דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המקרא -
שיעור 12

סיכום לפרשני צפון צרפת ומבוא לפרשני ספרד

קובץ טקסט
 
א. אסכולת הפשט בצרפת במאה ה-12
בשיעורים האחרונים הכרנו את אסכולת מפרשי המקרא של צפון צרפת במאה ה-12,[1] ובשיעורים הבאים נעסוק באסכולה הפרשנית שהתפתחה בספרד. אולם, קודם לכן, מן הראוי לסכם את דרכם הפרשנית של פרשני צפון צרפת, אנשי אסכולת הפשט. אסכולת הפשט החלה עם פירוש רש"י, שחיבר פירוש על דרך הפשט לצד ביאורי חז"ל. ממשיכי דרכו - רבי יוסף קרא (רי"ק), תלמיד-חבר של רש"י, הרשב"ם, נכדו של רש"י, ורבי יוסף בכור-שור מאורליינ"ש ((Orléans[2] - פיתחו את אסכולת הפשט עד כדי קיצוניות, ונמנעו בצורה מוחלטת מהבאת דברי חז"ל.
אסכולת הפשט בצפון צרפת נמשכה תקופה קצרה של כמאה שנה. מהמחקרים עולות השערות שונות לגורמים להתפתחות האסכולה בתקופה זו. החוקר מ.צ. סגל טוען כי קיים קשר בין עיסוקם של מפרשים אלו בתלמוד לבין אופי הפירוש:
נראה שדחיפה זו יצאה מתוך לימוד התלמוד, ביחוד חלק ההלכה שבו, שהיה פורח ביניהם בדורות הללו. ואין זה מקרה סתם שהפרשן הפשטן הגדול של התלמוד, רש"י, הוא גם הפשטן הראשון של המקרא. תלמידי רש"י ובית מדרשו, ר' שמעיה,[3] ורשב"ם ור"י בכור שור, היו גם גדולים בפירוש התלמוד. הם היו מוכרחים ללמוד את התלמוד בדרך הפשט, כי הרי הבנה נכונה וישרה של התלמוד היתה נצרכת להם כדי להוציא ממנו הלכה למעשה. ומכיוון שהתלמוד והמקרא היו להם שני צדדים של תורה אחת, לפיכך העבירו את שיטת הלימוד של התלמוד אל לימוד המקרא, והשתמשו להבנת המקרא באותם האמצעים שהיו משתמשים בהם להבנת התלמוד, היינו פירוש המלים לפי דרישת הלשון, ופירוש הענין לפי דרישות המשך הדברים ובהתאם להגיון הישר.
(מ.צ. סגל, פרשנות המקרא, עמודים סא-סב).
סגל סובר כי המניע להתפתחות הפרשנות הפשטית במאה ה-12 היא פנים קהילתית, ומושפעת משיטת לימוד התלמוד שדרשה דיסציפלינה המושתתת על ביאור פשטי של הטקסט, על מנת ליישמם בעולם המעשה. מצד שני, סוברת א' לימור, כי המניע הוא תרבותי, וחיצוני לקהילה היהודית:
סביב שנת 1100 התרחשה תנועה תרבותית חדשנית שהיסטוריונים נוהגים היום לכנותה בשם "רנסנס". מרכזה של התנועה היה בצרפת הצפונית, והיא התבטאה בתחומים רבים של היצירה התרבותית, בהם גם לימוד המקרא ופרשנותו. תנועה זו מתגלה הן אצל הרוב הנוצרי הן אצל המיעוט היהודי, ובכל אחד מהם על פי אופיו ועל פי דרכו. את פעילותם של תלמידי רש"י ואת פעילותם של הוויקטורינים[4] יש לראות כחלק מרנסנס זה, כאשר רוח החדשנות והחקירה מוצאת כאן את ביטויה בפרשנות המקרא. בתחום זה אנו מוצאים אצלם בדיוק אותם מאפיינים שאפשר למצוא אצל המלומדים שעסקו בספרות הקלאסית: ביקורת הטקסט, התחשבות בהקשרם של הדברים ומחשבה רציונאלית. כמו כן, אפשר למצוא אצל המלומדים משני המחנות אותה ביקורת על העבר ועל סמכות העבר וניסיון לחשיבה עצמאית, מתוך חתירה עקבית ונלהבת אחר האמת.
(א, לימור, 'פרשנות המקרא במאה ה-12', בין יהודים לנוצרים, ד, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ג, עמוד 61).
חשוב להדגיש כי לימור איננה טוענת שהתכנים והכלים הספציפיים של פרשנות הפשט מבוססים על התרבות הנוצרית, אלא שצורת הלימוד על דרך הפשט הייתה בהשפעת דרכי לימוד שהתפתחו בכנסיה הנוצרית.[5]
לאחר שהכרנו את הפרשנות הפשטית בצרפת במאה ה-12, ואת הגורמים להתפתחותה, עלינו לשאול מדוע נמשכה אסכולה זו תקופה קצרה כל כך? מדוע לאחר המאה ה-12 שוב אין אנו מוצאים פשטנים בצפון צרפת? התשובה לכך היא הרדיפות שהתחוללו נגד יהודי צרפת במאות ה-13 וה-14. רדיפות אלו כללו, בין היתר, מסעי צלב ושריפת התלמוד בפריז בשנת 1242, והן הגיעו לשיאן עם גירוש יהודי צרפת בשנת 1306. התנאים הקשים של הרדיפות הרסו את המעמד הרוחני והחומרי של יהדות צרפת, ומנעו את המשך והתפתחות היצירה התורנית.[6] אמנם עדיין אנו מוצאים מעט פירושים לתורה בצרפת לאחר המאה ה-12, אך פירושים אלו הם בעיקר לקט מפירושים קודמים.[7]
אם כן, תקופתם של פרשני צפון צרפת הייתה קצרה, אך בעלת משמעות רבה על התפתחות אופן הפרשנות ועל לומדי התורה לדורותיהם.
כעת נעבור לתיאור הפרשנות בספרד במאות ה-11 וה-12.
 
