דילוג לתוכן העיקרי

נשים בליל הסדר

קובץ טקסט
שיעור 20 / נשים בליל הסדר
 
א. מצה
הגמרא קובעת שנשים חייבות באכילת מצה בליל הסדר, אף שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה:
"דאמר רבי אליעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר 'לא תאכל עליו חמץ [שבעת ימים תאכל עליו מצות]' (דברים ט"ז, ג). כל שישנו בבל תאכל חמץ - ישנו באכילת מצה; והני נשי נמי, הואיל וישנן בבל תאכל חמץ - ישנן בקום אכול מצה"                                      (פסחים מג ע"ב).
הגמרא קובעת שיש זיקה בין איסור חמץ לבין החובה לאכול מצה. נשים אסורות באכילת חמץ, כשם שהן אסורות בכל מצוות לא תעשה. משום כך הן גם חייבות באכילת מצה בליל הסדר. איסור חמץ ומצוות מצה הן יחידה אחת.
ב. קרבן פסח
הגמרא במקום אחר דנה בשייכותן של נשים להקרבת קרבן הפסח (פסחים צא ע"ב). לדעת רבי יהודה ורבי יוסי שוחטים את קרבן הפסח על אישה בפני עצמה. לדעת רבי שמעון, לעומת זאת, אין שוחטים קרבן פסח עבור האישה בפני עצמה, אך היא יכולה להצטרף לחבורה שיש בה גברים. הגמרא קושרת את דעת רבי יהודה לקביעה שחובה על אישה להביא קרבן פסח. הגמרא לומדת זאת מן הפסוק "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות י"ב, ד). הביטוי הנייטרלי "נפשות" כולל גברים וגם נשים. ואכן, הרמב"ם (הלכות קרבן פסח א', א) פסק שנשים חייבות כגברים בקרבן הפסח.
ג. ארבע כוסות
הגמרא קובעת שגם נשים חייבות בשתיית ארבע כוסות בליל הסדר:
"ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס"                  
                                  (פסחים קח ע"א-קח ע"ב).
כלל זה נאמר בגמרא לגבי עוד שתי מצוות דרבנן שהזמן גרמן - קריאת מגילת אסתר והדלקת נרות חנוכה. רש"י בפסחים (קח ע"ב ד"ה שאף הן) הסביר שהכוונה כאן היא שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. אך התוספות שם (ד"ה היו) הקשו, שנימוק זה נאמר גם לגבי קריאת מגילה, ושם הביטוי "שאף הן" אינו במקום - הרי עיקר הנס היה על ידי אסתר, והשתתפותה אינה תוספת צדדית. לכן פירשו שהכוונה היא שגם הנשים היו בכלל סכנה, עם כל עם ישראל.
ד. מרור
מוסכם על הפוסקים שנשים חייבות גם במצוות אכילת מרור; אך לא ברור מדוע. כך כתב ערוך השולחן:
"כיון שחייבות [= נשים] במצה חייבות גם בפסח ומרור, שהרי איתקשו זה לזה, כדכתיב: 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. ואף על גב דמרור בזמן הזה דרבנן, מכל מקום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וממילא שגם חייבות בכל מצוות הלילה, שכולן עניין אחד הן. ועוד, שהרי בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ולכן פשיטא שהחיוב עליהן בכל מצוות הלילה, שהוא רק משום גאולת מצרים"                               
                          (ערוך השולחן או"ח תע"ב, טו).
בדברי ערוך השולחן יש כמה חידושים. ראשית, הוא טען שגם חיוב נשים בקרבן פסח - שהגמרא תולה בפסוק "מכסת נפשות" - קשור בהיקש לאיסור חמץ. לדבריו, לאחר שלמדה הגמרא שנשים חייבות באכילת מצה, הרחיבה זאת גם לקרבן פסח ולמרור.
מה לגבי חובת מרור בזמן הזה, שהיא מדרבנן בלבד? ערוך השולחן הציע שתי הבנות מדוע נשים חייבות במרור גם בזמן הזה: ראשית, "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", כלומר: כאשר חכמים תיקנו מצוות מרור, הם קבעו את דיניה בדומה לחובת מרור שנהגה מדאורייתא בזמן המקדש. נשים, שהיו חייבות במרור במקום שהייתה חובה מדאורייתא, יהיו חייבות במרור גם במקום בו מדובר בחיוב דרבנן. שנית, "אף הן היו באותו הנס" - נימוק שרלוונטי לכל מצוות דרבנן של ליל הסדר.
