דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה דף סד – יינו של גר תושב ומחלל שבתות בפרהסיה

הגמרא סד ע"ב דנה אם גר תושב יכול לבטל עבודה זרה. במרוצת הדיון מובאת ברייתא העוסקת, בין השאר, ביינו של גר תושב:
"איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח. אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות...
יינו כשמנו. ולשאר כל דבר – הרי הוא כעובד כוכבים. רבן שמעון אומר: יינו יין נסך. ואמרי לה: מותר בשתיה".
לפנינו מחלוקת קוטבית בדין יינו של גר תושב. לפי הדעה הראשונה, יינו מותר בהנאה אך אסור בשתייה. רבי שמעון אוסר את יינו אפילו בהנאה. ואילו ה"ואמרי לה" מתירתו אפילו בשתייה.
במה נחלקו? כדי לבאר את הדבר יש לעיין הן בהלכות גר תושב הן בהלכות יין נסך וסתם יינם.
מצד הלכות גר תושב יש מקום לקשור את המחלוקת לדיון העקרוני יותר באותה ברייתא, על אודות עצם המחויבות ההלכתית של גר תושב. אם גר תושב מקיים את כל המצוות מלבד איסור נבלה, יש מקום לראותו כ'כמעט' גר ולהתיר את יינו לגמרי. לעומת זאת, אם גר תושב פורש אך ורק מעבודה זרה, הרי אף על פי שהוא מקיים את רצון ה', מכל מקום הוא גוי גמור, ואם כן, מובן שנוהג ביינו איסור סתם יינם בשתייה ובהנאה.
אשר להלכות סתם יינם, יש לבחון שאלה יסודית: כיצד מגדירים את האישים האוסרים יין? מן הסוגיות ומדברי הראשונים עולות שתי אמות מידה אפשריות:
א. יש לבחון את הנהגותיו של האדם – האם הוא עובד עבודה זרה בפועל?
ב. יש לבחון את מעמדו וזהותו של האדם ולקבוע אם הוא כלול בקבוצת האישים שחכמים גזרו על יינם משום יין נסך.
ממורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שמעתי, שיתכן שספק זה עומד ביסוד מחלוקת הפוסקים בהכרעת ההלכה בסוגייתנו. השולחן ערוך (יורה דעה סימן קכ"ד סעיף ב) קובע:
"גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות, וכן גר שמל ולא טבל – מגען אוסר בשתייה".
מדויק מלשונו שמגע גר תושב אוסר את היין בשתייה, ולא בהנאה, אלא שכדי לזכות בהיתר ההנאה יש צורך בקבלת כל שבע מצוות בני נח. והעיר הש"ך על אתר (ס"ק ב):
"וכתב הב"ח: נראה דאפילו בקבל עליו בלבד שלא לעבוד עבודת כוכבים, מגעו שרי בהנאה".
הרב ליכטנשטיין הסביר שנחלקו באמת המידה לאיסור סתם יינם. הב"ח מתמקד בהנהגותיו של האדם: האם הוא עובד עבודה זרה, ויש חשש שניסך את היין, או שמא אין לחשוש לכך. השולחן ערוך, לעומת זאת, סבור שיש צורך בשינוי זהות ומעמד: אדם יוצא מכלל גוי גמור רק אם קיבל עליו כל שבע מצוות בני נח, ורק מכוח שינוי זה במעמד האישי ניתן להתיר את היין בהנאה.
נפקא-מינה מעשית ביותר לשאלה שלפנינו היא מעמדם של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בזמננו. השולחן ערוך (שם סעיף ח) קובע שדין מומר כדין גוי, ואם נגע ביין – הוא אסור בשתייה ובהנאה. בחסדי ה', מועטים המומרים בימינו. אך מה מעמדו של מי שאינו שומר תורה ומצוות?
יש מן הפוסקים (ראה בית יוסף יורה דעה סימן קי"ט בשם הרשב"א; שו"ת יביע אומר יורה דעה א סימן י"א [ששם הביא מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל מקורות רבים עד למאוד, כדרכו בקודש]) שקבעו שכל המחלל שבת בפרהסיה נחשב מומר. אם כן, רוב החילונים בימינו דינם כמומרים, ויין שנגעו בו אסור בשתייה ובהנאה!
לעומתם, היו שהסבירו שאף המחלל שבת בפרהסיה אינו מומר. בדעה זו החזיק הגאון הרב משה פיינשטיין (איגרות משה אורח חיים ה סימן ל"ז אות ח), וזה לשונו:
"...דגזירה דחתנות הא לא שייך, דלא נאסר אף בחתנות ממש עם בת ישראל מומר...
מכל מקום יין דישראל מומר לשבת, שאף שמחלל שבת הוא כעובד עבודה זרה, על כל פנים הא ידוע וברור לנו שאינו עובד עבודה זרה, ולא שייך שום חשש דינסך יין לעבודה זרה...
ובעצם לא מצינו בפוסקים שמומר לשבת עושה יין נסך".
הרב פיינשטיין מסביר שבמחלל שבת בפרהסיה אין ולוּ אחד מן הטעמים לאיסור יינו של נכרי, ולכן יש להקל בדבר.
מורנו הרב ליכטנשטיין לא הכריע להלכה בעניין זה, אך ציין שפעמים רבות יש צורך להקל בדבר, ובעיקר כשמדובר במי שמתקרבים ליהדות ולשמירת מסורת. לא פעם מבקשים אותם מתקרבים ומתחזקים להתארח בשבתות אצל יהודים דתיים, ואם נסלק את היין מן השולחן שהם יושבים בו, נפגע בהם ונגרום לניתוק ולניכור. כאמור, אין באמירה זו משום פסיקת הלכה לקולא, אלא רק עניין חשוב שיש לתת עליו את הדעת בבואנו להכריע בנושא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)