ב. "תור הזהב" בספרד
בשנת 711 לספירה הנוצרית נכבשה ספרד על ידי המוסלמים. עם התייצבותו של השלטון המוסלמי, החלה תקופת "תור הזהב של יהודי ספרד". תקופה זו מתאפיינת בעיקר בשתי תופעות: האחת היא מעורבות של חצרנים יהודים[8] בתפקידי מפתח[9] בחצרות השליטים המוסלמים - הח'ליפים.[10] השנייה היא פריחה תרבותית, רוחנית ותורנית של הקהילה היהודית בספרד. פריחה זו באה לידי ביטוי בשלל תחומי היצירה היהודית: פרשנות המקרא, ספרות ההלכה, פיוט (שירת קודש ושירת חול), דקדוק עברי, פילוסופיה יהודית וקבלה. אין ספק כי שתי תופעות אלו, דהיינו מעמדם המכובד של חכמי יהודי ספרד בשלטון המרכזי, והפריחה התרבותית של הקהילה היהודית, השפיעו זו על זו. תקופה זו הצמיחה רבנים ואנשי רוח אשר היו מעורים היטב בחברה ובתרבות הערבית המתפתחת, אשר כללה, בין היתר, עיסוק בפילוסופיה הערבית (אשר הושפעה מהפילוסופיה היוונית), עיסוק במדעים ופילולוגיה.
התרבות המוסלמית שימשה עבור חכמי ישראל הן כדוגמא והן כתמריץ. כדוגמא - מתחומים אלו שאבו ראשוני המדקדקים העבריים[11] ומפרשי המקרא את הכלים והתכנים לפרשנות המקרא; וכתמריץ - בקרב על 'הדת הבכירה' עמדה לנצח דת האסלאם, בשל יתרונותיה בתחום המדיני, ובשל מספרם הרב של המוסלמים, ובתחומים אלו לא היה ליהודים כל סיכוי נגדם. אולם, בקרב על עליונות התרבות היהודית בהחלט היה קיים סיכוי ליהודים להוכיח את עליונות דתם. לצורך כך גייסו חכמי ישראל את מיטב התרבות הערבית שהתפתחה בספרד: באמצעות הפילולוגיה המפותחת הם פיתחו את חקר הלשון המקראי, המבוסס על השורש התלת עיצורי (על פי הדגם הערבי), והניבה ספרי דקדוק ומילונים עבריים; והם כתבו שירה מפוארת, ששאלה את מקצביה מהשירה הערבית ואת אופן הבעתה ולשונה מהמקרא.
תרבות זו הטביעה את חותמה על הפרשנות הספרדית. אולם, מלבד השפעות אלו, החוץ קהילתיות, קיים מאפיין נוסף של יהדות ספרד, שהשפיע אף הוא באופן עקיף על מפרשי המקרא, והוא היחס לתלמוד. בספרד הלכה והתפתחה סוגה[12] חדשה, "ספרות ההלכה הפסוקה", אשר פותחה על ידי ר' יצחק אבן גיאת[13] והרי"ף. בספרות זו, המגמה היא להביא בפני הלומד את המסקנה ההלכתית הנוהגת למעשה, במנותק מהדיון התלמודי. היא שינתה את חשיבות לימוד התלמוד, כיוון שבאמצעות ספרות זו ניתן היה להגיע למסקנה הלכתית אף ללא שליטה מעמיקה בתלמוד. הרחיב על כך פרופ' א' סימון:
