חסידות לסוכות: 'והיית אך שמח'

שלוש פעמים חוזרת התורה על מצוות השמחה בחג הסוכות:

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

(ויקרא כ"ג, מ).

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ.

(דברים טז, יד).

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

(דברים טז, טו).

בהזדמנות קודמת עסקנו במרכזיות השמחה בעבודת השם בדרך החסידות, וסוכות, "זמן שמחתנו",[1] מהווה נקודת שיא שממנה שואבים שמחה למשך כל השנה.

פסגת השמחה בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה בשמחת בית השואבה, שמכוח עוצמת השמחה שבה היו שואבים רוח הקודש (ירושלמי, סוכה ה, א). ה"שפת אמת", בהקשר זה, אומר כך:

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. פירוש, משם מהשמחה של הימים אלו. ואף גם עתה שאין לנו לקיים זאת השמחה כראוי, אף על פי כן הוא הבטחה "והיית אך שמח". "'אך' - חלק" (פסחים עא.)[2], פירוש אף בדורות השפלים שלא תהיה השמחה בשלימות...ואפשר זהו שאמרו חז"ל "לרבות לילי יום טוב האחרון" (שם), היינו הימים טובים בגלות, הדומה ללילה באחרית הימים כנ"ל.

(שפת אמת, סוכות, שנת תרל"ו).

ה"שפת אמת" מלמד שגם כיום, שאין לנו מקדש, ימי סוכות הם ימי שמחה מיוחדת, כפי שנאמר "והיית אך שמח". בהתאם לכך דורש ה"שפת אמת" את משמעות דברי חז"ל שלמדו מהמילה "אך" שיש מצוות שמחה בליל שמיני עצרת (שמחת תורה). בפשטות, כוונת הדרשה היא שמצוות השמחה נמשכת גם בשמיני עצרת ולא רק בחג הסוכות. ה"שפת אמת" דורש שהכוונה לרבות את מצוות שמחה גם בתקופת הגלות האחרונה שנמשלה ללילה.

ר' שלמה קרליבך סיפר סיפור נחמד על מצוות השמחה בחג הסוכות:  

