נטיית האבות אצל הבנים

עסקנו בשיעור שעבר בבעיות שנוצרות כאשר מידת החסד עומדת לעצמה. למעשה הבעיה אינה אצל אברהם אלא אצל בניו; אברהם אבינו היה אמור להופיע את מידת החסד בשיאה, אך בניו – כפי שראינו כבר בסוגיית איחוד המידות – צריכים לשלב בין הדרכים של כל האבות. הבעיה מתחילה כשעם ישראל הולך בדרכו של אברהם בלבד, ונוקט במידת החסד בצורה קיצונית.

בעיה זו נובעת מהנטייה של עם ישראל למידת החסד דווקא. על עם ישראל מוטל להתגבר על נטייתו הטבעית למידת החסד, ולאזן אותה. אם אינו עושה כן, החסד המופרז נחשב לו לחטא.

למעשה, המשימה הוטלה כבר על אברהם עצמו. עשרת הניסיונות שעבר היו תחנות בדרך, מבחנים שהיה עליו לעבור כדי לאזן את מידת החסד שלו, כך שיוכל להוליד את יצחק – מידת הדין. אברם עובר דרך ארוכה כדי להפוך לאברהם, ורק אז יכול לצאת ממנו יצחק. הדרך להולדת יצחק כוללת גם את סיפור הפיכתה של סדום, שם אברהם נדרש להגביל את חסדו כלפי אנשי העיר, ולהבין שאם אין עשרה צדיקים בסדום – היא תהפך. שיאו של התהליך בעקדת יצחק, המבחן הגדול והקשה ביותר שניצב בפני מידת החסד.

הופעת מידת החסד במלוא עוצמתה היא, אם כן, חלק מהותי מתהליך בניית עם ישראל, ולכן אצל אברהם היא לא נחשבה לחטא מצד האמת. אלא שלנטייה דקה ברמת השורש יש השפעות מרחיקות לכת על הענפים שצומחים ממנו. אברהם היה אמור להגיד "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית ט"ו, ח'), זה חלק מהותי ממידתו של אברהם, הבעיה היא כשבני ישראל ממשיכים לדבוק באמירה זו ולא להכיר בזכותם.

האקטואליות של מידת החסד המופרזת

נרחיב כעת על עיקרון מרכזי במשנת מניטו – ראיית התורה כרלוונטית לעם ישראל באשר הוא, בכל הדורות. כיוון שהתורה אינה מדברת על סיפורים של אנשים פרטיים אלא על הזהות הלאומית, הדברים נוגעים לכל מה שמתרחש לאומה, גם בדורנו. אותם סיפורים מתרחשים גם לנו. על כן במקומות רבים, ביניהם מקורות שראינו (אך התמקדנו רק בפרשנותו לתורה שם), מניטו ממשיך ומקשר את פרשנותו לאירועים אקטואליים. נראה כיצד מניטו מזהה במאורעות זמננו את הבעיות שעליהן עמדו חז"ל והמהר"ל.

ראינו שלפי אחד הדעות בגמרא, הבעיה של אברהם אבינו התבטאה בשאלה "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" – כאיש חסד, אין הוא יכול לעכל שארץ ישראל ניתנת לו בזכות באופן מוחלט. מניטו טוען שהבעיה באה לידי ביטוי בסוגיית העלייה לארץ בימינו. יהודים בחוץ לארץ מהססים לעלות לארץ, וגם יהודים בארץ ישראל מהססים לגבי זכותם על הארץ. למרות כל הכיסופים שלנו לארץ לאורך כל הדורות, ברגע שניתנת לנו האפשרות לממש את זכותנו על ארץ ישראל – אנו מגלים חולשה. החולשה אינה מתבטאת דווקא אצל אנשים שהתנתקו מהזיקה הלאומית, אלא גם ואפילו בעיקר אצל האנשים שזיקתם הלאומית-היהודית חזקה מאוד.

היום החולשה מתגלה כאשר שואל היהודי את עצמו אם ארץ ישראל שייכת לנו או מוטב שנישאר בחו״ל. האם עליי להישאר בגלות או לחיות בארץ ישראל?

הבעיה עמוקה יותר ממה שנראה במבט ראשון. אני חושב שכל היהודים הגרים בגולה שלא התבוללו מאמינים בכנות שארץ ישראל היא אכן שלהם, אולם בעצם בחיי היום־יום הם מתנהגים אחרת לגמרי. ביקרתי פעם בקנדה בקהילה של יהודים מרוקאים שהיגרו למונטריאול. הם שרו בכנות רבה ״לשנה הבאה בירושלים״ וראיתי דמעות בעיניהם ממש. אולם כאשר שאלתי אותם מי מהם מתכוון לעלות לארץ, הם הביטו בי בתמיהה. עלינו להבין כי האמונה ״לשנה הבאה בירושלים״ היא אמונה אמִתית, והסירוב לעלות גם הוא אמִתי. איך אפשר להבין עם כזה? הבעיה היא ברמת הזהות.   (סוד מדרש התולדות ב, 120-122)

מניטו טוען שהחולשה אינה נובעת מחוסר רצינות אלא מנקודה עמוקה, קושי להפנים את זכותנו על הארץ. אם אחרי אלפי שנים של קשר לארץ אנו מגלים חולשה כזאת, הרי שהבעיה היא שורשית ונובעת מזהותנו הלאומית. מניטו חווה את התופעה הזו באופן אישי, גם הוא עבר תהליך ממושך עד שעלה לארץ ישראל.

גם החיסרון שמתבטא באי-הכנסת אנשי סדום תחת כנפי השכינה אקטואלי להיום. מניטו מסכים שאי אפשר לקבל כל אדם שמעוניין להתגייר, ובוודאי לא להקל בתהליך הגיור. ועדיין הגיור הוא משימה שמוטלת עלינו. מניטו טוען שאותן נפשות שאברהם לא הכניס תחת כנפי השכינה – הן שורשי הכוחות העיקריים שנאבקו בעם ישראל לאורך ההיסטוריה. כדוגמה הוא מביא את הכתות בסוף תקופת בית שני, שלא הצליחו להיכנס ליהדות ולבסוף קמה מתוכן הנצרות. זו אכן סוגיה מורכבת, אך המורכבות אינה סיבה להזניח את המשימה כולה.