סוגי הפתרונות השונים לגבי אוצר בית דין

אוצר בית דין

התוספתא במסכת שביעית היא המקור הראשון בו מוזכר הפתרון של אוצר בית דין. בית הדין שולח שליחים אל השדה, הם קוטפים את הפירות ועושים בהם את הנדרש, ואחר כך מחלקים לכל אנשי העיר לפי צורכיהם: "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו - נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות, והשאר - מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים - שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן, ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים - שלוחי בית דין שוכרין פועלין, בוצרין אותן, ודורכין אותן בגת, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זתים - שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן, ועוטנין אותן בית הבד, וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (תוספתא שביעית פ"ח ה"א).

ברור מהתוספתא ששליחי בית הדין יכולים לקצור בכמות גדולה כרגיל, וכן מותר להם לעשות גם פעולות הכנה האסורות בדרך כלל בפירות שביעית (דריכה בגת וכד'). כמו כן, הם גם מחלקים את הפירות לאנשי העיר, ופותרים את הבעיה של סחורה בפירות שביעית.

האם ניתן לשלם לאוצר בית דין?

התוספתא אומרת ש"שוכרין פועלין", ומכך משמע שהיו משלמים להם. מכך מסיק החזון איש (שביעית י"ב, ו) שבית הדין רשאי לגבות מהאנשים את ההוצאות על הקטיפה וכד'.

בשנת תר"ע הציע הרב קוק (לאחר שהציע את היתר המכירה) ליישם את רעיון אוצר בית דין בפירות הארץ (עיין איגרות ראי"ה ח"א שי"א; שי"ג). הרב קוק הציע שבעלי השדות ימסרו את השדות לבית הדין, ובית הדין ימנה את בעלי השדות כשלוחם לקצור את הפירות ולטפל בהם. האנשים ישלמו עבור ההוצאות, אלא שמראש יגבו מחיר גבוה עבור עבודתו של בעל השדה, כך שבעל השדה יקבל תמורה מעבר להוצאותיו[1]: "לכבוד  ידי"ע הרב הגאון הגדול פאהמ"ד מוהר"ח ברלין שליט"א, שלום וברכה. הנני מוצא לי לחובה להודיע את כתר"ה שי', שגם מראשית העניין, כשראיתי את נחציות השימוש בהיתר ההפקעה ע"י המכירה לכללות יישוב ארץ הקודש, גמרתי בדעתי לעשות בכל זאת את כל מה דאפשר לצאת ידי חובת כל הדעות. ועל כן תיקנתי חותמות שחקוק עליהם שהמחיר בשביעית יהיה רק בשביל המכשירים והטורח, כדי להסיר מהדמים דין קדושת שביעית ולעשות ע"י זה את הסחורה ע"י הבלעה... ויימסר כוחם לב"ד ושטר הרשאה שב"ד מרשים להבעלים הנ"ל לעשות ברשותם כל מה שנדרש למכירת הפירות בדרך היתר, דהיינו לקחת מהם שכר טרחם ומכשיריהם. אלא שמראש הסכמתי שכיוון שיש לנו יסוד המכירה...אין לדקדק כל כך כמה יקחו בעד המכשירים והטורח, כיוון שהדבר מפורש שאין הדמים בעד גוף הפירות, ואין לדחוק את בני המושבות העמוסים במשא של דחק גדול במצבם ד' ירומם קרנם...".

הרב חיים ברלין שמח על הצעת הרב קוק. הרידב"ז, לעומתו, התנגד להצעה זו, ועיקר טענתו הייתה שע"י מכירת הפירות בשוויים האמיתי (ולא רק תמורת ההוצאות) נמצאים אנו "גונבים דעת עליון".

החזון איש יישם את אוצר בית דין, אבל טען שאין לתת לחקלאים סכום מלא עבור הפירות, אלא סכום קצוב עבור הוצאותיהם וטרחותיהם כפועלים, ללא קשר להצלחת השיווק של הפירות[2]. באמצעות אוצר בית הדין ניתן לקצור את הפירות כרגיל, וכן אין כלל סחורה בפירות שביעית, אלא רק חלוקה שלהם. כמו כן, הכסף שמתקבל אינו תמורת פירות השביעית אלא דמי שכירות הפועלים, ולכן גם אין בו קדושת שביעית. כמובן, הפירות עצמם קדושים בקדושת שביעית[3].

דרך זו היא הדרך המובחרת הן לשיווק פירות שביעית והן לשיווק ירקות שביעית (בתחילת השנה). כיום נעשים ניסיונות לפתח דרך זו, ועיין על כך במהדורת תש"ס של הספר "שמיטה ממלכתית במדינת ישראל".

מצע מנותק

גידול על מצע מנותק מבוסס על גידול חקלאי על גבי מצע המנותק מן הקרקע  (=עציץ שאינו נקוב, כגון ששמו לוחות פח תחתיו וכד'), כשמעליו יש חממה או גג ממש[4].

על היסודות ההלכתיים של מצע מנותק דיברנו בעבר, בעניין עציצים בבית (עמ' 25 בחוברת), וראינו שהזורע בעציץ שאינו נקוב בתוך בית - יש לו על מה שיסמוך.

