דילוג לתוכן העיקרי

סנהדרין | דף לג | טעות בדבר משנה וטעות בשיקול הדעת

בדף לג נידונה סוגיית דיין שטעה. בסוגיה שני נושאים מרכזיים: אימתי חוזר הדין ואימתי הדיין חייב לשלם. לפי גרסת רש"י ופירושו, חזרת הדין היא השאלה העיקרית ונקודת המוצא לדיון, ושאלת חיוב התשלומים עולה על הפרק רק כאשר מכריעים במצב מסוים שהדין אינו חוזר. לרי"ף שיטה הפוכה, במידת מה, והדבר משתלב בסבך הדיון בפוסקים בנוגע לחילוקים השונים המובאים בסוגייתנו, משמעותם והיחס ביניהם.
סוגיית דיין שטעה היא אולי הסוגיה הסבוכה ביותר בדיני דיינים, ודי בהצצה ברי"ף על אתר (י ע"ב – יב ע"ב) ובש"ך סימן כ"ה להבין שלא נוכל לעמוד במסגרת כשלנו על כל היבטיה. נעיין אפוא בחילוק אחד המובא בסוגייתנו בעניין חזרת הדין:
"דאמר רב ששת אמר רב אסי: טעה בדבר משנה – חוזר, טעה בשיקול הדעת – אינו חוזר.
אמר ליה רבינא לרב אשי: אפילו טעה ברבי חייא ורבי אושעיא?
- אמר ליה: אין.
- אפילו בדרב ושמואל?
- אמר ליה: אין.
- אפילו בדידי ודידך?
- אמר ליה: אטו אנן קטלי קני באגמא אנן?!
היכי דמי שיקול הדעת? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מינייהו, וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך – היינו שיקול הדעת".
גם בסבך הנזכר לעיל, דבר מוסכם הוא שבטעה בדבר משנה הדין חוזר [אמנם בירושלמי כתובות פ"ט ה"ב איתא: "הכל מודין שאם טעו בשיקול הדעת שאין מחזירין, מדברי תורה – מחזירין. מה פליגין? בטעות משנה, שרבי יוחנן אמר: בטעות משנה שיקול הדעת, רבי שמעון בן לקיש אמר: טעות משנה דבר תורה". יש לציין כי סוגייתנו (ע"ב) קובעת שעל טעות בדבר המפורש בתורה חוזרים אפילו לחובה בדיני נפשות].
בראשונים עלה דיון מעניין ביותר בעניין טעות בפסיקה שלאחר חתימת הגמרא. ננסה לעמוד כאן על הדעות השונות. בעל המאור (יב ע"א באלפס) כתב:
"ושמעתי משם אחד מחכמי הדור שלפנינו שהאידנא לית לן טועה בשיקול הדעת, שכל ההלכות פסוקות בידינו או מן התלמוד או מן הגאונים שאחרי התלמוד... אלא כל הטועין, בדבר משנה הם טועים".
חכם זה סבר שגם הפסיקות שלאחר התלמוד הן הכרעות סופיות, ועל כן כל טעות היא בגדר טעות בדבר משנה. יש להודות שקשה להבין עמדה נחרצת זו. ראשית, גם במחלוקות בין הגאונים לא היו מנגנוני הכרעה ברורים. שנית, האין זה נאיבי לחשוב שכל שאלה אפשרית כבר הוכרעה, ומכאן ואילך דרכנו סלולה לפנינו עד קץ הדורות?
ואכן, בעל המאור עצמו, אף שלא העלה את ההסתייגויות שציינו, חלק על דעה זו, וזה לשונו:
"כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה או מן התלמוד מפורש בלא שום ספק, לא טועה בדבר משנה הוא, אלא טועה בשקול הדעת הוא... ומה שפסקו הגאונים מאחרי סתימת התלמוד מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מהתלמוד, כסוגיין בעלמא הוי, ומאן דטעי ביה טעי בשקול הדעת הוי".
