דילוג לתוכן העיקרי

נידה | דף ח | סילוק דמים במעוברת

 

במשנה (ז עמוד ב) נאמר (בדעת רבי אליעזר שהלכה כמותו) שמעוברת, משיודע עוברה, נחשבת כמסולקת דמים. לקביעה זו ישנן השלכות הן לדיני טהרות (טומאת מעת לעת) והן לדיני ווסתות שקיימים גם בימינו.

חקירה גדולה חקרו האחרונים בדין מעוברת: האם עצם העיבור הוא שמסלק את הדמים, ושיעור "משיודע עוברה" נדרש רק בכדי לוודא את קיומו של ההריון, או שמא דווקא הריון מתקדם שהעובר כבר ניכר בו יכול לגרום לסילוק הדמים.

אנו ננסה לבחון שאלה זו לאור סוגיית הגמרא. בגמרא (ח עמוד ב) הובא מקור לשיעור הכרת העובר:

"וכמה הכרת העובר?
סומכוס אומר משום רבי מאיר: שלשה חדשים, ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר ויהי כמשלש חדשים וגומר".


הגמרא לומדת את דין הכרת העובר מתמר כלתו של יהודה אשר לאחר שלושה חודשים מתחילת הריונה הודיעו ליהודה שהיא מעוברת. הכרת העובר בסיפור זה ממלאת הפונקציה אינפורמטיבית בלבד- לאחר שלושה חודשים ראו האנשים שתמר מעוברת. מאידך, עצם הצורך של הברייתא לקבוע שיעור להכרת העובר יכולה ללמד על כך שיש משמעות לשיעור זה דווקא.

בהמשך הגמרא (ט עמוד א) נאמר:

"בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: ראתה ואח"כ הוכר עוברה, מהו? כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה - מטמיא, או דלמא: כיון דסמוך לה חזאי לא מטמיא?
אמר ליה: מידי הוא טעמא - אלא משום דראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה, בעידנא דחזאי - אין ראשה כבד עליה ואין אבריה כבדין עליה".


שאלתו של רבי ירמיה נראית כאופיינית לסגנון שאלותיו במקומות אחרים בש"ס, שבעזרתן הוא מנסה לאתגר את שיעוריהם של חכמים בהצבת מקרים גבוליים. גם כאן הסבירו רש"י ושאר הראשונים שרבי ירמיה שואל על מקרה שבו האישה ראתה דם סמוך ממש להכרת העובר. ממילא, עולה בדברי הראשונים תרעומת על עצם השאלה של רבי ירמיה, כפי שניסח זאת הרמב"ן:

"יש להקשות והלא כל מדות חכמים כך הם במ' סאה הוא טובל בחסר קרטוב אינו יכול לטבול, אף כאן מכיון שנתנו שיעור לדבר בהכרת העובר ראתה ולא הוכר פשיטא שמטמאה מעת לעת אף על פי שאח"כ הוכר בסמוך!"


הרמב"ן והרשב"א התמודדו עם קושי זה בדרכים שונות, אך אפשר להציע, בניגוד לדבריהם, ששאלתו שלרבי ירמיה שונה במהותה. ייתכן שרבי ירמיה הבין שהכרת העובר מהווה רק הוכחה לקיומו של ההריון, וממילא מתברר למפרע שהייתה מעוברת ומסולקת דמים גם קודם שהעובר הוכר בפועל. (שוב ראיתי שגם החתם סופר בחידושיו עמד על האפשרות לפרש בכיוון זה את דברי ר' ירמיה, ומתוך כך הגיע למהלך מורכב שאין כאן מקום לפרטו).

אפשר גם להציע גישת ביניים בדעת רבי ירמיה לפיה אין צורך בהכרת העובר בפועל אך גם לא די בעצם הכניסה להריון. ייתכן שיש צורך בהכרת העובר כדי ללמד על כך שההריון הוא הריון בן קיימא, ודווקא לאחר שהוכר העובר מתברר למפרע שבמשך ההריון כולו הייתה מסולקת דמים. בכך ניתן להסביר מדוע לכל השיטות לא די בבדיקות הריון פשוטות (אשר היו ידועות כבר בזמן הגמרא) כדי להגדיר את האישה כמסולקת דמים.

על כל פנים, מתשובתו של רבי זירא ברור שעצם הכרת העובר היא שמכבידה את ראשה ואיבריה ומסלקת את דמה של האישה, ואין כל מקום לדון אותה כמסולקת דמים קודם לכן. עם זאת, הפוסקים האחרונים עמדו על כך שבימינו אנו רואים שהנשים מסולקות דמים כבר מן הרגע שבו הן נכנסות להריון. (ויש בכך היגיון, שהרי אין כל טעם במחזור החודשי כאשר הביצית הופרתה) לאור זאת יש מן הפוסקים שנטו לשוב ולאמץ את הגישות התולות את סילוק הדמים בעצם ההריון (שבות יעקב) ויש שכתבו שבימינו נשתנו הטבעים (אגרות משה יו"ד ח"ג סי' נב), אך פוסקים רבים כתבו שלא להקל למעשה על סמך סברות אלו (טהרת הבית ח"א עמ' פ-פד).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)