לאור זאת ניתן לכאורה להתיר לזרוע בעציצים בחממות (שהרי הם מכוסים, וגם יש להם מחיצות מהצדדים). אמנם, בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' קט"ז) כתב שאין להקל בחממה, וכן דעת הרב אלישיב והרב קרליץ. טעם המחמירים: כיוון שהחממה נועדה להועיל לגידול אין היא מבטלת שם 'שדה', וכן כיוון שזוהי דרך גידולו, הדבר אסור לפחות מדרבנן (עיין בדבריהם בהליכות שדה 72 ו78-, ובמשפטי ארץ 225-241). מאידך, דעת הגרש"ז אוירבך (עיין הליכות שדה 72, עמ' 15) והרב ואזנר ושו"ת ישועת משה (הרב אהרונסון, ח"ד סי' י"ב) להקל ולהתיר זריעה בעציצים בחממות. אחת הסיבות להתיר חממה היא שבגידול בחממה ישנם דברים מסוימים הגורעים את הגידול הטבעי (כגון חוסר מים ושמש; אלא שאנו מתגברים עליהם באמצעיים מלאכותיים)- ולכן יש מקום לומר שהתורה לא אסרה גידול זה.

מחלוקת אחרונים נוספת בעניין זה היא האם צריך מבנה קבוע: החזון איש (כ"ב, א) מחמיר, וה"הר צבי" (זרעים ח"ב, ל"ד) מקל.

הגידול בחממות הוא פריצת דרך חשובה אם רוצים שלא לסמוך על היתר המכירה ומאידך שלא לקנות גידולי נכרים. לעתים משתדלים לצרף לגידול בחממות היתרים נוספים: לגדל בחממות במקומות שהם ספק ארץ ישראל, לגדל בחממות שנמכרו בהיתר המכירה וכד'. כאן המקום לציין שכל הירקות ללא תולעים מגוש קטיף גדלים על מצע מנותק.

קדושת שביעית במצע מנותק

האם יש קדושת שביעית בגידולים בבית? הירושלמי הסתפק האם מותר לזרוע בבית כיוון שהוא אינו בכלל "שדך", ולפי הדעה שמותר לזרוע בבית - לכאורה גם אין בגידולי הבית קדושת שביעית. אמנם, יש הסוברים שקדושת שביעית אינה תלויה ב"שדך" אלא ב"ארץ" - שבה גם גידולי הבית כלולים - שהרי דין קדושת שביעית נלמד מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ("לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד") (כרם ציון פ"ג גידולי ציון ס"ק ו). לדעת הרב קוק (קונטרס אחרון, ג') והרב פרנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' ל"ה) דין הקדושה זהה לדין הזריעה, וכשם שיש ספק האם זריעה בתוך הבית מותרת, כך יש ספק גם בקדושת הפירות. מסתבר שכשם שאנו מחמירים במלאכות דאורייתא בתוך הבית (בעציץ נקוב) - כך יש להחמיר גם בקדושת שביעית, שהיא מדאורייתא.

קדושת שביעית בעציץ בתוך בית - אם היתר הזריעה בעציץ בתוך הבית נובע מדין 'ספק ספיקא', הרי שיש מקום להחמיר בקדושת העציץ, שהרי לדעת ה"כרם ציון" יש בקדושת שביעית רק ספק אחד - האם יש קדושת שביעית בעציץ - ואילו בזריעה בבית יש קדושת שביעית בכל מקרה. אך אם היתר הזריעה הוא עקרוני, ונובע מכך שעציץ אינו "ארצך" (כי הוא מנותק מהארץ)ובית איננו "שדה" - לכאורה יש מקום להקל גם לגבי קדושת שביעית.

למעשה: נראה שמצד הדין ניתן להקל ולא לשמור קדושת שביעית במצע מנותק בחממה[5], ובמיוחד אם מצרפים דברים נוספים - גידולים בגוש קטיף או בערבה, או היתר מכירה וכד'.

גידולי גוי

מעות שביעית

התוספתא (פ"ו) אומרת: "אין מוכרין ואין לוקחין מן הנכרי ומן הכותי פירות שביעית". הרידב"ז (ט', י; ד', יג) מבאר שהחשש הוא שמא ימסור הנכרי את הדמים לישראל, והלה לא ידע שיש בהם קדושת שביעית. ברור מהרידב"ז שלדעתו המעות שמקבל הגוי תמורת פירותיו קדושים בקדושת שביעית.

החזון איש (י', יד) סבור שדמים הנמסרים לגוי אינם נתפסים בקדושת שביעית, והוא מעמיד את התוספתא במקרה שייתכן שהפירות הם מישראל, והנכרי רק מסייע לישראל במכירת פירות שביעית. המהרי"ט הבין שיש קדושת שביעית בדמי שביעית של גוי, אך כיוון שהגוי איננו מוזהר בקדושתם - אין איסור לקנות ממנו.

לסיכום: האחרונים מתירים לקנות מגוי פירות ללא חשש לדמי שביעית משתי סיבות: ייתכן שהדמים אינם נתפסים בקדושת שביעית, וייתכן שהדמים נתפסים אך הגוי אינו מוזהר עליהם.

קדושת שביעית בקניית פירות גוי

בעבר דיברנו בהרחבה על השאלה האם יש קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של נכרי. לדעת המבי"ט יש בפירות כאלו קדושת שביעית, ואילו הבית-יוסף סבור שאין בהם קדושה כלל. להלכה, ראינו שמנהג ירושלים (ורוב הארץ) כבית-יוסף, ומנהג בני ברק כהכרעת החזון איש, שיש קדושת שביעית בפירות נכרים כדעת המבי"ט.

אספקה ומכירה של פירות נכרים: למחלוקת בין הב"י והמבי"ט יש השלכה גדולה לשאלת אספקת פירות נכרים: למנהג ירושלים, שאין בהם קדושה, ניתן למכור את הפירות כרגיל, כיוון שאין בהם קדושת שביעית. אולם למנהג בני ברק, שגם בפירות נכרים יש קדושת שביעית, אסור לסחור בהם[7] ודמיהם הם דמי שביעית שאסור לתתם לעם הארץ (שהרי הפירות, בסופו של דבר, נמכרים על ידי יהודים).