מדבריו משתמע שגם לגבי מצוות אחרות באותו ערב - אולי כדוגמת ארבע כוסות - שייכים שני הנימוקים הללו. מלבד השיקול של "אף הן היו באותו הנס", הוא מזכיר שכל מצוות הלילה "עניין אחד הן", ואם נשים חייבות באכילת מצה - חייבות בכל מצוות הלילה. חכמים תיקנו מצוות אלו כחלק ממערך כולל של מצוות ליל הסדר, וכל מי שחייב באכילת מצה וכו' - חייב גם במצוות דרבנן אלו. היה מקום לחלק בין מצוות מרור, שהיא באופן עקרוני מצווה מדאורייתא (אלא שחיובה מופקע בזמן הזה), לבין ארבע כוסות, שביסודה היא מצווה דרבנן. אולי לגבי מרור שייך ההיקש למצה, אך מצווה שהיא ביסודה דרבנן - קשה יותר להכליל אותה בתוך כל מצוות הלילה כחטיבה אחת. בכל אופן, ערוך השולחן לא הזכיר הבחנה זו.
ה. סיפור יציאת מצרים
יש מצווה שנשים חייבות בה בליל הסדר, אך לא ברור האם חייבות בה מדאורייתא או מדרבנן. כוונתי למצוות סיפור יציאת מצרים (המתבטאת באמירת ההגדה). ספר החינוך (מצווה כא) כתב שנשים חייבות בה מדאורייתא. המנחת חינוך תמה עליו:
"ונוהגת בזכרים ונקבות וכו'. דבר זה חידוש גדול אצלי, למה תהיה נוהגת מצווה זו בנשים, כיוון דהווי מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות... ועיין רמב"ם פי"ב מעכו"ם ה"ג, חשיב המצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות, קידוש היום ואכילת מצה ופסח ושמחה והקהל, ולא חישב זה, מהיכא תיתי יתחייבו נשים במצווה זו. ולומר הטעם שנשים היו גם כן באותו הנס, כמו במקרא מגילה וארבע כוסות, כבר הוכיחו התוספות בכמה מקומות דדבר זה אינו אלא דרבנן...  
ומדרבנן בוודאי גם נשים חייבות, דחייבות בארבע כוסות וכן בהלל בליל פסח"     
                               (מנחת חינוך מצווה כא (ו)). 
המנחת חינוך טען שהרמב"ם אינו מזכיר חיוב נשים מדאורייתא במצוות סיפור יציאת מצרים. ולא עוד, אלא בהלכות עכו"ם פרק י"ב, כאשר הרמב"ם מציין שש מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות בהן מדאורייתא, הוא משמיט מן הרשימה את סיפור יציאת מצרים. על כך נעיר שמצד שני, בסוף מניין מצוות העשה בספר המצוות של הרמב"ם, הוא מזכיר מאילו מצוות נשים פטורות. מדבריו שם משתמע שנשים אינן פטורות ממצוות סיפור יציאת מצרים (מצווה קנז ברשימת המצוות המנויות שם). ייתכן בהחלט שהרמב"ם שינה את דעתו בנקודה זו.
המנחת חינוך טוען שבכל אופן פשיטא שנשים חייבות לכל הפחות מדרבנן, כשם שחייבות בארבע כוסות. יש להעיר שבאופן תיאורטי היה מקום לומר שאינן חייבות כלל במצוות סיפור יציאת מצרים. עד כה ראינו מצוות שגברים חייבים בהן מדאורייתא - כמו אכילת מצה - וגם נשים חייבות בהן מדאורייתא, בגלל ההיקש לאיסור חמץ; וכן מצוות שגברים חייבים בהן מדרבנן - כמו ארבע כוסות - וגם נשים חייבות בהן מדרבנן, בגלל ש"אף הן היו באותו הנס". ייתכן שהקריטריון של "אף הן היו באותו הנס" רלוונטי רק לגבי מצוות שביסודן הן מדרבנן, ולא לגבי מצוות שגברים חייבים בהן מדאורייתא. אם אכן כך, היה מקום לומר באופן תיאורטי שמצוות סיפור יציאת מצרים תיפול בין הכיסאות, ונשים יהיו פטורות ממנה כליל. אך, כאמור, אף המנחת חינוך אינו מעלה אפשרות זו.
ו. הלל
המנחת חינוך כתב כדבר פשוט שנשים חייבות בהלל בליל פסח (מדרבנן). הוא הפנה לתוספות במסכת סוכה:
"משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת, וטעמא משום דמצווה שהזמן גרמא היא; אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח ע"א) דמחייבי בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה [= הגדה]; שאני הלל דפסח, דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס; אבל כאן לא על הנס אמור"
                 (תוספות סוכה לח ע"א ד"ה מי שהיה).