באמצעותה של ספרות זו נתאפשר לראשונה בתולדותינו להגיע לשליטה סבירה בהלכה, מבלי להתמסר ללימוד ממושך ומעמיק של התלמוד. קפיצת דרך זו לא רק שיחררה אנרגיה רוחנית לבנייתה של אותה תרבות רבת-ענפים המושתת בעיקרה על המקרא, אלא אפשרה גם את ההשתחררות מפרשנות חז"ל עם שמירת אמונים להלכה. כך אירע שבעוד גאוני בבל מכאן וגדולי צפון צרפת מכאן נתנו את חילם למקרא ולתלמוד כאחד, קמו לראשונה על אדמת ספרד חכמי לשון (כר' יהודה חיוג' ור' יונה אבן ג'נאח) ומפרשי מקרא (כר' משה ג'יקטילה ור' אברהם אבן עזרא) שלא חידשו דבר בתחום התלמודי ואף מיעטו להסתייע בפירושי חז"ל ובדרשותיהם בהארת הכתובים...יכלו להרשות לעצמם התעלמות זו ממדרשי ההלכה, מפני שבטחו ביכולתם הפרשנית ליישב את ההלכה הפסוקה עם פשט המקראות.
(אנציקלופדיה מקראית, ערך תנ"ך, פרשנות, עמוד 660).
תוצאה נוספת של ההתנתקות מחז"ל, והיא גם מאפיין של חכמי ספרד בתקופה זו, היא הבקיאות הרבה בכ"ד ספרים. הבקיאות הרבה היא תוצאה מ"שחרור האנרגיות" של לימוד התלמוד ללימוד המקרא. בקיאות זו באה לידי ביטוי בשיבוץ פסוקים ושברי פסוקים ובשעשועי לשון מקראיים בכתבי המפרשים.
לצערנו, כתביהם של רוב מפרשי המקרא של תקופה זו אבדו, בעיקר משום שנכתבו בערבית. כך אירע, למשל, לפירושו של ר' משה בן שמואל הכהן אבן ג'יקטילה (אמצע המאה ה-11), שהיה פייטן, משורר, בלשן ומפרש מקרא. מפירושיו למקרא (שנכתבו בערבית) שרדו רק ציטוטים. פרשן חשוב נוסף הוא ר' יהודה בן שמואל אבן בלעם (מחצית השנייה של המאה ה-11) שאף הוא היה בלשון ופרשן מקרא. כל כתביו נכתבו בערבית, ומפירושיו לתורה שרדו פירושיו לבמדבר ודברים.
תקופת "תור הזהב" מגיעה לסיומה עם פלישתם של המוסלמים הקיצוניים, "אל מוואחידון", לדרום ספרד, באמצע המאה ה-12. בעקבות כיבוש זה הוכרחו היהודים להתאסלם; חלקם נמלטו לצפון אפריקה (דרומה לספרד) ורובם לצפון ספרד, לנסיכויות הנוצריות.
למרות חורבנה של יהדות ספרד הדרומית (הערבית), השפעת תקופת "תור הזהב" הרחיקה לכת הרבה מעבר למימד הזמן והמקום. חכמי ספרד שנאלצו להעתיק את מקום מושבם נדדו חסרי כל, אך הביאו עמם את אוצרות החכמה שרכשו בארץ מולדתם, ומן המחצית השנייה של המאה ה-12 אנו מוצאים את ההתפתחות היהודית-ערבית בספרד הנוצרית, בהשפעת האבן עזרא, ר' יהודה הלוי ור' יהודה אלחריזי.
 