לאור בעיה זו תיקן החזון איש "ועדות שמיטה", שמטרתן לפתור בעיות אלו: הקונים ממנים את בעל החנות לקנות את הפירות מנכרים, הוא קונה את הפירות והקונים משלמים לו את מחירם בתוספת שכר טרחה. בדרך זו, הפירות למעשה אינם של המוכר אלא של הקונים, ולכן הכסף אינו דמי שביעית ואין בו בעיה של סחורה[8].

הערה: גם בפירות נכרים בארץ ייתכן שיש בעיות שמיטה: ראשית, לעתים, במיוחד בשמיטה, מוכרים חקלאים יהודים את פירותיהם לערבים כדי שהם ישווקו אותם (וגם השגחה טובה איננה יכולה לבדוק זאת היטב מסיבות ביטחוניות). הבעיה המשמעותית ביותר בבחירת אופציה זו היא, שיש כאן עזרה להחזקת הקרקעות הנכריות בארץ ישראל; וגם אם אין זה איסור פורמלי של"לא תחנם" (על אף שייתכן שדבר זה כלול ב'לא תחנם'), הרי שבוודאי קיימת כאן הבעיה של טעם האיסור של 'לא תחנם'. בעניין קנייה מנכרים, עיין ב'פרי עץ הדר', כמה מכתבים מגדולי ישראל, על החשיבות לקנות דווקא מישראל ולא מנכרים (ועיין עוד באיגרות ראי"ה שט"ז ושי"ח).

היתר מכירה

היתר המכירה מבוסס על כמה הנחות. נתייחס למרכזיות שבהן:

א. שביעית בזמן הזה דרבנן

הגמרא במועד קטן ב: (ובגטין לו.) מביאה מחלוקת תנאים האם שביעית בזמן הזה היא מדאורייתא או מדרבנן. לדעת חכמים שביעית בזמן הזה היא מדאורייתא, ואילו רבי פוסק שמדאורייתא השביעית אינה נוהגת בזמן הזה, שכן השמיטה תלויה ביובל ובזמן שאין היובל נוהג - גם השמיטה אינה נוהגת (על פי תוספות בגטין ד"ה בזמן; ועיין גם רש"י שם), וחכמים תיקנו את השביעית בזמן הזה "זכר לשביעית".

הרמב"ן (ספר הזכות גטין לו.) פסק כדעת חכמים, אולם הריטב"א והר"ן ורוב הראשונים (וביניהם הרמב"ן עצמו בתחילת מכות) פסקו כרבי, ששביעית בזמן הזה דרבנן.

גם הרמב"ם (ט', טז; י', ט) פסק כדעת רבי: "ובזמן שהיובל נוהג - נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה... ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלה, חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שדיברנו".

פשט דברי הרמב"ם הוא ששביעית בזמן הזה דרבנן. הכסף משנה (ט', א; י', ט; ד', כה) הבין שהרמב"ם מדבר רק על שמיטת כספים, אבל לדעתו שמיטת קרקעות היא מן התורה. דהיינו, לדעת הכסף-משנה יש לקרוא את דברי הרמב"ם כך: "חוץ משביעית בארץ. והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם".

דברי הכסף-משנה קשים מסיבות שונות. ראשית, ראוי לציין שלפי הגרסה ברמב"ם פרנקל הכרחי לומר ששביעית בזמן הזה דרבנן, שכן הגרסה שם היא "ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו". פרט לכך ישנן כמה קושיות על הכס"מ[10], ולהלן נזכיר אחת מהן.

בהלכות בית הבחירה כתב הרמב"ם: "אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים... וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה" (ו', טז). ובהלכות תרומה הוא כתב: "...התרומה בזמן הזה... אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה אלא בארץ ישראל בלבד וזמן שכל ישראל שם, שנאמר 'כי תבואו' - ביאת כולכם..." (א',כו). כלומר, בתרומה יש תנאי של "ביאת כולכם", והוא הדין בשביעית. לכאורה קשה על הרמב"ם, שהרי הפסוק "כי תבואו" כלל לא נאמר בתרומה, ואדרבה - הוא נאמר בשביעית עצמה (ויקרא, כ"ה, ב)! ר' חיים (הל' שמיטה ויובל י"ב, טז) מיישב שהתרומה אמנם נלמדת משביעית, אך כיוון שהיא תלויה בשנות השביעית - התייחס הרמב"ם לפסוק כאילו נכתב גם בתרומה.

לפי הסבר זה, ישנן שתי סיבות מדוע שביעית כיום היא מדרבנן בלבד[9]:

א.         ייתכן שהשביעית תלויה ביובל (כדעת רבי בגטין ובמועד קטן לפי תוספות ורוב הראשונים, וכן פשט הרמב"ם בהלכות שמיטה ביובל), ויובל איננו נוהג כיום כי אין רוב יושביה עליה.

ב.         יש תנאי של ביאת כולכם, ובעליית עזרא לא עלו כל ישראל. טעם זה עולה מהרמב"ם הנ"ל בהלכות תרומה.

מה יהיה הדין אם רוב עם ישראל יהיה בארץ? ר' חיים (שמיטה ויובל י"ב, טז) ביאר שלפי טעם א', אם יהיו רוב יושביה עליה יהיה חיוב שביעית מהתורה. אולם לפי טעם ב' - כיוון שבשעת כיבוש הארץ על ידי עזרא לא עלו כולם, הרי שזהו חיסרון בעצם הכיבוש, וגם אם כיום יהיו רוב יושביה עליה, לא יהיה חיוב שמיטה מדאורייתא.