...בעיירה אחת, לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד- 'מתנגד', וגם עשיר מופלג שהיה לו הכל. רק דבר אחד לא היה לו: שמחה בלב. הוא היה מלא מרירות וכעס. אפילו בשבת קודש, כשישב עם אשתו והילדים שלו, כולם שם צעקו אחד על השני. ממש גיהינום. מובן שלא שרו זמירות. הרי לא חייבים. אין כזאת הלכה לשיר זמירות, נכון? והשני, חסיד קרלין, שהיה גר באותו הרחוב, ממש מול ביתו של העשיר, היה עני ואביון. בקושי היה לו מה לאכול. אבל הוא היה תמיד מלא שמחה. ואצלו, ליל שבת קודש היה ממש גוואלד. איך הם שרו 'כל מקדש שביעי'- עד לב השמיים! ו'מנוחה ושמחה' עם הילדים- מעין עולם הבא. והמתנגד העשיר, חוץ מהגיהינום שהיה לו בתוך הבית, היה גיהינום נוסף ממה ששמע מעבר לרחוב. הוא הקשיב לזמירות של החסיד ומשפחתו, ולא הבין איך העניים המרודים האלה שרים בשמחה כזאת, כאילו היו עשירים מופלגים... כל שיר ששמע דקר אותו כמו סכין בלב. למה העני והאביון הזה תמיד שמח, ואני, שיש לי כל טוב- מלא מרירות וכעס? אבל איך שהוא, הוא עוד החזיק מעמד. עד שהגיע חג הסוכות. בסוכות זה היה באמת בלתי נסבל. אתם מבינים למה? כל הסוכות עומדות ברחוב, קרובות אחת לשנייה; ואת הזמירות שומעים הרבה יותר ברור וחזק מבשבתות רגילות. ובכלל, הלוא בסוכות, 'זמן שמחתנו', השירה בוקעת רקיעים! יושב לו האיש העשיר בסוכתו המרווחת, אוכל עם משפחתו כל מעדני עולם, ושוב- לא ברור איך- פורצת מריבה. הוא צועק על אשתו, הילדים שלו צועקים עליו, ושוב- גיהינום... ובסוכה הקטנה שממול, יושבים להם החסיד ובני ביתו, ומרגישים 'תחת כנפי השכינה' ממש. והשמחה, כמובן - עד שמי שמיים... פעם אחת אמר העשיר לעצמו: אין לי כוח לעבור עוד סוכות כזה. אני מוכרח לעשות משהו. אדאג לכך שלא תהיה לחסיד הזה סוכה. מכיוון שהיה עשיר גדול, ופרנסת כל אנשי העיירה כמעט הייתה תלויה בו, הרשה לעצמו לאיים על כולם: 'אוי למי שיעזור לחסיד הזה לעשות סוכה! מי שייתן לו אפילו חתיכת עץ קטנה, יפוטר מעבודתו' אתם מבינים? לחסיד העני לא היה כסף לקנות עצים לסוכה. מה היה עושה? הוא היה 'משנורר' מכולם: ממוישל'ה - חתיכת עץ או שתיים, מיענק'לה - חצי קרש... וככה איכשהו בסוף, היו לו עצים כדי לבנות סוכה קטנה. ועכשיו, אם אף אחד לא יתרום לו, מאיפה תהיה לו סוכה? נעבך... מיד אחרי יום כיפור, כמו בכל שנה, הלך העני שלנו מבית לבית, לקבץ עצים. רק שהפעם כולם השיבו את פניו ריקם. אמרו לו: 'שמע, אנחנו מצטערים. אנחנו אוהבים אותך, אבל לא יכולים לתת לך עצים. אתה מבין, יש לנו ילדים, ואנחנו פוחדים לאבד את הפרנסה שלנו'. מגיע הלילה האחרון שלפני סוכות, והחסיד ממש מיואש. איך אפשר סוכות בלי סוכה?...ופתאום בא לו רעיון! שנחיה באושר לעדי עד ולא נצטרך, אבל אתם יודעים שבאותם זמנים ברוסיה ובפולין, מצבות אבן היו מצרך יקר. עצים היו בשפע, והיו יותר זולים מאבנים. לכן, כל העניים שלא יכלו להרשות לעצמם מצבת אבן כשנפטרו לבית עולמם - אנשי ה'חברא קדישא' היו תוחבים למראשות הקבר לוח עץ עליו כתוב פ"נ (פה נטמן) פלוני בן פלוני. ובבית הקברות עמדו עשרות קרשים - ועליהם כתוב 'פ"נ' - מוכנים לעת הצורך. אמר החסיד לעצמו: הרי לא ימותו כ"כ[3] הרבה אנשים בסוכות. אקח כמה קרשים מבית הקברות, ואחרי החג אחזיר אותם. מה אומר לכם... מהקרשים האלה בנה החסיד סוכה גוואלד! מעולם לא הייתה לו כזאת סוכה גדולה ויפה. נכון שעל כל קרש היה כתוב פ"נ - פה נטמן, אבל למי אכפת? מגיע ערב סוכות, ופתאום רואה ה'מתנגד' מול ביתו סוכה גדולה כזאת, סוכה נאה שלא ראה מימיו. בהתחלה הוא לא תפס. 