דילוג לתוכן העיקרי

סנהדרין | דף ח | חוששין ללעז במוציא שם רע

"...והמוציא שם רע בשלושה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוציא שם רע בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות" (משנה ב ע"א).

"וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי? אמר עולא, בחוששין ללעז קמיפלגי: רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז, ורבנן סברי חוששין ללעז" (ח ע"א).

רש"י מפרש שנחלקו בדבר מספר הדיינים כאשר הבעל טוען כי מצא שאשתו בעולה ומבקש להפסידה כתובתה. חכמים סבורים כי יש לחשוש שמא יֵצא הקול על הדיון בכתובה ויבואו עדים שזינתה, ואז יהיה צורך בעשרים ושלושה כדי לדון דיני נפשות. ורבי מאיר סובר שאין חוששים לכך.

ופירושו נראה קשה: מה החשש? אם יבואו עדים שזינתה תחת בעלה – נכנס עשרים ושלושה! ועוד הקשו התוספות: "אין לשון לעז נופל על זה, אלא על דבר שהוא שקר", והוכיחו זאת ממקומות אחרים בש"ס.

אכן, דומני כי אין כוונתו של רש"י שחוששים שמא מתוך השמועה על הדיון יבואו עדים. כוונתו היא שיש לחשוש שמא יבואו עדים, ואז יתעכב הדיון עד שיתכנסו עשרים ושלושה, ובינתיים יצא לעז על האישה שזינתה, אף על פי שהדבר טרם נידון והוכרע בבית דין. ומדוע אין רבי מאיר חושש לכך?

נראה ששורש מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בהבנת היחס שבין הדיון בכתובה ובין הדיון בזנות. רבי מאיר סבור שאלו שני דיונים נפרדים, ואין ביניהם שום קשר: הפסד הכתובה הוא דיני ממונות שבין האישה לבעלה, ואילו זנות היא דיני נפשות שבין אדם למקום. לכן כשדנים בכתובה, אל לנו לחשוש שמא יבואו עדים ויעידו על זנות, אף על פי שהדבר ייתכן.

חכמים חולקים על תפיסה זו ומבינים שלפנינו דיון אחד. זנות היא עבֵרה לא רק כלפי שמיא, אלא גם כנגד הבעל, והפסד הכתובה הוא ביטוי ממוני לכך. לכן הדיון בהפסד הכתובה והדיון בזנות – דין אחד הם. אמנם כעת אין עדים לפנינו, אך מכל מקום, ספק זנות יש כאן. לכן סבורים חכמים שיש לראות את הדיון כדיון שמוּעד להצריך עשרים ושלושה דיינים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)