טעם שלישי לכך ששביעית בזמן הזה דרבנן עולה מדברי הסוברים שקדושה שנייה (קדושת עזרא) קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, וממילא בימינו אין מצוות התלויות בארץ נוהגות מדאורייתא (כן דעת רש"י גטין לו: ועוד, בניגוד להרמב"ם תרומות א', ה ועוד, שקדושה שנייה לא בטלה).

להלכה פסק הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, א-ח; ד', כה אות ב) ששביעית בזמן הזה דרבנן[10], וכך הכריעו גם החזון איש (ג', ח) ופאת השולחן (כ"ג, כג).

ב. יש קניין לגוי להפקיע מקדושת ארץ ישראל

הגמרא בגטין מז. (וכן הירושלמי בדמאי פ"ה ה"ח) מביאה מחלוקת האם יש קניין לנכרי להפקיע קרקע של ארץ ישראל מן המצוות. לדעת רבה אין קניין לנכרי להפקיע ממעשר, וגם אם קרקע נמכרה לנכרי - ממשיכים לנהוג בה דיני מעשרות, ואילו לדעת ר' אלעזר קניין עכו"ם בארץ ישראל פוטר ממעשר. הרמב"ם (תרומות א', י; יא) וכן השו"ע (יו"ד של"א, ג) פסקו שאין קניין לנכרי להפקיע מקדושת ארץ ישראל.

לכאורה, לאור דברים אלו, פירות שביעית הגדלים אצל גוי הנם פירות שביעית לכל דבר, והם קדושים בקדושת שביעית. כמו כן, בשנים רגילות הם חייבים בתרומות ומעשרות, ואילו בשנת השמיטה הם פטורים מתרומות ומעשרות כדין פירות שביעית (גם אם נגמרו למעשר ע"י ישראל). כך אכן פסק המבי"ט (ח"א סי' י"א, כ"א; רי"ז, שלו).

הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל, כ"ד; כסף משנה ד', כט) חולק על המבי"ט, וסובר שגם לדעת הרמב"ם, כל זמן שהקרקע ביד הגוי - היא מופקעת מקיום מצוות. לדעתו, כוונת הרמב"ם היא רק שאם היהודי יחזור ויקנה את הקרקע מן הגוי - לא ייחשב הדבר ככיבוש יחיד, שכן אין קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ, ואז תחזור הקרקע ותתחייב במצוות. לפי הב"י הפירות אינם קדושים בקדושת שביעית. לעניין תרומות ומעשרות: אם המירוח (איסוף הפירות בשדה) היה על ידי נכרי - לא יהיה חיוב תרומות ומעשרות, אבל אם המירוח היה על ידי ישראל - יהיה חיוב תרומות ומעשרות (כי אין אלו פירות שביעית, בניגוד לדעת המבי"ט הסבור שבכל מקרה אין חיוב תרומות ומעשרות בשמיטה).

הרמ"א (יו"ד של"א, יט) פסק שפירות שביעית שגדלו בשדות נכרים חייבים בתרומות ומעשרות, ולכאורה עולה מכך שלדעתו קדושת שביעית פוקעת בקרקע של גוי. החזון איש (כ', ז) טען שייתכן שגם הרמ"א סובר שיש קדושת שביעית בפירות הגוי, אלא שלדעתו הפטור מתרומות ומעשרות בפירות שביעית אינו נובע מעצם קדושתם, אלא מכך שהפירות הם הפקר. פירות הגוי -אמנם יש בהם קדושה, אבל הם אינם הפקר, ולכן צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות.

כפי שראינו, יש שסברו שהב"י חזר בו וסבר שיש קדושת שביעית בקרקע נכרי בא"י, ויש שסברו שהב"י לא חזר בו, ושאין קדושת שביעית בקרקע של גוי בא"י (עיין בחיד"א, פאת השולחן, הרב קוק, הרב עובדיה יוסף).

יש להעיר שהגוי מפקיע רק את הפטור ממצוות הארץ, אבל קדושת הארץ קיימת גם אם הקרקע אצל גוי. טעם הדבר: קדושת ארץ ישראל אינה נובעת מכך שיהודי מחזיק בקרקע, והיא עצמית ואינה ניתנת להפקעה. כך כתב ר' חיים (תרומות א', י), ועיין בכך גם ב"שבת הארץ" במבוא, וכן באיגרות ראי"ה (תקנ"ה ועוד).

היתר המכירה מבוסס על כך, שכיוון שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי - הרי שאין איסור מלאכה בקרקע של גוי (עיין מבוא לשבת הארץ פרק י"א; אמנם אין הוא מסתמך רק על סעיף זה, כדלהלן).

ג. קניין נכרי מפקיע ומתיר עבודות ע"י ישראל כשהשביעית היא דרבנן

הרמב"ם (תרומות א', י) כותב שבסוריא, שקדושת ארץ ישראל חלה עליה רק מדרבנן, יש קניין לגוי להפקיע את קדושתה. בעל התרומה (הלכות א"י) הסיק מכך שכיוון ששביעית כיום היא מדרבנן - הרי שבמצב כזה יש קניין לנכרי להפקיע מקדושת הארץ, וכן פסקו הגר"א (ביאור הגר"א של"א, ו) והאבני-נזר (יו"ד ח"ב, תנ"ח). החזון איש (כ', ז) הביא ראשונים שחלקו על כך, ולא קיבל את דברי בעל התרומה, וכן בבית הלוי (ח"ג סי' א' ענף ו') כותב שבסוריא חסרון הקדושה הוא מהותי, ולכן יכול הגוי להפקיע את קדושתה, ואילו בארץ ישראל - הקדושה היא קדושה מהותית, ורק מסיבות צדדיות שביעית כיום מדרבנן. הרב קוק השיב על כך בספרו "שבת הארץ" (מבוא, פרק י"א).

