נישואין בחול המועד
המשנה במסכת מועד קטן קובעת שאין לשאת נשים במהלך ימי חול המועד:
"אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו, אבל מחזיר הוא את גרושתו ועושה אשה תכשיטיה במועד..." (פ"א, משנה ז).
הלכה זו מוסכמת בדברי התנאים, ללא קשר למעמדם האישי של החתן והכלה. המקרה שבו התירה המשנה לקיים נישואין הוא רק כאשר מחזיר את גרושתו.
את טעם האיסור מבארת המשנה מפני ש'שמחה היא לו'. לכאורה, טעם זה מעורר קושיה- מה הבעיה היא אם שמחה היא לו? והרי יש מצווה לשמוח במועד והחתונה רק מעצימה שמחה זו?
הגמרא (ח:) מקשה על המשנה בדרך זו ומציעה מספר דרכים בהבנת דברי המשנה:
"וכי שמחה היא לו מאי הוי?
אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, ואמרי לה אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לפי שאין מערבין שמחה בשמחה.
רבה בר רב הונא אמר: מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרבה בר רב הונא - דרב הוא, דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאין נשים במועד - שנאמר (דברים ט"ז) "ושמחת בחגך", בחגך - ולא באשתך[1].
עולא אמר: מפני הטורח.
רבי יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה".
האמוראים מציעים ארבע הבנות מדוע אסור להתחתן בימי חול המועד. שני ההסברים הראשונים קשורים לדברי המשנה שכותבת שהאיסור נובע היות ושמחה היא לו, ואילו שני ההסברים האחרונים חורגים מפשט דברי המשנה. יש לבחון מה היחס בין ההסברים השונים- האם הם חולקים אחד על השני, או משלימים אחד את השני ומדגישים נקודות שונות? האם ישנן השלכות הלכתיות לטעמים שונים?
שני ההסברים הראשונים קשורים למצוות השמחה במועד, והחשש שמא שמחת המועד תפגע בגלל אירוע נוסף. ניתן להסביר כי ההבנה השנייה משלימה את ההבנה הראשונה- אין לערב שמחה בשמחה היות ויניח את שמחת הרגל ויעסוק בשמחת אשתו. לפי דרך זו שני הסברים אלו יסודם בעקרון אחד[2].
לחילופין, ניתן להציע נפקא מינות בין ההסברים:
- איזה אירוע נחשב כשמחה הפוגעת בשמחת הרגל: לפי ההסבר הראשון כל שמחה יכולה לפגוע ואין לערב שמחה בשמחה, לעומת ההסבר השני שמתמקד דווקא בשמחת נישואין ולכאורה שמחה אחרת מותרת בחול המועד[3].
- האם דווקא באחד משלושת הרגלים אומרים כלל זה? לפי ההסבר הראשון כל התנגשות של שמחה בשמחה בעייתית, אך לפי ההסבר השני יתכן וישנה בעיה רק בהתנגשות שמחה עם רגל. היות והדרשה נאמרה דווקא על שלושת הרגלים אז האיסור נוגע רק לימים אלו.
- תוקף האיסור- יתכן ולפי ההסבר השני מדובר על דרשה גמורה וממילא זהו דין תורה (ראה לדוגמה בדברי תוס' ד"ה בחגך). לעומת זאת לפי ההסבר הראשון תוקף האיסור הוא מדרבנן[4].
ההסבר השלישי אינו נוגע לבעיית השמחה אלא לנקודה אחרת המשיקה לה, והיא עניין הטורח. בשיעורים הקודמים ראינו שהגדרות מלאכה בחול המועד קשורות לטרחה הקיימת בהם, ושיטת עולא מקשרת את איסור נישואין לנקודה זו.
את ההסבר הרביעי מבאר רש"י באופן הבא:
"דאי שרי נשואין ביום טוב - אין אדם נושא אשה כל השנה כולה, אלא ממתין עד המועד, שיהא עושה סעודה אחת למועד ולנשואין" (ד"ה משום ביטול).
גם נקודה זו קשורה לעקרון כללי באיסור עשיית מלאכה בחול המועד- אסור לתכנן לעשות פעולות בחול המועד שנחשב כמועד בו יש לאדם זמן פנוי.
