוא לשקול כנגד הכלי, וכנגד הקופיץ - סכין גדול שקוצבין בו בשר, דאיכא שנוי ולא הוי מעשה דחול"    (כח. ד"ה ר' יהודה).

מכיוון שטעם האיסור הוא עובדין דחול, ר' יהודה מתיר אם נעשה שינוי בדרך המדידה. בהמשך דברי הגמרא אביי מסביר את המשנה לאור העקרון של עובדין דחול.

בדרך דומה מסביר רש"י את משנה ז המתירה להשחיז את הסכין בשינוי משום- "דמשני כדרך חול". הגמרא כותבת שאסרו במשחזת של אבן ומסביר רש"י- "דמתקנת ליה שפיר, דמחזי כמתקן בחול".

על מנת לשמור על צביון המועד יש איסור לעשות מלאכות של עבודה רגילה כמו בחול. על ידי שינוי מדרך הפעולה הרגילה ניתן להתיר את המלאכה.

במשנה ח' מובאת מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים:

"אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה, רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו...".

הגמרא משווה בין מחלוקת זו בה חכמים מקלים ומתירים להשוות במידה בין כלים ור' יהודה מחמיר, לבין המחלוקת שציטטנו במשנה ו שם חכמים הם המחמירים ור' יהודה מקל. הגמרא מסבירה כיצד ר' יהודה וחכמים עקביים לשיטתם, ובהסבר שיטת חכמים אנו מוצאים את הטעם הבא:

"דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא; התם - קא עביד כדעבדין בחול, הכא - לא קא עביד כדעבדין בחול" (כט.).

מכיוון שהטעם העומד בבסיס המשניות הוא עובדין דחול, יש לבחון האם נעשה שינוי בדרך העשייה הרגילה והדבר מותר או שמא אין שינוי והדבר אסור[2].

בין עובדין דחול ומקח וממכר

איסור נוסף הדומה לאיסור 'עובדין דחול' הינו איסור מקח וממכר. על דברי המשנה (שם ו) האומרת כי "אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב...", אומרת הגמרא שהכוונה שאין פוסקים דמים על הבהמה במועד. רש"י מסביר מדוע לא נוקבים מחיר לבהמה:

"אין פוסקין דמים - דמקח וממכר בשבת וביום טוב אסור, בספר עזרא".

אין לעשות מלאכות שדומות למסחר ביום טוב. מותר לקנות בשר עבור הכנתו במועד כחלק ממצוות שמחת יום טוב, אך יש להיזהר שהדבר לא יהיה כמקח וממכר. האם מדובר על אותו איסור כמו עובדין דחול? רש"י אמנם משתמש בניסוח שונה, אך נראה שיסוד הדברים הינו אחד. על מנת לשמור על אופי המועד, אין לעשות פעולות שיפגעו בכך. פעולות של מקח וממכר, או פעולות אחרות של הכנת אוכל או מסחר, אסורות מטעם זה.

חלוקה דומה אנו מוצאים גם בפסקי הרמב"ם:

"דברים רבים אסרו ביום טוב משום גזירת מקח וממכר. כיצד אין פוסקים דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהן ולמחר יודעין כמה דמי השנייה וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו..."         (פ"ד הלכה יט).

עד סוף פרק ד הרמב"ם עוסק בהלכות שנאסרו משום גזירת מקח וממכר. יש לציין כי בחלק מסוגיות המקור של ההלכות הגמרא משתמשת בניסוח של עובדין דחול. בפרק ה הרמב"ם עובר לעסוק בפעולות שנאסרו משום עובדין דחול:

"וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט ישא אותן על גבו מאחוריו, ושדרכן לישא אותן מאחוריו ישא אותן על כתיפו, ושדרכן להנשא על הכתף ישא אותן בידו לפניו או יפרוש עליהן בגד וכן כל כיוצא בזה משינוי המשא, ואם אי אפשר לשנות נושא ומביא כדרכו, במה דברים אמורים בנושא על האדם אבל על גבי בהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול"

                                                                       (פ"ה, הלכה ב).