בגמרא בסנהדרין כו. מובא: "כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא". כיצד התיר ר' ינאי לזרוע בשביעית? בעל התרומה מבאר לפי שיטתו, שכיוון שמדובר ב'ארנונא' - דהיינו בקרקע שמשועבדת לנכרי - וכיוון ששביעית בזמן הזה דרבנן, הרי קדושת הארץ פקעה ואין איסורי שביעית.

נימוקי החולקים על היתר המכירה

1. לדעת המבי"ט קיימת קדושת שביעית בפירות שביעית שגדלו בקרקע נכרית, בניגוד לב"י, הסבור שאין קדושה בפירות אלו ולכן צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות.

2. "לא תחנם" - הגמרא בעבודה זרה כ. לומדת שיש איסור למכור קרקע לנכרי בארץ ישראל: "לא תחנם - לא תתן להם חניה בקרקע". לפי זה, גם אם המכירה עובדת - יש בביצועה איסור דאורייתא (חזון איש כ"ד, ד). אמנם, אם אכן זוהי הבעיה שבהיתר המכירה - אין בכך בעיה לצרכן, אולם בדרך כלל מכירת הקרקע אינה ישירה ומתבצעת ע"י שליח, ולדעת מי שסובר שיש איסור של "לא תחנם" המכירה אינה חלה כלל, שהרי "אין שליח לדבר עבירה" (חזון איש י', ו). אמנם, הרב קוק (משפט כהן סי' ס') והרב פרנק (הר צבי, זרעים, ח"ב מ"ט) כתבו שגם למי שסובר שיש איסור במכירה - המכירה חלה, ואין בעיה של "שליח לדבר עבירה".

לדעת המצדדים בהיתר המכירה, אין איסור "לא תחנם" במכירה לזמן קצוב, וכן אין איסור "לא תחנם" כאשר המכירה היא לחיזוק היישוב בארץ ישראל (מבוא לשבת הארץ פרק י"ב; שו"ת אבני נזר ח"ג, יו"ד תנ"ח; הר צבי, זרעים ח"ב סי' מ"ז; לאור ההלכה עמ' קכג-קכד; ועיין בר"ן, גטין כ: מדפי הרי"ף, ד"ה כל). לפי דעתם על ידי היתר המכירה מחזקים את החקלאות היהודית בארץ, ולכן אין בו כלל בעיה של "לא תחנם". פרט לכך, ישנם היתרים נוספים בעניין זה: הרב יצחק אלחנן ספקטור ובמשפט כהן (סי' ס'; ס"ג) כתבו שייתכן שאין איסור "לא תחנם" בגוי שאיננו עובד עבודה זרה (לפתרון נוסף עיין בספר השמיטה עמ' עה).

3. הרב קוק התיר במצב שלא הייתה אפשרות קיום בארץ ללא היתר המכירה (עיין באיגרות ראי"ה ח"א קע"ז, קצ"ח, רע"ב; וכן באיגרת המתירים - מובאת בספר השמיטה עמ' סו). לאור זאת, יש לבחון את המצב בכל תקופה. אם המדינה הייתה דתית מסתבר שניתן היה למצוא כיום פתרון טוב יותר מהיתר המכירה. אמנם, במציאות הנוכחית, אי-השימוש בהיתר עלול למוטט את החקלאות היהודית, ובוודאי להביא לידי כך שחקלאים רבים יעבדו את הקרקע באיסור גמור.

4. הרב קוק לא התיר מלאכות דאורייתא, כדבריו: "הותנה מאיתנו שלא לנגוע אחר המכירה בשום מלאכה שהיא בבירור איסור מדאורייתא" (משפט כהן ע"א, ב-ג; שבת הארץ ח', ח אות ה; איגרות ראי"ה ח"א קצ"ח, רל"ב). לאור הגבלה זו אי אפשר להתיר זריעה וכד' בקרקעות שנמכרו בהיתר המכירה. כדי לפתור בעיה זו, יש לעשות פעולות אלו ע"י גוי (שכן לרוב הדעות עבודת גוי עבור יהודי היא רק איסור דרבנן). אפשרות נוספת היא לזרוע על ידי גרמא (הוראת הרבנות הראשית שמיטה תשי"ב; ועיין בשמיטה ממלכתית מהדורת תש"ס). ברם, במקרים רבים, חקלאים אינם נוהגים כך, וזורעים כרגיל בשמיטה[11]!

5. יש לבחון את התוקף המשפטי של היתר המכירה כיום, כשאין רישום בטאבו[12]. נעשו פתרונות לכך בעבר ונעשים גם כיום (הרחבה בנושאים אלו בספר "שמיטה ממלכתית").

קדושת שביעית בפירות היתר מכירה

לכאורה אין מקום לנהוג קדושת שביעית בפירות היתר המכירה, שכן ההיתר מבוסס על כך שקניין גוי מפקיע מקדושת ארץ ישראל, ואכן - מעיקר הדין אין צורך לנהוג קדושת שביעית בפירות אלו (שבת הארץ ח', ח אות ה). עם זאת, הרב קוק כתב שראוי לנהוג קדושת שביעית בפירות היתר המכירה, שכן כל ההיתר הוא רק כדי להציל את החקלאות בארץ, ולכן כל מה שאפשר להחמיר - צריך להחמיר (משפט כהן סי' ס"ז, ע"ה, ע"ו, פ"ו, פ"ז; איגרות ראי"ה ח"א סימנים ש"י, שי"ב, שי"ח; ח"ב איגרת ת).

היחס להיתר המכירה

ההיתר החל עוד לפני מאות שנים (עיין שו"ת המבי"ט ח"ב סי' ס"ד, ושו"ת מהרי"ט ח"ב סי' נ"ב): לפני כארבע מאות שנה התיר זאת הרב משה גלנטי (שו"ת סימן נ"ז), ולפני כמאתיים וחמישים שנה התיר זאת שו"ת שמן המור (יו"ד סי' ד'. ר' מרדכי רובייו)[13].