התוספות קבעו שאם נשים חייבות בארבע כוסות, כנראה חייבות גם בהלל הנאמר בליל פסח, שהרי "מסתמא לא תיקנו ארבע כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה". מדוע חייבות בהלל של ליל פסח ופטורות מהלל של סוכות ושבועות? התוספות השיבו שהלל של ליל הפסח הוא חריג, "שעל הנס הוא בא, ואף הן היו באותו הנס".
מה פשר ההבחנה בין הלל של סוכות להלל של ליל פסח? הגרי"ז סולובייצ'יק (הלכות חנוכה ג', ו) הבחין בין הלל בכל המועדים, שנאמר בתורת "קריאה", להלל של ליל פסח, שנאמר בתורת "שירה". הלל הוא בדרך כלל חלק מן התפילה. אך בליל פסח הלל הוא תגובה נסערת להצלה מצרה. הרי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". האדם שזה עתה יצא ממצרים מגיב בשירת הלל נלהבת על הצלת העם מעבדות מצרים. לכן בליל פסח אומרים הלל בלילה - מה שלא מצאנו באף מועד אחר. אם כך, נשים פטורות מהלל במועדים, אך חייבות בהלל שבליל פסח, שהוא הודאה על הנס - ו"אף הן היו באותו הנס".
ז. הסבה
השולחן ערוך פסק בפשטות: "גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה" (או"ח תע"ב, יד). ואכן, עד כה ראינו שנשים חייבות בכל המצוות של ליל הסדר, והשאלה היחידה הייתה האם חייבות מדאורייתא או מדרבנן. יש מצווה דרבנן אחת שספק האם נשים חייבות בה, והיא - הסבה.
הגמרא בפסחים קובעת: "אשה אצל בעלה - לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא - צריכה הסיבה" (פסחים קח ע"א). המילים "אצל בעלה" לא הופיעו בגרסה שעמדה לפני הראשונים,[1] ולכן אפשר להניח שמדובר בתוספת שנשתרבבה לגמרא, שכבר יש בה מעין פירוש: מתי אישה פטורה מהסבה? דווקא כאשר היא יושבת לצד בעלה.
הרא"ש כתב שאפשר למצוא בראשונים שני הסברים שונים לדין זה, וביניהם גם נפקא מינה, השלכה הלכתית מעשית:
"אשה לא בעי הסיבה. פירש רשב"ם: מפני אימת בעלה, שכפופה לו. ולפי זה אלמנה וגרושה בעו הסיבה. ובשאילתות דרב אחאי כתב דלאו דרכם דנשי למיזגי [= להסב]. ולפי זה אפילו אלמנה וגרושה נמי; אבל אשה חשובה אורחא למיזגי"     (רא"ש פסחים פ"י סימן כ).
הרשב"ם נימק שאישה אינה מסבה מפני שהיא כפופה לבעלה. השאילתות נימק: מפני שאין זה דרכן של נשים. נפקא מינה: האם אישה פנויה חייבת להסב. אם הפטור מהסבה קשור בכפיפות לבעל - לזו אין בעל; אם אין זו דרכם של נשים - הרי שגם היא פטורה. שניהם הסכימו (בעקבות הגמרא) שאישה חשובה צריכה להסב, אך מסיבות שונות: הרשב"ם יאמר שאישה חשובה מרגישה חירות ולא שעבוד לבעלה, והשאילתות יאמר שאישה חשובה דרכה להסב.
המאירי הלך בדרכו של הרשב"ם, והוסיף השלכה הלכתית נוספת:
"אשה אינה צריכה הסבה, שאין חירות לאשה אצל בעלה. ואם אשה חשובה היא - צריכה הסבה, שאין שפחוּת באישוּת שלה. ואחר שכן, כל שלא במקום בעלה מיהא ייראה שצריכה הסבה"              
                      (מאירי פסחים קח ע"א ד"ה אשה).
המאירי טען שאישה פטורה מהסברה משום "שאין חירות לאישה אצל בעלה". לאור זאת, הוא הגיע למסקנה שהפטור לאישה מהסבה שייך רק בנוכחות בעלה. והרי זה מעין מה שנאמר באותו דף בגמרא, שתלמיד הנמצא בליל הסדר אצל רבו - פטור מהסבה, בגלל מורא רבו.
יש גם פירוש שלישי שאפשר למצוא בראשונים. פירוש זה מופיע, בין היתר, בדבריו של רבנו מנוח על הרמב"ם:
"ואם אשה חשובה היא - כלומר, שאין לה בעל והיא גברת הבית - צריכה הסיבה.   