הרמב"ם ממשיך להסביר גם בהלכות שלאחר מכן שהאיסור נובע מהדמיון לדרך עשיית המלאכה בימו החול. למרות ההפרדה, העקרון של ההלכות השונות שווה- מטרתן למנוע פגיעה בצביון היום. המלאכות השונות מותרות בשינוי מדרך הפעולה הרגילה הואיל ואין זה כמקח וממכר או שאין זה כדרך שהוא עושה בחול.

במסכת ביצה אנו נתקלים עם סוגיות רבות שעוסקות בעקרונות של עובדין דחול, ובייחוד כאשר משווים זאת למסכת שבת. מכיוון שמותר לעשות מלאכות אוכל נפש במועד, עולה על הפרק ביתר חדות שאלת צביון היום. החשש העולה שאדם יקנה אוכל ויעשה מסחר כמו כל יום ויפגע בכך בקדושת המועד. נראה שיסוד גזירת מקח וממכר שווה לדין עובדין דחול רק ביישום שונה- יש מלאכות שקשורות לקניה ומכירה ויש מלאכות אחרות שעלולות לפגוע במועד כמו סחיבת משאות.

שביתה בשבת לאור הרמב"ן

הרמב"ן מציג גישה הלכתית התולה את מקור עקרון זה בדין תורה. בפירושו על התורה עוסק הרמב"ן במקור איסורי שבות בשבת[3]. מדברי המדרש נראה שיש לו מקור בתורה אך לשיטתו אין זה אסמכתא אלא מקור מפורש:

"ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה 'שבתון' שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה"

                                            (ויקרא כג,כד ד"ה יהיה לכם שבתון).

הרמב"ן מודע לעובדה שפעולות האסורות משום שבות, הן אינן מלאכות שהתורה אסרה אלא פעולות שפוגעות בצביון היום. במקרים אלו האדם יטרח ויעשה פעולות רבות, והיום יהיה כחול למרות שהוא לא עובר על אף מלאכה דאורייתא. החידוש בדברי הרמב"ן הוא כפול:

  1. ישנן פעולות שלא עוברים על עשייתן בלאו, אך אם לא עושים אותם מקיימים מצוות עשה. מצוות שבתון היא לא ההיפך מאיסור מלאכה אלא בעלת תכולה עצמאית.
  2. ישנם איסורי שבות שחכמים קבעו שיש להם תוקף דאורייתא.

כראיה לשיטתו, מביא הרמב"ן מכילתא:

"ואחרי כן ראיתי במכילתא אחריתי דרבי שמעון בן יוחאי (יב טז) ששנו בה לשון אחר, אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת, מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מנין, שאין עולין באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מספקים ולא מטפחין, תלמוד לומר כל מלאכה... ואע"פ שאלו הברייתות חלוקות בלשונן ובמדרשיהן, שמא לדבר אחד נתכוונו, להביא אסמכתא לשבות דרבנן. ומכל מקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו, או שהן כולן אסמכתות, אבל פירוש "שבתון" כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו, והוא ענין הגון וטוב מאד"

הרמב"ן מצטט מכילתא שמקבילה לדברי הגמרא בתחילת פרק חמישי שמונה את איסורי שבות השונים. בין אם מבינים שאיסורי דרבנן הם אסמכתא ובין שהם דין תורה, חכמים חיזקו את האיסור מדברי התורה והמטרה היא לשמור על צביון היום[4]. הרמב"ן מסיים את דבריו:

"והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה הזה, ובי"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה. וממנו אמר הנביא (ישעיה נח יג) מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל...".