לפני כמאה שנה התעורר עניין זה מחדש. ד"ר פינסקר פנה בשם "חובבי ציון" אל הנצי"ב. הנצי"ב התנגד להיתר המכירה, אבל לא רצה לתת הוראה למעשה, כי שמע ששאלו את הרב יצחק אלחנן, רבה של קובנה, "שהוא קשיש ועדיף מינאי".

הרב נפתלי הרץ, פנה אל כמה מגדולי הדור: הרב שמואל מוהליבר, הרב ישראל יהושע מקוטנא והרב שמואל מוורשא, והם כתבו היתר מכירת קרקעות. אמנם, הם התנו תנאי למכירה: "אמנם כל זה נעשה באופן שיסכים איתנו גם הרב הגאון פאר דורנו כבוד שם תפארתו, מוהר"ר יצחק אלחנן שליט"א אב"ד קובנא".

כפי שניתן לראות, הרב יצחק אלחנן מקובנא נחשב כגדול הפוסקים בדור, ולכן דעתו הייתה מאוד משמעותית. בסופו של דבר הצטרף הרב יצחק אלחנן להיתר המכירה, ובשנת תרמ"ט נהגו את ההיתר. חשוב לציין שרבני ארץ ישראל האשכנזים - הרב יהושע ליב דיסקין והרב שמואל סלנט - התנגדו להיתר (הרבנים הספרדים התירו).

בשמיטה הבאה (תרנ"ו) גדל היישוב, והיה קושי גדול להסתדר ללא היתר המכירה. בשנה זו הצטרפו הרב יהושע ליב דיסקין והרב שמואל סלנט להיתר המכירה. אמנם, הם הודיעו שאין הם קובעים הלכה זו לדורות. כך היה גם בשמיטה הבאה (תרס"ג).

בשמיטה שלאחר מכן (תר"ע) ניסו רבני ירושלים, הרב סלנט והרב חיים ברלין, לקיים את מצוות השמיטה ללא היתר מכירה, כיוון שהיה נראה להם שכעת המצב מאפשר זאת. הרידב"ז, שגר בצפת, ערער על עצם ההיתר (עיין בספרו על פאת השולחן). באותה תקופה פרסם הרב קוק, שהיה אז רבה של יפו, את ספרו שבת הארץ, שבו הוא מפרט את היסודות ההלכתיים של היתר המכירה(ופרט לכך גם את הלכות שביעית על סדר הרמב"ם).

הרב קוק והרידב"ז כתבו כמה איגרות אחד לשני (המפורסמת שבהן נדפסה באיגרות ראי"ה ח"ב תקנ"ה, וכן ח"ב תקכ"ב ועוד), ובהם ניתן לראות את גישות שני הצדדים. הרב קוק היה בטוח בעצם ההיתר, כדבריו: "על עצם ההיתר אין לדעתי לפקפק כלל" (משפט כהן, עמ' קכו). עם זאת, היה ברור לו שההיתר הוא רק הוראת שעה, ושצריך למעט מלהשתמש בו עד כמה שניתן:"ומפני שכל דבר ההיתר הוא באמת רק מפני הדחק העצום ובתורת הוראת שעה, על כן הנהגנו שלא לנטוע נטיעות חדשות כלל, מפני שכל מגמתנו היא להגן על היישוב שכבר נשתכלל, שלא ייהרס..." (משפט כהן, עמ' קמז); "לקיים כל מה שאפשר ולהישמר בכל אופן ממה שהוא ביסודו איסור דאורייתא" (משפט כהן, עמ' קכו).

על אף שבין המתירים היו כאלו שהתירו אפילו מלאכות דאורייתא (כמו למשל הרב שמואל מוהליבר בשנת תרנ"ה), הרב קוק לא התיר מלאכות דאורייתא. כמו כן, הרב קוק כותב שצריך לחפש דרך לקיים מצוות שמיטה בלי היתר, וכל חקלאי שיצליח לקיים מצוות שמיטה כדינה - צריכים לחזק אותו ולשמוח בו: "ואין זה מונע ופוטר אותנו מלבקש כל העצות אשר יזמין ה' לנו, שיוכלו אחינו בני ישראל היושבים בארץ הקודש לקיים את המצווה כהלכתה בלי שום הפקעה ודרישת היתר. וכל חלק קטן שבקטנים מארץ הקודש שבידי ישראל שתקויים בו מצוות שביעית כדינה, אנו צריכים לשמוח עליו כמוצא שלל רב" (משפט כהן עמ' קכו).

כמו כן, ראינו לעיל כי על אף שלפי היתר המכירה אין קדושת שביעית בפירות של היתר המכירה, הרב קוק כתב שראוי להחמיר ולנהוג בהם קדושה, כי כל ההיתר נעשה רק כאשר אין אפשרות אחרת, אך כל דבר שניתן לעשות ללא היתר - צריך לעשותו: "ואיני רואה שום סתירה על ההיתר בכל האופנים שנחוש לחומרא בכל האפשרות, אם רק לא יפוק מיני' חורבא לכללות הישוב, וכיון שלא יהי' הפסד - למה לא נחוש לסברת האוסרים, הלא כל דברינו אמורים תמיד, שרק מפני הדחק אנו סומכים על ההיתר, ובתור הוראת שעה. ע"כ עצתי שיאותו הכורמים לההצעה להנהיג קדושת השמיטה בפירותיהם בכל מה דאפשר, ותבא עליהם ברכה" (משפט כהן, סי' ע"ה).