בהמשך הגמרא מקשה על כל ההסברים מההלכה שמותר לאדם לישא אישה ערב הרגל. הגמרא מתרצת שגם עיקר השמחה וגם עיקר הטורח הם ביום הראשון ולכן אין בעיה במקרה זה. גם בנוגע להסבר השלישי מכיוון שיש רק יום אחד אפשרי, אדם לא ידחה את החתונה דווקא ליום זה.
סעודות נוספות
המשנה קובעת שאין לערוך סעודת נישואין בחול המועד. האם רק סעודה זו נאסרה או שמא סעודות נוספות? האם מותר לקיים סעודת לכבוד שידוך, פדיון הבן או זבד הבת בימים אלו? לחילופין, האם מותר להתחתן במועד ללא קיום סעודה?
בשאלה הראשונה דנו התוספות:
"...וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחול המועד דליכא שמחה כדאמרינן פ' קמא דכתובות (ח.) דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דאית ליה צערא לינוקא. אי נמי כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה"
(ח: ד"ה מפני ביטול).
התוספות דנים בהתחלה בסעודת ברית מילה וקובעים שיש לקיימה משתי סיבות- 1. אין שמחה בסעודה זו הואיל ויש צער לתינוק. 2. זמן המצווה קבוע בדיוק כמו המועד ולכן אין סיבה שאחד יידחה מפני השני.
התוספות ממשיכים לדון בסעודות מצווה נוספות:
"אבל סעודת פדיון הבן צריך עיון אם מותר לעשות במועד. ואין לומר הא זמנה קבוע- תינח בזמנה, שלא בזמנה היאך יהא מותר? ונראה לי דקיימא לן כרב אשי דדריש בחגיגה בפ"ק (ח:) בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה, ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נישואין לבד".
התוספות סוברים שניתן לקיים סעודת פדיון הבן גם במועד, ומסבירים זאת בשני טעמים. כל אחד מהטעמים נוגע להסבר אחר בגמרא לאיסור נישואין במועד:
- הבעיה בעירוב שמחה נוגע רק לשמחה עם האישה. אין איסור בשמחה אחרת הואיל ודרשת חכמים נאמרה במקרה מסוים זה.
- רק שמחת סעודת נישואין נחשבת כשמחה אך לא שמחה של סעודת מצווה אחרת
יתכן ונפק"מ בין התירוצים תהיה לגבי נישואין ללא סעודה. לפי ההסבר הראשון הדגש הוא בשמחה עם האישה ללא קשר לסעודה, וממילא הדבר אסור. ההסבר השני שם את הדגש בדוקא על השמחה בסעודה.
עדיין יש לברר מדוע רק סעודת נישואין נחשבת כשמחה- האם מדובר על הבדל כמותי בשמחה או שמא הבדל איכותי שמדובר על תופעה הלכתית שונה[5].
כפי שנראה בהמשך יש שחלקו על גישה זו, אך כדברי תוספות נפסק להלכה בשולחן ערוך:
"מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה וכן סעודת פדיון הבן" (סי' תקמ"ו,סעיף ד).
מקור דין אין מערבין שמחה בשמחה
התוספות מקבלים את שני ההסברים הראשונים בסוגיה ומתרצים עבור כל אחד מדוע ניתן לעשות את סעודת פדיון הבן במועד. מדברי המאירי עולה שהוא קיבל את הטעם של אין מערבים שמחה בשמחה כעיקרי:
"ופי' בה בגמ' הרבה טעמים ואחד מהם והנכונה שבהם שאין מערבין שמחה בשמחה שלא תהא האחת מתמעטת בחברתה".
בהמשך הסוגיה הגמרא מבארת מנין אנו יודעים שאין לערב שמחה בשמחה:
"ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן? דכתיב 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום'. ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה - איבעי ליה למינטר עד החג, ומיעבד שבעה להכא ולהכא. - ודלמא: מינטר - לא נטרינן, והיכא דאתרמי - עבדינן! - איבעי ליה לשיורי פורתא. - שיורי בנין בית המקדש לא משיירינן! - איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב. - אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא! - אלא, מדמייתר קרא; מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי? שמע מינה: הני לחוד, והני לחוד" (ט.).
