דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף י | סכין שנמצאת פגומה

הרב אברהם סתיו
11.08.2014

 

בגמרא (י.) הובאה מחלוקת רב הונא ורב חסדא בדין השוחט בסכין ונמצאת פגומה:

"איתמר: השוחט בסכין ונמצאת פגומה;
אמר רב הונא: אפילו שיבר בה עצמות כל היום - פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה;
ורב חסדא אמר: כשרה, שמא בעצם נפגמה... עצם ודאי פוגם, עור ספק פוגם ספק לא פוגם, הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי."


רב הונא ורב חסדא נחלקו בדין סכין שנבדקה קודם השחיטה (רש"י), ולאחר השחיטה שיברו בה עצמות ואחר כך נמצאת פגומה. לדעת רב הונא השחיטה פסולה משום שאנו חוששים שמא הסכין נפגמה כבר בתחילת השחיטה, ואילו לדעת רב חסדא השחיטה כשרה משום שניתן לתלות את הפגימה בכך ששיבר עצמות עם הסכין ואין סיבה לחשוש שמא נפגמה כבר בשחיטה.

ניתן להבין את מחלוקת רב הונא ורב חסדא בשתי דרכים שונות:

א. ניתן להבין שנחלקו האם הסכין הפגומה נחשבת כ-"ריעותא" שמעמידה בספק את השחיטה או שמא משום ששבר בה עצמות שוב אין הפגימה מהווה ריעותא.

ב. אפשרות אחרת היא ששניהם מודים שהפגימה לא נחשבת כ-"ריעותא", ורב הונא פוסל את השחיטה משום עצם הספק שמא נפגמה, ופגימת הסכין רק לא מאפשרת לבדוק את הסכין כעת.

לשאלה זו יש השלכה הלכתית חשובה: מה יהיה הדין בסכין שהלכה לאיבוד לאחר השחיטה? לפי האפשרות הראשונה השחיטה תהיה כשירה גם לדעת רב הונא, משום שלא נוצרה שום ריעותא, וכך פסק הרשב"א. אמנם לפי האפשרות הראשונה השחיטה תהיה פסולה משום שלא ניתן לבדוק את הסכין ויש לחשוש שמא נפגמה בתחילת השחיטה, וכך פסקו הרמב"ן והר"ן.

אחת הראיות שאותן מביא הרשב"א לשיטתו היא מדברי רבא:

"מתיב רבא לסיועיה לרב הונא: טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו - לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן. והא הכא דודאי טבל, ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי!"


במקרה זה, של אדם שטבל ואחר כך מצא על עצמו חציצה, ברור שהמוקד הוא הריעותא שבחציצה ולא עצם העובדה שלא בדק את עצמו. זאת משום שלאחר הטבילה אין כל חובה אפילו לכתחילה לבדוק אם הייתה חציצה. הרשב"א מוכיח מכאן שגם בשחיטה הבעיה היא רק בריעותא שנמצאה בסכין ולא בעצם העובדה שלא ניתן לבודקה, למרות שבסכין יש לבצע בדיקה לכתחילה לאחר השחיטה.

אמנם, נראה שדברי רבא מעוררים שאלות נוספות. רבא מקשה מכך ש-"הכא ודאי טבל וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי", אך אין זה דומה למקרה של סכין שנפגמה שבה אנו יודעים בוודאות שנפגמה מן העצמות. (היה מקום לומר שגם כאן אנו יודעים בוודאות שהאדם התלכלך מכך שהתעסק באותו המין, אך הגמרא לא אמרה זאת וגם אין זה הכרחי) כמו כן, תשובת הגמרא לקושיית רבא היא שבסכין שנפגמה הריעותא היא רק בסכין ולא בבהמה בניגוד לדין טבילה שבו הריעותא היא באדם עצמו. מתשובת הגמרא עולה שהיא מקבלת את ההנחה שיש כאן ריעותא, וזאת בניגוד לדברי רב חסדא לעיל שאין שום ריעותא בסכין משום שהעצמות הן שפגמוה.

משום קושיות אלו מסביר הנחלת דוד שדברי רבא לא מוסבים כלל על מחלוקת האמוראים בעניין סכין ששיבר בה עצמות, אלא על עמדת רב חסדא כפי שהיא מוסברת בהמשך הגמרא (י:), שגם אם לא שיבר בה עצמות השחיטה כשירה כי תולים שהסכין נשברה רק לאחר שחתכה את רוב הסימנים. בדין זה ברור שקיימת ריעותא בכך שהסכין פגומה, בדומה לאדם שטבל ומצא על גופו חציצה, ועל כן יש מקום לקושיית רבא ויש צורך בחילוק של הגמרא בין ריעותא בסכין ובין ריעותא בבהמה. אך לא ניתן להסיק מכך על סברת רב הונא ביחס לסכין ששיבר בה עצמות, וייתכן שהוא אוסר שם גם ללא כל ריעותא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)