ג. ההבדלים בין האסכולות
נוכל לסכם את ההבדלים בין פרשנות צפון צרפת לפרשנות ספרד בכך שפרשנות צפון צרפת מבוססות רובה ככולה על מקורות ורעיונות ממסורת ישראל, אשר נוכל לכנות אותם "רעיונות פנים". אין היא מתבססת כלל על רעיונות והשקפות של התרבות הנוצרית שבתוכה היא שוכנת (כאמור, אף לדעת אלו הסוברים שמתודת הפשט הושפעה מהנצרות, הרי שהתוכן והכלים אינם שאובים מהנצרות). לעומת זאת, הפרשנות הספרדית שואבת את כליה הן ממקורות פנים והן ממקורות חוץ. התחומים הרבים אליהם נחשפו חכמי ספרד הטביעו את חותמם על אופי הפירושים הספרדיים.
בתחום פרשנות המקרא, מייצגה העיקרי של תקופת תור הזהב הוא ר' אברהם אבן עזרא, ולפירושיו נקדיש את השיעורים הבאים.
 
 

[1]   חשוב להבחין בין צפון צרפת לדרום צרפת (פרובנס) - הלימוד בדרום צרפת קרוב יותר לצורת הלימוד בספרד, כפי שנראה בשיעורים הבאים.
[2]   לקבוצה זו ניתן להוסיף את ר' אליעזר מבלגנצי שחי במאה ה-12 בצפון צרפת. ככל הנראה, הוא חיבר פירושים לכל המקרא, אך לידינו הגיעו רק פירושיו לישעיהו, יחזקאל ותרי-עשר. ר' אליעזר מבלגנצי הוא מבין הפשטנים הקיצוניים של צרפת במאה ה-12. בעוד שרשב"ם ורי"ק מרגישים צורך להסביר את יחסם לחז"ל, הרי שר' אליעזר כלל אינו חש בצורך להתנצל על יחסו לחז"ל.
[3]   מחשובי תלמידיו של רש"י ומעתיק פירושו.
[4]   אסכולה חשובה בימי הביניים של נזירים ממנזר סנט וויקטור שבפריז. אחדים מנזירים אלו הקדישו את חייהם ללימוד המקרא ולפרשנותו. הוויקטורינים החלו במאה ה-12 בלימוד המקראות על דרך הפשט. עד לתקופה זו, המגמה הכללית לפרשנות המקרא על ידי הנצרות הייתה אלגורית: הנוצרים העדיפו את הפירוש הסימבולי והרוחני, ובזו לפירוש המילולי. אנשי המנזר הוויקטוריני הדגישו את חשיבות הלימוד המילולי והתעמקו בו. הם לא דחו את הפרשנות האלגורית, אלא טענו שיש להבין את המשמעות המילולית, ורק לאחר מכן ניתן לעבור לביאור האלגורי.
[5]   תופעה דומה קיימת, לדעת חוקרים אחדים, גם בפרשנות התלמוד. עיינו א"א אורבך, בעלי התוספות, עמודים 744-752; ישראל מ' תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, כרך א', עמודים 93-117.
[6]   גם כאן קיימת תופעה דומה לגבי פרשנות התלמוד (ומאותן סיבות); עיינו אורבך שם, עמודים 521-522.
[7]   כמו למשל "דעת זקנים" ו"הדר זקנים", אשר מחבריהם אינם ידועים.
[8]   חצרן - מקורב למלכות ובעל משרה גבוהה.
[9]   למשל רבי חסדאי אבן שפרוט, שהיה בעמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה במאה ה-10, ורבי שמואל הנגיד, אשר התבסס בגרנדה (במאה ה-11) כמצביא ומשורר.
[10]            תואר לתפקיד המנהיג המדיני בארצות האסלאם (המושג "ח'ליף" הוא קצור של "ח'ליפת רסול אללה" - כלומר, המחליף של שליח האל (מוחמד).
[11] דונש בן לברט, מנחם בן סרוק ויוסף אבן ג'נאח.
[12]            ז'אנר.
[13] פוסק בן המאה ה-11 בספרד, חיבר קובץ הלכות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)