מדוע אכן אין סתירה בין הדברים? מדוע מצד אחד "אין לפקפק על ההיתר" ומצד שני ראוי "לחוש לחומרא בכל האפשרות"? האם הרב קוק איננו בטוח בהיתר? לא ייתכן, שהרי הוא אומר שאין לפקפק עליו! אם כן, מדוע ראוי לחוש לחומרה?

כמו כן, יש לשאול על עצם ההיתר, שנראה לנו לכאורה כהערמה. שאלה זו יש להפנות לכל ההיתרים: גם אלה שאינם סומכים על היתר המכירה, סומכים בדרך כלל על היתר עסקה ויש להם חסכונות בבנק (על אף שבהיתר עסקה מתמודדים בדרך כלל עם איסור תורה של ריבית, ובהיתר מכירה מתמודדים עם שביעית בזמן הזה, שהיא דרבנן). שאלה דומה יש לשאול על פרוזבול ומכירת חמץ - האין זו הערמה?

לכאורה נראה הדבר כמו אדם שעובר על החוק והולך לעו"ד שמוצא איזו פרצה בחוק, ועל ידי כך יוצא הנאשם זכאי. אולם לאמתו של דבר קיים הבדל גדול בין שני המקרים. כאשר עבריין מנצל פרצה בחוק, המחוקק קובע מיד "חוק עזר" כדי 'לסתום' את הפרצה שהמחוקק הראשון לא חשב עליה. וכך בנוי החוק מחוקי עזר רבים הסותמים פרצות. האם ניתן להתייחס כך לפרצה שנמצאת בתורה? ח"ו! אם יש פרצה בתורה - אי אפשר לומר שהקב"ה כביכול לא חשב על כך מראש. אם יש פרצה בתורה, הרי שהתורה השאירה את הפרצה בכוונה. ומדוע? בכדי שהיא תהיה מנוצלת בזמן המתאים.

וכך ניתן לראות בריטב"א (עירובין יג:): "אלו ואלו דברי א-להים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל: האיך אפשר שיהו אלו ואלו דברי א-להים חיים, וזה אוסר וזה מתיר? ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר".

מדוע התורה כותבת את הדבר רק בתור פרצה ולא במפורש? התורה רוצה לומר לנו שבמצב רגיל עלינו לקיים את המצווה כפשוטה. אולם, יודעת התורה שיבוא יום ויהיה צורך לתקן פרוזבול, ולכן היא השאירה פרצה שתאפשר זאת. ידעה התורה שיבוא יום ויהיה צורך במכירת חמץ או בהיתר עסקה, ולכן התורה השאירה פרצות המאפשרות תקנות אלו.

אין זו הערמה, כי אם לא היה זה רצון התורה, הרי שהתורה לא הייתה משאירה פרצות אלו! אמנם, אם אדם מנצל את הפרצה ללא הצדקה - הרי הוא נבל ברשות התורה. ניצול הפרצה "מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם" (כמובן, כל זה רק על פי כללי ההלכה. גם אם המציאות דחוקה אך אין אפשרות למצוא פתרון הלכתי - אין עצה ואין חכמה ואין תבונה נגד ה', ויש לקיים את הדין הרגיל).

וכך גם בהיתר המכירה. מצד אחד, הבינו המתירים, הרב יצחק אלחנן מקובנא, הרב קוק ועוד, שבמציאות זו יש צורך לנצל את הפרצה של "היתר המכירה", וברור היה לרב קוק שעל עצם ההיתר אין לפקפק כלל. אולם כיוון שמדובר בפרצה, וכיוון שברור שרצון התורה הוא לקיים את המצווה כפשוטה במידת האפשר - לכן ראוי "לחוש לחומרא בכל האפשרות".

בין הרבנות לאדם הפרטי: ברור שרצוי שחקלאי יעשה כל מאמץ לקיים מצוות שמיטה בלי להזדקק להיתר המכירה, כפי שעולה מדברי הרב קוק וכפי שהסברנו לעיל. מאידך, הרבנות דואגת לתקן היתר מכירה לכלל החקלאים, כיוון שאם לא נעשה להם היתר מכירה - רובם יעבדו את הקרקע באיסור (וכאמור, רבנים גדולים התירו לעשות היתר מכירה), ומתוך דאגה לכלל ישראל נעשה היתר המכירה (ועיין בכך בדברי הרב קוק זצ"ל המאירים והמאלפים באיגרת תקנ"ה ובאיגרת תקכ"ב).

בין החקלאי לצרכן: חלק גדול מהבעיות של היתר המכירה קיים דווקא אצל החקלאי, כגון הבעיה של "לא תחנם" ושל איסור זריעה. אצל הצרכן הבעיה קטנה יותר: אם אדם מפקפק על עצם המכירה וחושב שהיא לא קיימת כלל - הרי שיש לו בעיה גם כצרכן; אולם אם אדם חושב שהמכירה עובדת אלא שראוי לא לנהוג בדרך זו - הרי שלאחר שהפירות גדלו בדרך זו, יהיה מותר לו להשתמש בהם.

החזון איש זצ"ל התנגד להיתר המכירה (כ"ד, ד), אולם הוא כותב במפורש שהמכירה חלה, ואין הפירות אסורים בדיעבד (בתנאי שהמכירה נעשתה ישירות ולא ע"י שליח - עיין לעיל בנימוקי המתנגדים להיתר): "ואותם שמוכרים על ידי עצמם, אף שעוברים בזה משום 'לא תחנם', מכל מקום הוי מכירה ולדעת ספר התרומה פקעה מהם קדושת שביעית. ואף שקשה לסמוך על זה כמו שכתבנו למעלה, מכל מקום יש להם על מה שיסמוכו, ולכן אין לאסור פירותיהם בדיעבד" (י', ו).

