דילוג לתוכן העיקרי

עדות שאי אתה יכול להזימה

עדות רגילה ניתנת להזמה על ידי שני עדים נוספים, שיבואו ויאמרו לעדים הראשונים שהם משקרים, כיוון ש"עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר". במקרה כזה, העדים הזוממים יקבלו עונש כאשר זממו לעשות לנאשמים. מה דינה של עדות שלא ניתן להזים אותה מסיבה כלשהי, כגון עדות על טרפה (אדם שוודאי ימות בזמן הקרוב) שהרג מישהו, שגם אם העדים יוזמו - לא יהרגו אותם, כיוון שבסה"כ זממו להרוג אדם שממילא ימות?

בגמרא במספר מקומות נאמר שעדות שאי אתה יכול להזימה - אינה עדות, ואף שעלתה הצעה שזוהי במחלוקת (ב"ק עה ע"ב) - כך מקובל להלכה. רש"י (סנהדרין מא ע"א) מתייחס למקור דין זה, וכותב: " הואיל ואי אפשר לקיים בו 'ודרשת וחקרת ודרשו השופטים והנה עד שקר וגו' '". כלומר, עדות היא בעלת משמעות רק כאשר אפשר לקיים בה גם את סופה המר של פרשת העדות (כלומר, ניתן להזים את העדים).

מה הסברה לדברי רש"י? נראה, שהתורה חידשה בפרשת עדים זוממים שפסק בית-דין הוא גורם עצמאי, שניתן להעבירו מאדם לאדם (כפי שביאר ה"קובץ שיעורים" בכתובות לג ע"א, שיסוד דין עדים זוממים הוא העברת פסק בית הדין מהנאשמים לעדים). ממילא, עדות שאינה מספקת פסק שניתן להעבירו מאדם לאדם - אינה נחשבת "עדות" ואינה קבילה.

הסבר אפשרי אחר הוא שדין זה הוא הרתעתי גרידא, ונועד לשפר את רמת האמינות של העדות. וכך הסביר רש"י (סנהדרין יז ע"ב) מדוע צריכים להיות בעיר עדים מזימים פוטנציאליים: " שיתייראו העדים להעיד שקר, שלא יזומו".

האם עדות שאי אפשר להזימה כשרה בדיני ממונות? הדעה הרווחת היא שלפחות מדאורייתא - גם עדות בדיני ממונות צריכה להיות ניתנת להזמה. ה"נודע ביהודה" (מהד"ק אה"ע סי' ע"ב) טוען שהדבר אינו כך, שכן דינה של עדות שאי אפשר להזימה הוא אחד מההבדלים שבין דיני ממונות לבין דיני נפשות. הבנת דברי ה"נודע ביהודה" תלויה בחקירה שחקרנו: אם טעם הדין הוא רק התרעה, שהעדים ידעו שאפשר להזים אותם - אזי ייתכן שבדיני נפשות יש רף התרעה גבוה יותר, כדי שרמת האמינות של העדות תהיה גבוהה יותר. לעומת זאת, אם הדין הוא פורמלי, ועדות שאי אפשר להזימה אינה נחשבת עדות כלל - אזי דינה של עדות שאי אפשר להזימה מצטרף לדינים פורמאליים נוספים השייכים רק בעדויות בדיני נפשות, ולא בעדויות בדיני ממונות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)