סנהדרין | דף כז | מחלוקות אביי ורבא בפסול עדים

בדף כז ע"א מובאות בזו אחר זו שתי מחלוקות בין אביי ורבא בעניין פסול עדים.

המחלוקת הראשונה היא בדבר מועד תחילת פסלותם של עדים שהוזמו. רבא טוען (על פי הלישנא הראשונה) שכל עצמו של דין הזמה הוא חידוש שחידשה תורה, שהרי אין סיבה הגיונית לומר שהעדים השנִיים נאמנים יותר מן הראשונים; ומאחר שהוא חידוש, אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך, דהיינו משעת ההזמה. אביי, לעומת זאת, סבור כי העדים פסולים כבר משעת העדאה, שאז נעשו רשעים.

המחלוקת השנייה היא בדין עובר עבֵרה להכעיס: אביי פוסלו לעדות מפני שהוא מוגדר רשע, ואילו רבא מכשיר, ולדעתו רק עובר עבֵרה לתיאבון פסול.

ייתכן שיש קשר בין המחלוקות. כדי להבין זאת, עלינו להבין תחילה כיצד יתמודד אביי עם טיעונו של רבא כי אין סברה לפסול את העדים הראשונים דווקא. לשם כך ניעזר בדברי הרמב"ן בפירושו לפרשת עדים זוממים (דברים י"ט, יט):

"כי ההזמה תהיה כשיאמרו: 'והלא ביום פלוני עמנו הייתם' (מכות ה ע"א). והטעם: מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר 'לא עשינו כך'".

לדבריו, עדות ההזמה מתקבלת בשל הפער בתוכן העדויות: שלא כבהליך ההכחשה, ששם הכת המכחשת מעידה לגופו של עניין, עדות ההזמה מתמקדת בעדים המוזמים גופם. כמובן, הכת הראשונה אינה נאמנת להעיד על עצמה, ועל כן היא נפסלת.

אם אכן זו סברתו של אביי, דבריו מובנים: כת הזוממים מעידה על הכת הראשונה כי שקר העידה; ומכיוון שהעדים הראשונים אינם יכולים להגן על עצמם, הריהם מוכרזים כרשעים משעת ביצוע העבֵרה, דהיינו משעת מתן עדות השקר. כמובן, בהסבר זה יש היגיון פורמלי, אך אין בו כדי להסביר מדוע תהא הכת השנייה נאמנת יותר: סוף סוף, העדים הראשונים טוענים שהיו במקום שהעידו כי היו בו, ובאותה מידה שהעדים השנִיים טוענים כי הראשונים שיקרו, טוענים הראשונים כי השנִיים משקרים. אם כן, גם לפי אביי מכלל חידוש לא יצאנו, אלא שיש בחידוש זה היגיון מסוים.

נמצאנו למדים שלדעת אביי, העדים המוזמים נפסלים לא משום שהוכח כי הם שקרנים, אלא משום שחל עליהם שם רשע בעדותם של שני עדים אחרים. אם כנים דברינו, מסתבר שרבא חולק בדיוק על דבר זה: לדעתו הפסול אינו משום חלות שם רשע, אלא משום שהעד שקרן; ומאחר שבהזמה אין ראיה שהעד שיקר, הוא רואה בה חידוש.

מעתה תובן היטב גם המחלוקת השנייה. אוכל נבלות להכעיס אינו חשוד לשקר, ואפשר שהוא אדם ישר והגון, על כן אין כל סיבה לפסלו לעדות לשיטת רבא. אבל לשיטת אביי, שמה שפוסל לעדות הוא שם רשע, ודאי וודאי שהוא פסול.

ראיה לקשר שבין המחלוקות – פסיקת ההלכה: שתיהן מנויות בין שש המחלוקות שהלכה נפסקה בהן כאביי, ולא כרבא.