עובדין דחול בדברי הרמב"ם

כאמור, הרמב"ן הסביר שאיסורי שבות נובעים מהעקרון המופיע בתורה במילה שבתון, ויסודם מהחשש שהשבת והימים טובים יהיו כמו ימות החול. הרמב"ן קבע את תוקף איסורי דרבנן, אך מתי אומרים את הכלל ההלכתי של עובדין דחול? האם שייך לאומרו בכל מקרה שהדבר דומה לפעולה הנעשית בימות החול? ננסה לענות על שאלות אלו דרך דברי הרמב"ם:

בשו"ת הרמב"ם, אנו מוצאים כי הרמב"ם נשאל האם מותר לתלות מצנפת בשבת, או שמא הדבר אסור משום אוהל. בתשובתו הרמב"ם מרחיב בהסבר יסודות הדין, והוא מחלק בין מה שאסור מהתורה ובין האסור מדרבנן, ובסיום דבריו הוא מסכם:

"והנה למדת שהאיסור מדרבנן הוא תליית המשמרת, לפי שהמשמרת עושה מלאכה וחייב סקילה לפיכך אסור תלייתה. ודכוותא אמרינן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

אבל תליית הכוז והמצנפת וכיוצא בהן - מותר, לפי שאין עושין בהן מלאכה שחייבין עליה סקילה. ולא אמרינן בכי הני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אם כן לא יאכל כדרך שהוא אוכל בחול, ולא יסב כדרך שהוא מיסב בחול. זה דבר ברור הוא למבין, שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה..."                            (סימן ש"ו)[5].

הרמב"ם מסביר מדוע אין במקרה זה איסור של 'עובדין דחול' וחשש שמא יעשה מלאכה- כמו שאין איסור לאכול כדרך שאוכל בחול ואין איסור ליסב כבחול. בפעולות אלו אין מעשה מלאכה שהיה צורך לגזור עליהם בפני עצמם, שהרי אין חשש שיעברו על איסור תורה. הרמב"ם הדגיש שעשיית מצנפת היא כמו אכילה - אינה מלאכה כלל, ולא שייך לגזור שמא יעשה מלאכה האסורה מהתורה, משום שאין חשש במקרה זה. גם אם יעשה מלאכה כמו בימות החול, הוא לא יגיע לידי איסור תורה[6].

ניתן להדגים עיקרון זה בפסיקה נוספת של הרמב"ם. התוספתא פוסקת במלאכת מלבן:

"מקנחין בזנב הסוס ובזנב הפרה ובזנב שועל ובמפה של קוצין ובסיער של שועין ובלבד שלא יקנח בידו ובמפה כדרך שעושה בחול"                                                                                 (ט"ז, ח).

הרמב"ם (פכ"ב, הלכה יט) פוסק את דין התוספתא להלכה אך הוא מוסיף בדבריו תוספת קטנה - "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס את המפה". הרמב"ם מוסיף על דברי התוספתא שהבעיה היא לא הדמיון למעשה בחול, אלא ישנה בעיה שמא יבוא לעשות מלאכה דאורייתא.

ערוך השולחן (ש"ב, כב) מתייחס לעובדה זו והוא מסביר שהיה קשה לרמב"ם מה הבעיה במקרה זה. לפי הבנתו לא היה צריך לאסור במקרה זה משום הטעם של עובדין דחול בלבד. לאור דברי הרמב"ם בתשובה ברורים דברי ערוה"ש; במעשה זה אין פעולה שפוגעת באופי השבת, ורק משום 'עובדין דחול' לא היה עניין לאסור. כדי לאסור משום עובדין דחול יש צורך שיהיה חשש שמא האדם יעבור על איסור דאורייתא.

לתוספת זו של הרמב"ם ישנה נפק"מ הלכתית; לפי הרמב"ם ניתן לנגב במטלית שבדר"כ מלוכלכת ואין חשש שיכבס. לפי ההבנה שיש רק בעיה משום 'עובדין דחול' היה אסור לנגב במקרה זה, אך אם עובדין דחול נובע מחשש עשיית מלאכה – אין סיבה לאסור.