הערות:

* פרק מתוך הספר "שיעורי שביעית - מן המקורות ועד להלכה למעשה".

[1]        הרב קוק צירף להיתר לשלם תשלום גבוה יותר גם את העובדה שמדובר בפירות של היתר המכירה.

[2]        על יישום אוצר בית דין בימינו עיין בשו"ת משנת יוסף ח"ג. כמו כן עיין בכך בהרחבה (וכן על האפשרות לשלם לחקלאים תשלום גבוה) בספר שמיטה ממלכתית במדינת ישראל.

[3]        לכן אין לשקול את הפירות אלא לתת אותם באומד (עיין שו"ת משנת יוסף ח"א כ"ג, ג; והליכות שדה 50 עמ' 35). אמנם, לדעת שו"ת אז נדברו (ח"י סי' מ"ה) כיוון שמדובר רק בחלוקת הפירות - מותר לשקול אותם (המחלוקת תלויה גם בשאלה האם יש בעיה בעצם מדידת הפירות, או רק במדידה שמהווה חלק ממכירה). אמנם, גם למחמירים, מותר לקנות, גם אם המוכר שוקל את הפירות, כי יש למוכר על מה לסמוך, ולכן אין הם עוברים על 'לפני עור'.

[4]        עיין בפירוט מעשי ב'בצאת השנה'; ב'התורה והארץ' ח"א; בהליכות שדה 48; ועוד.

[5]        כיוון שלפי הרבה אחרונים יש להשוות דין קדושת שביעית לדין הזריעה, וכשם שהזריעה מותרת - כך אין צורך לשמור קדושת שביעית. וכן, גם לפי החולקים בגידולים בבית, מכל מקום, לגבי עציץ ישנו ספק נוסף, וספק דרבנן (שביעית בזמן הזה) להקל.

[6]        בפשטות אסור לסחור בהם כי יש בהם קדושת שביעית. אמנם, המבי"ט עצמו (שו"ת המבי"ט ח"א סי' ל"ו) סובר שלמרות שיש בהם קדושת שביעית (לדעתו) - אין בהם איסור סחורה. הסיבה לכך היא שאיסור סחורה נובע לדעתו מחובת ההפקר (שלא להראות בעלות על הפירות), וכיוון שהפירות נלקחו מגוי, שאינו חייב להפקיר - גם היהודי המוכר אינו צריך לנהוג בכך. דעת הרב קוק כמבי"ט, שאין איסור סחורה בפירות אלו (קונטרס אחרון, סימן א'; משפט כהן סי' ס"ד; ס"ו), אולם החזון איש (כ"ו, סדר השביעית ג) סובר שיש בהם איסור סחורה.

[7]        לגבי מכירת הפירות באומד - לכאורה אין כעת מכירה אלא רק חלוקה, ואם כן הדבר תלוי במחלוקת שהבאנו לעיל לעניין מדידה של פירות אוצר בית דין.

[8]        כך למשל, הגמרא במועד קטן ב: כותבת במפורש שרבי סובר שגם חרישה וזריעה הם מדרבנן (חזון איש ג', ח).

[9]        ישנה דעה קיצונית יותר - דעת הראב"ד (השגות על הריף בגטין לו.), בעל המאור (הובאו דבריו בספר התרומות מ"ה, ד) והמאירי בגטין, ששביעית בזמן הזה היא רק ממידת חסידות.

[10]       יש ראשונים שסברו ששביעית בזמן הזה מהתורה, ביניהם הרמב"ן (ספר הזכות) והרא"ש (יומא פ"ח סי' יד), אולם הדעה הרווחת היא ששביעית היא מדרבנן, כפי שבואר לעיל. באחרונים: יש אחרונים שסברו ששביעית בזמן הזה דאורייתא (בית הלוי ח"ג סי' א; משיב דבר ח"ב יו"ד נ"ו), אולם הדעה הרווחת באחרונים היא ששביעית בזמן הזה דרבנן (הרב קוק והחזון איש הנ"ל, ופרט לכך רוב האחרונים: הב"ח חו"מ ס"ז, ג; הסמ"ע שם, ב; אבני נזר יו"ד ח"ב תנ"ח; שו"ת אחיעזר יו"ד של"א, יט; ציץ אליעזר ח"ו סי' ל"ט; יביע אומר ח"ג יו"ד סי' י"ט; ח"ו סי' כ"ד ובסוף 'השמיטה והליכותיה'; מנחת יצחק ח"ו סי' קכ"ח; ועוד רבים).

[11]       האם במקרה כזה יש איסור ספיחים? לדעת הכסף משנה רק כשגוי זרע את התבואה אין בה איסור ספיחים, אך לדעת מהר"י קורקוס גם אם זרע ישראל - אין בכך איסור ספיחים (עיין בכך לעיל ב'איסור ספיחים' ובשבת הארץ ד', כט אות ב; מעדני ארץ ט', יא; חוות בנימין ח"א ט', ט).

[12]       ייתכן שאין צורך ברישום בטאבו כאשר יש גמירות דעת מצד הקונה והמוכר, וכן כתבו כמה אחרונים. אמנם, לעתים בימינו לכאורה אין גמירות דעת לכך, ואז ישנו צורך רציני יותר ברישום בטאבו. הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, י"ד; משפט כהן נח) כתב שדי בגמירות דעת שהשדה לא תיחשב שלו לעניין הפקעת שביעית, וכן הקלו גם הרב יצחק אלחנן ספקטור ובהר צבי(זרעים ח"ב, מט). כמו כן, נחקק בכנסת חוק המעניק תוקף משפטי למכירה זו.

[13]       סקירה על כך במאמרו של הרב נריה, "לתולדות קיום מצות השמיטה".