בתחילת פרק ח במלכים א' מופיע שהעלו את ארון ה' בראש השנה. לאחר מכן נעשו חגיגות חנוכת בית המקדש ולכאורה הם התנגשו בסוכות. הגמרא מדייקת מלשון הפסוק שחגגו את ימי הסוכות בנפרד ואת חנוכת המקדש בנפרד.
בתלמוד הירושלמי מובא מקור נוסף לדין זה:
"רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא מלא שבוע זאת"
(פ"א, הלכה ה).
לימוד זה הוא מדברי לבן ליעקב אחרי חתונתו עם לאה. לבן מסכים שיעקב יתחתן גם עם רחל אך קודם הוא דורש שיעבור שבוע החתונה עם לאה ורק לאחר מכן הוא יישא את רחל. לבן רוצה הפרדה בין שמחת חתונה אחת ושמחה של חתונה שנייה.
בשני המקורות לא מצאנו ציווי או מקור הלכתי ברור, אלא לימוד שמסיק מסקנה ממעשה שאירע. הלימוד מלבן הוא אף לפני מתן תורה ובכלל לא נלמד מבני ישראל, והלימוד משלמה לא נאמר כלפי חתונה אלא לגבי חנוכת המקדש. נראה ששני הלימודים הם ברמת דרבנן[6], ויתכן שנחלקו בשאלה שראינו בדברי תוספות האם הלכה זו נאמרה רק על חתונה או לגבי כל סעודת מצווה.
שיטת הרמב"ם
"אמרו מפני ששמחה היא לו, הוא טעם לאסור הנישואין במועד, לפי שהכלל אצלינו אין מערבין שמחה בשמחה, ולפיכך לא יטריד שמחת הרגל בשמחה אחרת" (פירוש המשניות, שם).
הרמב"ם מפרש את דין המשנה על פי הטעם של אין מערבין שמחה בשמחה, והוא לא מתייחס בדווקא לנישואין אלא עירוב של שמחת המועד בשמחה אחרת. לאור כך, בהלכות שביתת יו"ט פוסק הרמב"ם:
"אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל, ואין נושאין נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשואין, אבל מחזיר הוא את גרושתו, ומארסין נשים במועד, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין כדי שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג" (פ"ז, הלכה טז).
הרמב"ם פוסק בהלכה אחת שתי הלכות שלכאורה אינן קשורות- האחת נוגעת לסוג של אבל ואחת לשמחה. הרמב"ם מסביר שטעם ההלכות זהה- שלא תפגע שמחת החג. בתחילת דבריו נשמע שהרמב"ם פוסק כטעם השני בגמרא שעוזב את שמחת הרגל לטובת שמחת אשתו, אך מסוף דבריו נשמע שהוא מקבל את הטעם של אין מערבין שמחה בשמחה. נראה שהרמב"ם הבין שאין סתירה בין שני הטעמים, וכך הרחיב להסביר הלחם משנה על אתר[7].
מדברי הרמב"ם עולה שגם סעודות נוספות יתכן ואסורות (כמו פדיון הבן). הרמב"ם מתנסח שלא יעשה סעודה שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג. יתכן וגם שמחות שהם לא נישואין נחשבות כשמחה, אם כי הדבר לא מפורש בדבריו.
בהלכות אישות הרמב"ם גם כן פוסק את העקרון של אין מערבין שמחה בשמחה:
"יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה... ואין מערבין שמחה בשמחה.
...ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר 'מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת'..." (פ"י, הלכות יג-יד).
הרמב"ם מבין ששמחת הנישואין היא בסעודה ובשבע הברכות ולא בקידושין עצמם. לכן אדם יכול לישא מספר נשים ביום אחד אבל יקיים מצוות שמחה בנפרד.
הרמב"ם מביא כמקור לדבריו את הפסוק שמובא בירושלמי כמקור לאיסור לערב שמחה בשמחה המבוסס על דברי לבן. לאור כך עולה שאלה משולשת:
- מדוע הרמב"ם לא הביא את הפסוק באזכור הראשון של ההלכה בהלכות שביתת יו"ט.
- מדוע הרמב"ם מביא את הפסוק מהירושלמי ולא את הלימוד משלמה שנאמר בתלמוד הבבלי.