סוגיות נוספות לאור שיטת הרמב"ם

לאור דברי הרמב"ם בתשובה ניתן להסביר גם את שיטתו באיסור רדיית הפת. הגמרא בדף קיז. אומרת שאין איסור ברדיית הפת בשבת ובתקיעה בשופר משום שאינן מלאכות אלא חכמה. לאור סתירה עם דברי הגמרא בדף ג: מסבירים רוב הראשונים שלמרות שאין איסור מהתורה, יש איסור שבות ברדיית הפת בשבת.

נחלקו הראשונים מדוע יש איסור שבות בפעולה זו. הר"ן (על הרי"ף א:) מסביר שהאיסור הוא משום דמיון ל'עובדין דחול'. אין איסור מלאכה, אך חכמה זו היא מעשה חולין ואין ראוי לעשותה בשבת. לפי שיטת הר"ן מותר לרדות רק כאשר יש את הטעם של כבוד שבת - כבוד שבת גורם לכך שהמעשה לא יהיה 'עובדין דחול'. הרמב"ם חולק על הר"ן בהסבר השבות:

"רדיית הפת אע"פ שאינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבוא לאפות..."  (פכ"ב, הלכה א).

הרמב"ם מבין שישנה גזירה לרדות את הפת משום חשש שמא יבוא לאפות בשבת. לאור דברי הרמב"ם בתשובה ניתן להבין את הסברו בסוגיה זו. הרמב"ם קבע שלא ניתן לאסור משום 'עובדין דחול', כאשר אין חשש שיעבור על איסור תורה. במקרה זה לא ניתן להגדיר את המלאכה כאיסורי שבות שנמנו בפרק כ"ד, ואף הגמרא עצמה הגדירה את פעולה זו כחכמה ולא מלאכה. כוונתה לומר כי מצד מלאכת מחשבת והצד השכלי, פעולה זו מוגדרת כמלאכה, אך משום שאין בה צד של מלאכת עבודה, היא לא נאסרה. הסיבה היחידה שניתן לגזור מדרבנן, זה משום חשש שיעבור על איסור תורה, ולא מצד הסוג השני של איסורי שבות.

עיקרון דומה לדברי הרמב"ם אנו מוצאים בתשובה של הרב משה פיינשטיין בדיני מלאכת טוחן. רמ"פ נשאל האם מותר לחתוך גבינה וביצה בכלי המיוחד לכך, או שיש בעיה משום עובדין דחול. בתשובה הוא אומר שאין כלל איסור ומסביר מדוע:

"תשובה: לפ"מ שכתבתי ליכא שום איסור דהרי זהו רק חתיכה לחלקים ולא דק דק. ומטעם עובדא דחול לא מובן. וכי מה שעושין להקל המלאכה יתחשב עובדא דחול!? דגם בשבת יש צורך ורצון להקל. ועובדא דחול שכתב הריב"ש שעושה טחינה דקה כמו שעושין בחול שמותר במלאכה וכן לברור בקינון ותמחוי היא מלאכה כזו שעושין בחול שלא ניכר ע"ז מלאכה עראית אלא קבועה וגם משמע שהריב"ש דחה טעם זה משום דאין דרך לגרוד אלא מה שצריך ואוסר רק מטעם ראשון עיי"ש. ועובדא דחול הוא כדכתבתי שהמלאכה נעשית עי"ז טובה כמלאכה קבועה דעושין בחול ולא ניכר ענין עשיית עראי שנעשית בלא קפידא כל כך על המלאכה שתעשה יפה"                                        (ח"ד, עד טוחן אות ד).

לא כל פעולה נחשבת כעובדין דחול בשבת. ישנן פעולות שנעשות על ידי כלים ובדרך מלאכה קבועה שבחול שהם נאסרו, אך לא כל דבר.