'אולי זאת סוכה של אדם אחר', חשב. אבל בלילה, כשהסב עם בני ביתו לסעודת החג, הוא שומע פתאום את שירתו של אותו חסיד בוקעת מתוך הסוכה הגדולה. הבין העשיר שתוכניתו נכשלה. הוא היה המום ושבור. מעולם לא היה כ"כ בעצבות, נעבך... בלילה השני, שמחתו של העני מתגברת עוד יותר - הוא מרגיש כאילו הוא נמצא בבית המקדש, ב'שמחת בית השואבה'... והמתנגד העשיר מקשיב, מלא כאב ותסכול. פתאום הוא כבר לא מסוגל להתאפק, רץ לסוכתו של החסיד, ומתחיל לצעוק כמו 'שור הנסקל' או 'עגלה ערופה': 'מאיפה לך העצים האלה?! מי נתן לך אותם?!' עונה לו החסיד: 'תירגע, רבי יהודי, תירגע. קודם כל - חג שמח לך! אני מודה לך שבאת לבקר בסוכה שלי. שב בבקשה, ואסביר לך הכול'. המשיך החסיד ואמר:'תן לי לספר לך. מה שרצית שיקרה קרה. שום יהודי בעיירה לא הסכים לתת לי עצים. אז בלילה שלפני סוכות, לא היה לי מה לעשות אז הלכתי בטל. הסתובבתי ברחוב, ופתאום, את מי אני רואה? את ידידי הוותיק, מלאך המוות! אמרתי לו: 'שלום עליך, אחי! איזה כבוד לפגוש אותך! מה אתה עושה בעירנו?' הוא ענה לי: 'באתי לכאן בשליחות מיוחדת. באתי לקחת את הנשמה של העשיר הזה, הגביר של העיירה'. החסיד מפסיק לרגע, לראות איך פני העשיר מחווירות... 'אמרתי למלאך המוות: 'לא כדאי לך להמית את האיש הזה. אל תבזבז עליו אנרגיה יקרה, הוא ממילא כבר מת! הוא יותר ממת - הוא מת במיתה משונה אלף פעמים ביום! האיש הזה מלא כעס ועצבות. אין לו טיפת שמחה בעצמות. תאמין לי, זה מתחת לכבודך להתעסק עם אדם כזה'. אמר לי מלאך המוות: 'אני מודה לך מעומק לב. חסכת לי אנרגיה. לאות תודה, אני רוצה לתת לך מתנה קטנה: קח את כל העצים שבבית קברות ומהם עשה לך סוכה'. נו, אתה רואה, רבי יהודי? אלה עצים של מלאך המוות. תסתכל מה כתוב עליהם: פה נטמן...פה נטמן...פה נטמן...' דבריו של החסיד היו כחיצים בליבו של הגביר, והוא החל ממש לבכות מעומק הנשמה שלו. יהודי נשאר יהודי. כנראה שעמוק בלב הוא חיכה לרגע הזה. אחרי שנרגע מעט, אמר לחסיד: 'נעניתי לך, יהודי יקר. מחול לי. אתה הצדיק. אבל בבקשה, עזור לי! תגיד לי: מה אני צריך לעשות בשביל להוציא את העצבות מהלב? גלה לי את הסוד: איך לי יש הכול ואין בי שמחה, ולך אין כלום ואתה מלא שמחה? מאיפה אתה לוקח את השמחה שלך? אמר לו החסיד: 'אהה, אתה רוצה להיות בשמחה? אם כן, תרשה לי לקחת אותך איתי לקרלין, לרבינו הקדוש. שם תלמד מהי שמחה אמיתית' אתם שומעים חברים? סוף הסיפור היה שאותו 'מתנגד' שהיה כ"כ מלא עצבות וכעס, נהיה לאחד מגדולי חסידי קרלין... דעו לכם: זה לא יאומן כמה קל, לפעמים, לקחת אדם השקוע במקום הכי נמוך ולהעלות אותו למקום הכי גבוה. לפעמים, דווקא כשמגיעים לתחתית, מבינים פתאום שאין עוד לאן לברוח, ומכאן אפשר רק לעלות... חוץ מזה, כנראה שבפנים בפנים היה הגביר הזה מישהו אחר לגמרי. הוא רק היה צריך מי ש'ידליק' אותו. ובמצווה הזאת זכה אותו עני שהיה בשמחה תמיד. לצערי שכחתי את שמו של הגביר הזה, שנהיה חסיד קרלין, אבל שמעתי שיש בספרי חסידות קרלין כמה מכתבים של הרבי, ר' אהרון השני, אליו. כך או כך, זה סיפור טוב, ואני מקווה שתספרו אותו אחד לשני בלילה הקדוש של חג הסוכות.

(סיפורי נשמה, הרב שמואל זיוון, תשע"א, חלק שני, עמודים 379 - 374).

חג שמח!