דילוג לתוכן העיקרי

שופטים | עגלה ערופה

קובץ טקסט

"וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל־הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל־הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל: וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא [שָׁפְכֻה] שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל־תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:" (דברים כ"א, ו-ח)

על מי ועל מה מכפר דם העגלה הערופה?

א

באופן פשוט, יש מקום לראות את העגלה הערופה כבאה במקום הרוצח. כיוון שאיננו יודעים מי הרוצח, איננו יכולים לדון אותו למיתה, ולכן אנו הורגים את העגלה הערופה. אכן, כותב הרמב"ן בפירושו:

"ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ, שעיר המשתלח ופרה אדומה". (רמב"ן דברים כ"א, ח)

ישנם קווי דמיון בין העגלה הערופה לבין הקרבנות, אך יש גם שוני מהותי. איננו שוחטים את העגלה הערופה ואיננו זורקים את דמה. מדוע? משום שזריקת הדם של קרבן היא המכפרת, ואין העגלה הערופה מכפרת על הרוצח. שחיטת העגלה מתקיימת רק מכיוון שאין אפשרות לדון את הרוצח למיתה. כאשר ימצא הרוצח – מות יומת. העגלה באה במקום הרוצח כיוון שאנו צריכים לעשות מעשה אקטיבי לביעור הרע, שהרי לא יתכן שמעשה רצח נתעב יעבור בשתיקה; אך העגלה אינה מכפרת על הרוצח בשום אופן.

בהקשר זה, ראוי להזכיר את הגמרא בכריתות כו,א, העוסקת באשם תלוי וקובעת שיום הכיפורים מכפר על עבירה שיש להביא בגינה אשם תלוי, ושוב אין צורך בהבאת אשם. שואלת הגמרא: "אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יום הכיפורים וכו'! אמר אביי: הורג מכיר. רבא אמר: ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה וגו' (במדבר לה, לג)". אביי מתרץ שיוה"כ מכפר רק על עבירות שהקב"ה לבדו יודע עליהם. רבא מסביר שאין כפרה על רצח מלבד דרך אחת: דמו של הרוצח.

ב

מאידך, ניתן לראות את העגלה הערופה כבאה לכפר על הזקנים ועל הקהל, וכבאה לומר שאינם אחראים למותו של הנרצח. החזקוני מפרש:

"את העגלה – סימן ואות, וכשם שהעגלה תמה ונקיה שלא עשתה שום דבר, והקרקע קרקע בתולה, כך אנו נקיים מן הרציחה... ירחצו את ידיהם – סימן: כשם שידינו נקיות, כך אנו נקיים מחלל זה". (חזקוני דברים כ"א, ד; ו)

לפי כיוון זה, נראה שללא טקס העגלה הערופה יש לזקנים ולקהל אחריות מסוימת לרצח, והעגלה הערופה באה כדי לכפר עליהם.

ג

ואולם, ישנה אפשרות שלישית, ולפיה העגלה הערופה אינה מכפרת לא על הרוצח ולא על הקהל, אלא על דם הנרצח שנספג באדמה.

על איזה חלל צריך להביא עגלה? "חלל באדמה... נפל בשדה". לאיזה נחל? "נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע".

 רש"י מפרש שמדובר בנחל קשה, כלומר: סלעי; שאינו ראוי ממילא לזריעה. לדבריו, יש כאן אמירה מצד העם שאסור שדמיו של הנרצח יספגו באדמה. מן הראוי שגופתו תישאר לאות לקהל ולא תקבר לעולם, על מנת שיראו העם את גופתו יום-יום ויבחנו את עצמם ואת מידת אחריותם לרצח. היות שמדובר בביזוי המת, אנו מתפשרים על עגלה, אך דמה לא יספג באדמה: היא תישחט בנחל קשה וסלעי.

לעומתו, החזקוני מסביר שמדובר בנהר איתן, שנובעים בו מים בכל ימות השנה. מקום פורה, שבודאי יש מסביבו שדות העומדות לזריעה. מעתה – "לא יעבד בו ולא יזרע". ברצח שהתבצע, האדמה ספגה את דם הנרצח. נעשה חטא כלפי האדמה – נעשה בה שימוש בעת מעשה נתעב. על החטא כלפי האדמה יש להביא עגלה ערופה, ואדמה זו שוב לא תשתף פעולה בגידול אוכל.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ט. עורך: יקיר לוינשטרן

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)