בפסקה הקודמת הבאנו את דברי הרמב"ן שקישר בין המושג עובדין דחול ובין העקרון הכללי של שמירה על צביון השבת. מדבריו עולה שהמושג עובדין דחול אינו נוגע רק לדברים שיש בהם מלאכה, וכך הבינו עובד מספר פוסקים[7]. כאמור, הרמב"ם מבחין בין שני המושגים- עובדין דחול נאמר בדברים שיש בהם דמיון או יכולים להגיע לידי מלאכה, ויש פעולות אחרות שנוגעות שנאסרו על מנת לשמור על אופי היום[8].

דוגמאות בפסיקה

בדברי הפוסקים אנו מוצאים דוגמאות נוספות לפעולות שנאסרו משום עובדין דחול. במקרים שונים שאינם נכנסים לקטגוריה הלכתית ידועה, הפוסק הבין שהדבר אסור בשבת הואיל ומדובר על דרך עשיית מלאכה כמו בחול.[9]

חלק מהפוסקים מדברים על הקושי לדמות מקרה אחד בו גזרו חכמים מדין עובדין דחול למקרים אחרים (ראה מנחת שלמה (ב-ג) סימן לא). במקרים אחרים כתבו שניתן לדמות ממקרה אחד לשני:

:... אעפ"כ היה ג"כ מקום גדול לדון לאסור השמעת התכניות משום אוושא מילתא ועובדין דחול, מכיון שבדרך כלל כידוע, במקום הזה של האולפן והמשדר על כל סידורי השידור כפי שנעשים בכל ימות החול, נעשים ונסדרים על ידי מלאכות האסורות בשבת, וא"כ איכא מתוך כך בהמשכת סידור כזה בשבת, אף אי לו היו יכולים לסדר מבלי שיעברו על מלאכות האסורות, משום זילותא דשבת ויו"ט, והרבה מצינו בחז"ל שחששו משום אוושא מילתא וזילותא...

ואין לזה שייכות לכלל המקובל שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו, ואין מוסיפין על הגזירה, כי בכגון דא מצינו הרבה בדברי הפוסקים שגזרו משום זילותא דשבתא ועובדין דחול בגוונים שונים, וכל בכגון זה תלוי הדבר במה שבגלוי ובמציאות, ומשום כך מה שמצינו בחז"ל שאסרו במיחזי כעובדין דחול, מצינו גם בדברי הפוסקים שדימו מתוך כך לאסור כמה דברים אע"פ שאינם נוגעים בעסק מלאכה כלל... אלא שבמקום הכרח וצורך רב יש לדון להקל בזה... מיהו במקום פסידא יש להקל דכן עיקר לדינא..."

                           (שו"ת ציץ אליעזר חלק ג סימן טז פרק יא).

הציץ אליעזר עוסק בהשמעת קול בשבת על ידי רדיו ומיקרופון ומבין שיש לדון בכך מצד עובדין דחול. כשיטת הרמב"ן, פסק גם לגבי עשיית תרגילי התעמלות בעזרת מכשיר וכן לגבי נסיעה באופניים (ציץ אליעזר ו,ד; א,כא; וראה גם שו"ת חת"ס ו,צז).

קשה לקבוע כללים ברורים מתי מדמים גזירה לגזירה ומתי לא. השיקול של שמירת צביון השבת ושינוי מדרך עשיית המלאכה בימות החול קיים בהלכה החל מתקופת הגמרא ועד ימינו.

 

 

 

[1]   בשיעור זה לא נקיף את מכלול הדיונים, ולא נציג את כל המובאות בפסיקה שמתבססות על העקרון של עובדין דחול. נשתדל להביא מגוון דוגמאות אך וודאי שלא נוכל להקיף את הנושא מכל צדדיו.

[2]   וראה גם את דברי רש"י על המשנה הראשונה בפרק ד המסביר אותה לאור העקרון שנראה כמעשה חול לשאת משאות (כט: ד"ה לא יביאם).