- בהלכה יג הרמב"ם כתב שניתן לשאת מספר נשים ביום אחד. אך דברי לבן הם כנגד אפשרות זו, שם הוא קובע שיעקב לא ישא את רחל בסמוך ללאה והירושלמי הבין שהטעם הוא משום שאין לערב שמחה בשמחה!
נראה כי הרמב"ם הביא פסוק זה רק על דרך האסמכתא ולא הבין שהפסוק מהווה מקור בעל תוקף הלכתי. לכן הרמב"ם לא הזכיר את המקור בהלכות שביתת יו"ט למרות שלפי סדר היד החזקה היה ראוי לעשות כן. הרמב"ם הביא את הפסוק בהקשר של דיני נישואין כפי שעיקר הפסוק מדבר בעניין זה. לכן גם נראה שהרמב"ם הביא את הפסוק שעוסק בענייני חתונה בהקשר של הלכות אישות.
הרמב"ם הביא פסוק שעוסק כבר אחרי חתונת יעקב ולאה, ובתחילת ימי שבע הברכות. עיקר השמחה של העירוב הוא בסעודה ובחגיגות שבעת הימים לאחר החתונה ובהם יש דין של אין מערבין שמחה בשמחה. המציאות שבה היה נתון יעקב שונה מהלכה יג של הרמב"ם ולכן אין בהכרח סתירה לפסוק.
נישואין בפורים
עד כה עסקנו בביאור השמחה הראשונה המופיעה במשפט 'אין מערבין שמחה בשמחה'. ראינו את דברי תוספות בנוגע להבדל בין עירוב שמחת נישואין ובין עירוב שמחות אחרות, והצענו כי זוהי אחת הנפקא מינות בין הדרשות השונות בגמרא.
כעת, נעבור לשאלה השניה- האם מדובר בדווקא על שמחת רגל או גם בשמחות נוספות? האם אסור להתחתן גם במועדים אחרים שבהם יש מצוות שמחה?
הרשב"א נשאל האם מותר לישא אישה בפורים, או שדין פורים שווה לרגל:
"תשובה: מסתברא שהוא מותר, דושמחת בחגך, כתיב, בחגך, ולא באשתך; אבל בפורים מותר. ועוד: דהוה ליה חד יומא, ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה, וכמאן דאמר: טעמא, משום בטול פריה ורביה, ובעניינים אלו הולכין בהם להקל, דמדרבנן הם"
(ח"ג, רעו).
הרשב"א מסביר שמותר להתחתן בפורים ממספר סיבות:
- העיקר כדרשה השנייה והמילה חגך נאמרה רק על שלושת הרגלים.
- לפי הטעם הרביעי אין בפורים חשש שידחה את החתונה ליום זה הואיל והוא רק יום אחד (כמו ערב חג).
- מכיוון שדין זה הוא דרבנן יש להקל כדרשות אלו.
השולחן ערוך מביא את תשובת הרשב"א בבית יוסף ופוסק כך להלכה- "מותר לישא אשה בפורים" (סי' תרצ"ו, סעיף ח). חלק מנושאי הכלים התקשו עם פסיקה זו וכתבו שהעיקר הוא כטעם שאין לערב שמחה בשמחה ולכן אין להתחתן בפורים-
"וא"כ לפי מה שכתבתי ריש סימן תקמ"ו דקיימא לן כמאן דאמר אין מערבין שמחה בשמחה גם הכא אסור לכן נ"ל שיעשה החופה ביום י"ג כנ"ל" (מג"א ס"ק יח)[8].
גם בפוסקים מצאנו שינויי מנהגים הלכה למעשה כפי שכותב המשנה ברורה:
"ועיין בשע"ת שכתב שבמדינות אלו פשט המנהג להיתר כדעת הש"ע ובחמד משה כתב שנכון יותר לעשות החופה בסוף יום י"ד וסעודת פורים יעשה מקודם" (ס"ק כח).