בעל המאור חולק על עמדתו של אותו חכם בדבר סמכותם של הגאונים. המונח "דבר משנה" מכוון לנתונים ברורים מתוך חומר שנעשה קנוני ומוסכם, ולדעתו תיאור זה אינו הולם את פסקי הגאונים. מדובר בשאלה כבדת משקל, שהעסיקה רבות את הראשונים (ראה למשל שו"ת הר"י מיגאש סימן קי"ד). אך לעניות דעתי, לדידן זוהי שאלה היסטורית בלבד, ואין ספק שבמרוצת הדורות הפכו דברי הגאונים והראשונים לרובד קנוני מוסכם, אף שלא אוגדו במסמך מסכם אחד, כמו המשנה והגמרא.
נעיין עתה בהשגתו של הראב"ד על בעל המאור, כפי שהובאה ב"כתוב שם" וברא"ש סי' ו'. בהשגה שני טיעונים שונים:
(א) "דאמת אמר החכם, שאם טעה בפיסקי הגאונים, שלא שמע דבריהם, ואילו שמע היה חוזר בו באמת ובברור, זהו טועה בדבר משנה".
(ב) "וקרוב אני לומר שאפילו אם היה חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו, שלא כדעת הגאון ולא כפירושו, גם זה טועה בדבר משנה; שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו לפרש הענין בדרך אחר כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת, וזהו דבר שאין נמצא".
הטיעון הראשון מסכים עקרונית עם תפיסת בעל המאור שאין לפסקי הגאונים סמכות מחייבת; עם זאת, הוא מטעים כי לקביעותיהם משקל רב ויש להיות מודעים להן, ופסיקה מחמת אי-ידיעה של נתון קיים בטלה, כטעות בדבר משנה. הטיעון השני כבר מסתייג מעצם תפיסתו של בעל המאור על מעמד הגאונים; אמנם אין הוא רואה את סמכותם כמוחלטת, שכן ניתן לחלוק על דבריהם "בקושיא מפורסמת", אך הראב"ד מוסיף כי "זהו דבר שאין נמצא".
שני הטיעונים חלוקים לא רק בהערכת מעמדם של הגאונים, אלא גם בהבנת המונח "טועה בדבר משנה". לפי הטיעון השני, הכוונה לפסק דין שניתן לקבוע בבירור שאינו נכון, ועל כן אם נקטינן שאין רשות לחלוק על הגאונים, אזי פסיקה שלא כדבריהם נחשבת שגויה בעליל, גם אם הדיין סבור אחרת. תפיסה זו עומדת כנגד תפיסה אפשרית אחרת, שלפיה גם טעות בשיקול הדעת היא טעות, אלא שבדיעבד עשוי להיות לה תוקף מסוים, ורק פסיקה שניתנה בטעות, מתוך התעלמות מנתון קיים, היא בגדר טועה בדבר משנה. מסתבר שתפיסה כעין זו היא שהנחתה את הרא"ש בהמשך הסימן הנ"ל:
"ואני אומר: ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם, וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו, טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים, אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן, ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה – טועה בדבר משנה הוא וחוזר.
אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המוקבלים לאנשי דורו – יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם, ויכול לסתור דבריהם. כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא, אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים.
והיינו דאמר ליה רב הונא לרב ששת: אפילו בדידך ודידי? ואמר ליה: אטו קטלי קני באגמא אנן?! כלומר אם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא, ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר, וכששמע הדברים ישרו בעיניו, כטועה בדבר משנה הוי וחוזר. אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם, דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים, ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר. וכיוצא בזה מצינו: אין למדין הלכה מפי הש"ס, אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות, אף על פי שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים.
והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה, לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה, ואם עשה כן זהו דין שקר. אבל אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות, הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה, כל שכן אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין...
ואם לא ידע הפוסק במחלוקת הגאונים ואחר כך נודע לו, והוא לאו בר הכי הוא שיוכל להכריע, או שאין יודע להכריע, אם נראין דברי האחד לרוב החכמים ואיהו עבד כאידך, היינו טעה בשקול הדעת. ואם אי אפשר לעמוד על הדבר, אין כאן טעות, אלא מה שפסק פסק".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)