סנהדרין דף נה – ענישת בעלי חיים

במשנה נד ע"א אנו מוצאים שני טעמים להמתת בהמה שרְבעהּ אדם: לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, ומשום קלונו של הרובע ("שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: 'זו היא שנסקל פלוני על ידה'"). משני הטעמים מתברר שאין הבהמה מומתת כעונש, אלא כדי לפתור בעיות שקיומה עלול לעורר.

הבנה זו מתאימה לתפיסתנו הכללית שבעלי חיים אינם בחיריים, ולכן אין מקום לענשם. אלא שהנחה זו מתערערת למקרא דבריו של רבא בדף נה ע"א. רבא מסביר מדוע בהמה שנרבעה נהרגת – שלא כבהמה שעשאוה עבודה זרה, שאינה נהרגת:

משמע שהבהמה צריכה להיענש על שנהנתה. מדוע?

בדף היומיומי למסכת בבא קמא דף מד עמד הרב שמואל שמעוני על השאלה אם יש מקום לענוש בעלי חיים, והביא את דעת הרמב"ן כי אף על פי שאין לבעלי חיים בחירה חופשית, גזֵרת מלך היא שאם הרגו אדם, יש לענשם (עיין שם). שמא עלינו לומר כיוצא בזה אף בנידון דידן: גזרת מלך היא להעניש בהמה שנהנתה ממשכב אדם. ועדיין מכלל קושיה לא יצאנו – שהרי המשנה מביאה טעמים אחרים להמתת הבהמה!

נראה אפוא שיש להציע הבנה אחרת בדברי רבא, וזאת נעשה על פי המשך המשא ומתן בדבריו. על תשובתו של רבא הגמרא שואלת: אם כן, מדוע עץ שעשאוהו עבודה זרה נשרף? והרי אין לו הנאה מן העבודה שעבדוהו! תשובת הגמרא היא שחילוקו של רבא נוגע דווקא לבעלי חיים, "דחס רחמנא עלייהו", אבל על עצים לא חס רחמנא, ולכן הם נשרפים אף על פי שלא נהנו. וביאר הר"ן שרחמנא חס על בהמה מפני שהיא "מרגשת", כלומר מפני שיש לה סבל מהמתתה.

לפי זה נראה להסביר, שאף רבא מודה כי המתת הבהמה – כמו השחתת העץ – אינה ענישה, אלא נועדה לתכלית מסוימת (מניעת תקלה או קלון); והנאת הבהמה איננה סיבה להריגתה, אלא סיבה שלא להימנע מהריגתה. רחמנא חס על הבהמה משום שהיא מרגשת. אך מאחר שהרגשה זו עצמה הביאה אותה ליהנות מן העבֵרה, שוב אין מקום לחוס עליה בשל אותה הרגשה. רגשות הבהמה שהושחתו בהנאה ממעשה העבֵרה, אינם יכולים להיות סיבה לרחמים עליה.