אי נמי, שהיא חשובה בפרי ידיה, אשה יראת השם בת גדולי הדור כוללת שבחי אשת חיל, וזאת האשה - אם נמנע מציאותה - אע"פ שיש לה בעל צריכה הסיבה.                     
אי נמי יש לפרש אינה צריכה הסיבה לפי שהיא טרודה בתיקון המאכל והכנתו פטרוה מהסבה, כמו שפטרוה ממצוות עשה שהזמן גרמא. אבל אישה חשובה, שיש לה עבדים ושפחות הטורחים בענייני המאכל והיא יושבת בקתדרה - צריכה הסיבה"
                   (רבנו מנוח, הלכות חמץ ומצה ז', ח).
רבנו מנוח נטה לאפשרות שפטור אישה קשור בשעבודה לבעלה. לאור זאת הציע שתי אפשרויות איך לפרש את הביטוי "אישה חשובה": 1. אישה שאין לה בעל. 2. אישה מרשימה מבחינה מעשית ורוחנית, שאינה מתבטלת בפני בעלה.
אך לאחר מכן הציע פירוש אחר בגמרא: הפטור לאישה קשור בעובדה שהיא עסוקה בהכנת המאכלים. לאור זה, "אישה חשובה" היא אישה שאינה צריכה לעסוק בהכנת המאכלים והגשתם, ומשרתיה עושים זאת במקומה. לאור הפירוש החדש של רבנו מנוח, פשיטא שאישה כזו חייבת בהסבה.
המרדכי הביא חידוש מעשי גדול בהקשר זה:
"ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. פירשו בתוספות דכולהו נשים דידן חשובות נינהו וצריכות הסיבה"     (מרדכי, תוספת מערבי פסחים).
המרדכי כתב בשם התוספות שכל הנשים שלנו חשובות הן וחייבות בהסבה. לפי הטעם הראשון שהצענו, המזכיר את שעבוד האישה לבעלה, נסביר שהנשים שלנו אינן עוד משועבדות לבעליהן. לפי הטעם השלישי נסביר שעיסוקן בתיקון המאכלים כבר אינו גורם להן להיעדר מהסעודה עצמה.
כך פסקו השולחן ערוך והרמ"א בשאלה זו:
"אשה אינה צריכה הסיבה אלא אם כן היא חשובה. הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות (מרדכי); אך לא נהגו להסב, כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב (דברי עצמו)"                        
                                       (שו"ע או"ח תע"ב, ד).
יש מקום לדון האם בזמנו של המרדכי נהגו הנשים בפועל להסב, או שגם אז לא נהגו בכך. בכל אופן ברור שבזמן הרמ"א - כמו גם בזמננו - מרבית הנשים אינן נוהגות להסב. אך לאור פסקו של המרדכי, שכל הנשים שלנו נקראות חשובות, צריך עיון מדוע אינן מקפידות להסב. הרמ"א הזכיר בהקשר זה את הראבי"ה, שלדעתו אף אחד אינו צריך להסב בימינו - לא נשים ולא גברים. מדוע? ההסבה ייצגה בזמן חז"ל ישיבה שגרתית בזמן סעודה מכובדת, ובימינו אינה משמשת עוד לשם כך. הרמ"א טען שהנשים אינן נוהגות להסב, אף שהן "נשים חשובות", משום שהן סומכות על הראבי"ה, הפוטר את כולם מהסבה בימינו. דברי הרמ"א דחוקים מאוד, שהרי הראבי"ה לא הבחין בין נשים לגברים, ומדוע רק הנשים סומכות עליו?!
הגר"א בביאורו שם הזכיר את טעמו של השאילתות, שהגמרא פטרה את הנשים מהסבה משום שאינן נוהגות להסב כל השנה. לפי טעם זה נאמר שהיום גם הנשים החשובות אינן נוהגות להסב במשך השנה כולה, ולכן אינן מסבות גם בליל הסדר. אולי יש כאן בסיס להבחנה בין נשים לגברים: בגברים נקבע דין כללי שהם חייבים בהסבה. לדעת רוב הפוסקים (מלבד הראבי"ה) דין זה אינו תלוי במנהג. אך לנשים נקבע מראש שהדבר תלוי במנהגן (משום שבניגוד לגברים, כבר אז הנשים לא נהגו להסב). לכן אצל הנשים הדבר תלוי במנהג בכל דור.
למעשה, רוב הנשים בימינו אינן נוהגות להסב. אך יש בזה מנהגים שונים בעדות שונות.
לתגובות ולהערות: [email protected]
 
 
 
 
 

[1] וגם לא בכתבי היד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)