דילוג לתוכן העיקרי

סנהדרין | דף מח | הזמנה ו'עשייה לְשם'

בתום דיון ארוך במחלוקתם של אביי ורבא אם הזמנה מילתא, הגמרא מסיקה שהדבר שנוי במחלוקת תנאים:
"ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה – פסולות; עור בהמה טהורה – כשירות, אף על פי שלא עיבדן לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן" (מח ע"ב).
רש"י ביאר שדעת אביי - שהזמנה מילתא, היא כשיטת רשב"ג - שעור התפילין צריך עיבוד לשמן; ודעת רבא - שהזמנה לאו מילתא, היא כשיטת תנא קמא - שאין צורך בעיבוד לשמה.
והקשו התוספות (ד"ה אף על פי) על פירושו, שלהלכה קיימא לן כרבא שהזמנה אינה אוסרת, ומצד שני קיימא לן כרשב"ג שצריך לעבד את העור לשם תפילין. על כן ביארו התוספות בהפך: אביי סבור שהזמנה מילתא, ולכן אין צורך בעיבוד לשמן, כדעת תנא קמא; ואילו רבא, הסבור שהזמנה לאו מילתא, מחייב עיבוד לשמן כרשב"ג.
על מנת לבאר את מחלוקת רש"י והתוספות, עלינו לעמוד תחילה על דין 'עשייה לְשם...' ועל ההבדל בינו ובין המושג 'כוונה'. מסורת בעל פה מן הגאון ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק מבחינה הבחנה חדה בין כוונה לבין 'עשייה לְשם'. דין כוונה נוגע לאופייה של הפעולה, לדוגמה: תפילה בכוונה, עשיית מצוה בכוונה. 'עשייה לְשם', לעומת זאת, ממוקדת בחפץ שהפעולה יוצרת: כתיבת שטר על מנת שיהיה גט כריתות, שחיטת בהמה לעשותה קרבן וכו'.
נראה שמחלוקת רש"י והתוספות, שורשה בשאלה אם "הזמנה" כמוה כ'עשייה לְשם'. רש"י הבין שהזמנה ו'עשייה לְשם' חד הנה: הזמנה לתשמישי המת משמעה ייחוד החפץ להיות ממשמשי המת, ואף עיבוד העור לשם תפילין מקדש אותו בקדושת תפילין – לפי דעת אביי – משום שבכך מייחד המעבד את העור לתפילין. רבא חולק על אביי, ולדעתו אין חפץ מקבל מעמד של תשמיש על ידי ייחודו לכך, אלא רק על ידי שימוש בו בפועל.
התוספות, לעומת זאת, מבינים שהזמנה היא מושג שונה מ'עשייה לְשם'. לשיטתם, הזמנה אינה ייחוד החפץ לשימוש מסוים, אלא מעין העברת רשות: הזמנת החפץ להיות תשמיש למת משמעה העברתו לרשות המת, והאיסור נוצר מאליו – משום השהות ברשותו של המת; הזמנת העור להיות כיסוי לתפילין משמעותו העברת העור לרשות התפילין, וממילא הריהו מתקדש בקדושתם. לכן לדעת אביי, שהזמנה מילתא, אין צורך לעבד את העור לשם תפילין, כי הוא מצטרף להם על ידי ההזמנה. ואילו לדעת רבא, שהזמנה אינה מועלת, העור עודנו עומד לעצמו, ועל כן יש לעבדו לשם תפילין.
על הדרך הזה תתבאר עוד מחלוקת ראשונים בדין הזמנה. הר"ן (מז ע"ב, ד"ה אביי אמר) מביא את שיטת הרמב"ן, שלדעת אביי הזמנה נעשית בדיבור גרידא. הר"ן עצמו חולק על הרמב"ן וטוען שגם לפי אביי צריך מעשה, אלא שלדעת רבא צריך שימוש ממש, ואילו לאביי די בעשיית החפץ לצורך המת (כגון תפירת הבגד כתכריך). ונראה שנחלקו אף הם על אודות מהותו של דין הזמנה. לדעת הרמב"ן, הזמנה היא העברת החפץ לרשות שאותה הוא משמש, והשהות באותה רשות היא שאוסרת אותו או מקדשת אותו; העברת רשות – ניתן לעשותה בדיבור פה גרידא. הר"ן, לעומתו, מבין שהזמנה היא יצירת חלות במעמדו של החפץ, כעין דין 'עשייה לְשם'; וכשם שאי אפשר להחיל מעמד כגון קדושת תפילין אלא על ידי מעשה בגוף החפץ, כמו עיבוד העור, כך לא ניתן להזמין חפץ להיות תשמיש למת אלא על ידי מעשה בגופו.
(אשר לקושיית התוספות על רש"י, ראה דברי האחרונים בעניין, ואכמ"ל.)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)