משפטים | נעשה ונשמע והר סיני

כותבת הגמרא בשבת פח ע"א: "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב 'ברכו ה' מלאכיו, גיבורי כוח עושי דברו, לשמוע בקול דברו' - ברישא עשי, והדר לשמע". כלומר ישראל בהקדמת "נעשה" ל"נשמע" נדמו למלאכים, שקודם עושים ורק אח"כ שומעים. מה פשר הדמיון שבין ישראל למלאכי השרת?

הראי"ה קוק מסביר שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" - אין פירושה רק הקרבה עצמית וביטול כלפי הקב"ה. בני ישראל היו מסוגלים להקדים "נעשה" ל"נשמע" משום שהם הצליחו להתחבר לפנימיותם ולהגיע למדרגה כזו שהם לא נזקקו להדרכה חיצונית, והציוויים נבעו מתוכם. הרב קוק מדמה דרגה זו לדרגתה של הדבורה, הבונה את הכוורת. הדבורה מצליחה לבנות את תאי הכוורת בדיוק מדהים בלי לשמוע שיעורים בהנדסה ובלי להזדקק ל'מנהל עבודה', מכיוון שהאדם אינו זקוק לציוויים חיצוניים כדי לממש דבר הטמון ומוטבע בו.

וכך היה בזמן מתן תורה (מועדי הראי"ה עמ' תפו): "ואנחנו במעמד הר סיני, בעת אשר ראש הפסגה של אמיתת הווייתנו נתגלה על כללנו, בעת אשר אדון-כל נגלה עלינו בערפלי טוהר ללמד לעמנו תורה ומצוות, באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טהורים, כטבע איתן של נשמתנו בעצם טהרה. ובשביל כך הקדמנו נעשה להישמע". מכוח ההתגלות האלוקית מחד, ומכוח ההכנה וההיטהרות של ישראל מאידך, הצליחו ישראל בשעת מתן התורה להגיע לטהרה שלמה ולהשתחרר מהמניעים הזרים המסיטים את האדם מעצמו. ממילא, הם כבר לא נזקקו לציוויי התורה כדי לקיימה; הם היו טבועים בהם גם ללא ציווי, ולכן יכלו להקדים "נעשה" ל"נשמע".

זוהי כוונת הגמרא בהשוואה בין ישראל למלאכים. למלאכים אין יצר הרע (ולכן גם אין להם בחירה חופשית), והם מקיימים את מצוותיהם בלי צורך בציווי מפורש - מתוך הכרה עצמית בלבד. כאמור, אף ישראל הגיעו לדרגה זו בשעת מתן תורה, כשהקדימו "נעשה" ל"נשמע".

אמנם, ודאי שחוויה עליונה כזו, של טהרה שלמה - אי-אפשר להישאר בה לאורך זמן. לאחר שההתגלות הסתיימה, בני ישראל חזרו לשגרה, 'התנתקו' מעצמם, והתורה כבר לא נבעה מתוכיותם. לכן, צריך היה במתן התורה גם את המימד של "כפה עליהם הר כגיגית" - שפירושו החיוב לקיים את המצוות גם אם אין רוצים לעשות זאת, וגם אם חושבים שהן אינן מתאימות.

הראי"ה מסיים שבכל שנה בחג השבועות יש לעם ישראל את היכולת לחזור לנקודת מתן התורה, לזמן ההיטהרות והקדושה, ולהתחבר לעצמיותו. במובן זה, ההתחברות לתורה בחג השבועות פירושה הקדמת ה"נעשה" ל"נשמע".