לכאורה נראה כי מדובר במחלוקת בדרכי פסיקה. האם מכיוון שזו הלכה מדרבנן ניתן להקל ככל אחת מהשיטות בגמרא, או שמא הלכה כהסבר של אין מערבין שמחה בשמחה לקולא ולחומרא. כמו כן, יתכן וגם לפי הסבר זה יתכנו שיטות שונות לאור ההבנות השונות מהי השמחה בה אין לערב כפי שלדוגמה הציע בשו"ת מנחת יצחק:
"ונראה בכוונת הרשב"א עפי"מ דכתבו התוס' בכתובות (מז. ד"ה דמסר) דנשואין בלא סעודה שרי ביו"ט... רצ"ל דבלא סעודה הוי רק מדרבנן ושומעין להקל" (א,לט).
ה'דרכי משה' (תרצ"ו,ג) מביא שיטות שונות בפוסקים בקשר לחתונה בפורים ומציע סברה להיתר הנישואין:
"ואני אומר אע"פ שאיני כדאי לחלוק עליהם, מכל מקום אכתוב מה שנראה לי, ואף כי שמעתי מזקנים שאמרו שראו מעשה שהיו נישואין בפורים. ואומר, כי לא שייך עירוב שמחה בשמחה בפורים, דהא לגבי רגלים אמרינן טעמא דכתיב 'ושמחת בחגך' ולא באשתך. ובפורים לא כתיב רק משתה ושמחה, ובכל מאי דמשמח סגי ליה... ולכן אין למחות במקום שמקילין".
למרות הדעות השונות, הרמ"א מכיר מסורת שעורכים חתונות בפורים. לאור כך הוא מציע סברה בנוגע לסוג המועד שבו יש בעיה של עירוב שמחה בשמחה ונסביר את דבריו לפי הבנתנו. במועדים יש חיוב שמחה מצד עצם המועד, והעובדה שבימים אלו אנו עומדים לפני ה'[9]. לעומת זאת בפורים המצווה היא להיות שמח וכל דרך שתרבה את השמחה הרי היא משובחת. לכן, הוספת אירועים משמחים נוספים היא ראויה ומוסיפה לשמחת היום. עירוב שמחה בשמחה נאסר כאשר הוא פוגע בשמחה הראשונה, כמו שמחת המועד עם המטרות והייחוד שלה. לעומת זאת ישנן שמחות אחרות שבהם תוספת שמחה היא ברוכה[10].
לסיום נעיר כי הגרש"ז אויערבך התחתן בפורים משלוש בשנת תר"צ, ואת החתונה ערך הרב קוק.
[1] דרשה זו מובאת גם בגמרא במסגת חגיגה בדף ח,ב: "האי בחגך מאי עביד ליה? - ההוא לכדרב דניאל בר קטינא. דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מניין שאין נושאין נשים במועד - שנאמר ושמחת בחגך - ולא באשתך".
[2] בסוגיית הירושלמי (פ"א ה"ה) מופיעים שלושה הסברים- הראשון, השלישי והרביעי. יתכן והטעם השני לא מופיעה היות והוא שווה לטעם הראשון.
[3] ראה לדוגמא בדברי הלחם משנה בהלכות שביתת יו"ט ז,טז.
[4] בהמשך השיעור נרחיב בכל אחד מהשלכות אלו.
[5] כך מוזכר בשם הגרי"ז בדרשה שבנישואין יש דין של רגל.
[6] ממספר משמע שאין מערבין שמחה בשמחה הוא איסור תורה. ראה בשו"ת כתב סופר או"ח סימן קלח וכן את כדברי תוספות- "גזירת הכתוב כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת. וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה" (ד"ה לפי שאין).
[7] יתכן וניתן להביא לכך ראיה מלשון הרי"ף שחיבר ב'ו' החיבור בין הטעמים השונים.
[8] וראה גם את דברי הפרי חדש על אתר.
[9] ראה בהרחבה בשיעורנו על מסכת ביצה בעניין שמחת יום טוב .
[10] וראה בשו"ת כתב סופר או"ח סימן קלח שסמך על דברי הרמ"א להלכה. הבחנה זו באה לידי ביטוי גם בעובדה שהמועדים מבטלים את האבלות אך פורים אינה מבטלת את האבלות ורק אין אבלות בפרהסיה. ראה וראה גם את דברי הרב י.ד. סולובייצ'יק בספרו שיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בשיעור בעניין אבלות (עמוד קצז), וכן בספרו 'מן הסערה'. ובשיעורנו על מסכת יומא בעניין משמעות העינוי.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)