[3]   וראה גם את דברי הרמב"ן בדרשתו לראש השנה עמודים ריז-ריח (בתוך כתבי הרמב"ן) . בהסבר שיטת הרמב"ן הרחיב הרב יובל שרלו במאמרו- "כללי הפסיקה בענייני עובדין דחול" http://www.ypt.co.il/show.asp?id=36071 . וראה את דברי הבן איש חי (שו"ת רב פעלים ג, או"ח יב) שפסק להלכה כשיטת הרמב"ן ומגדיר אדם שעובר על השבתון כמחלל שבת מהתורה.

[4]   יש לציין שיש שהבינו שגם אסמכתא מעידה על קשר מהותי בין ההלכה והמוקר. ראה בעניין זה את דברי הריטב"א בחיודשיו על מסכת ראש השנה דף טז.

[5]   בשיעור הבא נעסוק באיסורי שבות בשבת בשיטת הרמב"ם, ושם נראה שהרמב"ם מציג שני סוגים של שבות. ישנם איסורי שבות שנובעים מחשש מלאכה, ויש כאלה שנאסרו גם כאשר אין כלל חשש שיבואו לידי מלאכה. תשובה זו עוסקת באיסורי שבות מהסוג הראשון- חשש מלאכה. הרמב"ם פוסק את דיני משמרת בפרק כ"א (-סוג ראשון של איסורי שבות).

     בהקשר זה, מעניין לבחון את השימוש שהרמב"ם עושה במונח 'עובדין דחול' במשנה תורה. בפרק כ"א הרמב"ם מזכיר מספר פעמים את החשש שהאדם יעשה כדרך שהוא עושה בחול. משמעות חשש זה ברמב"ם היא שמתוך הרגל האדם בימות החול הוא יבוא לעשות איסור תורה בשבת (ראה לדוגמה בפרק כ"א הלכות ג,ד,יא). כפי שהרמב"ם כותב בתשובה החשש של 'עובדין דחול' קשור לחשש שמא יעשה מלאכה. חוץ מסוג זה ישנו סוג אחר של שבותים, שהרמב"ם מונה בפרק כ"ד שלהם אין קשר עם איסורי מלאכה ונובעים מהשפעתם על אופיו של היום. בפרק כ"ד הרמב"ם דן בסוג השני של איסורי שבות בשבת כמו איסור לדבר דברי חול בשבת. הרמב"ם אינו מזכיר בפרק זה את המושג 'עובדין דחול', אלא משתמש בביטויים אחרים. המושג 'עובדין דחול' ברמב"ם משמעו- חשש שהאדם יעשה איסור בשבת מתוך הרגלו בימות החול.

[6]   ראה בעניין זה גם במאמריי- 'אכלוהו היום כי שבת הוא לה'- היתר דרך אכילה', בתוך דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון גליון 954; 'שאיבת חלב אם בשבת', בתוך תחומין כרך לא.

[7]   וראה במאמרו של הרב דוד כהן- 'שימוש בשבת בפלאפון כשעון' בתוך תחומין לא (אות ג) שעסק בשאלת הגדרת עובדין דחול. למסקנה הוא כותב- "נראה אפוא שההגדרה לעובדין דחול היא כפי שביארנו לעיל: דבר שבמהותו שייך לחול תהיה הסיבה לכך אשר תהיה. אין צורך שהפעולה תהיה בגדר של מלאכה...". ברם, בדבריו שם אין הוא מתייחס כלל לתשובת הרמב"ם, הוא חולק על הבנת ר' משה פיינשטיין, וכורך יחדיו את דין עובדין דחול יחד עם העקרון של איסורי שבות שנועדו למנוע פגיעה באופיו של יום השבת.

[8]   בשיעור הבא בעניין איסורי שבות נרחיב בשיטת הרמב"ם.

[9]   וראה גם במאמרו של הרב שרלו, לעיל הערה 3.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)