נזקי שכנים

נזקי שכנים* / הרב שלמה לוי

כאשר מדברים על נזקי שכנים, אין הכוונה לנזק במובן הרגיל של המילה, אלא מדובר על מעשה רגיל לחלוטין שאדם עושה, כגון שתילת עץ, והבעיה היא שזה גורם נזק לשכנו, כי לשכנו יש בור בחצרו, ושורשיו של עץ זה מחלישים את דפנותיו של הבור, ויכולים לגרום להתמוטטותו. כמובן, שאם אדם הלך ועקר לשכנו עצים מחצרו, או כל מעשה דומה - מדובר פה בנזק רגיל שיידון על פי דיני נזיקין ואין הוא מעניינינו. אמנם, אחת השאלות המרכזיות העולות מכך היא האם נזקי שכנים הם חלק מדיני הנזיקין, או שמדובר פה על תקנה נפרדת של חכמים שרצו להסדיר את חיי השכנים.

המחלוקת הבסיסית בנושא של נזקי שכנים מצויה במסכת בבא בתרא במשנה בדף כה ע"ב:

"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ... אם הבור קדמה - קוצץ ונותן דמים, ואם אילן קדם - לא יקוץ. ... רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן - לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו."

במשנה מדובר במקרה שניתן לפתור את הבעיה בין השכנים. השאלה היא על מי חלה האחריות לפתרון הבעיה. רבי יוסי סובר שהאחריות היא על הניזק כי ה'מזיק' עושה את מעשיו ברשותו שלו, ולכן הניזק הוא זה שצריך להרחיק את עצמו, וכך נפסק להלכה.

הגמרא שם, בסוגיה שלפני המשנה הזו, מדברת על אדם ששם סולם בחצרו. הסולם גורם נזק לשכנו, כי לשכנו יש שובך והיונים יתקעו בסולם ויינזקו ממנו. מסקנת הגמרא היא שבעל הסולם הוא האחראי והוא צריך להזיז את הסולם. מקשה הגמרא והרי ההלכה כרבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו? עונה הגמרא שגם רבי יוסי מודה במצב של "גיריה דיליה", כלומר - רבי יוסי מודה שכאשר הנזק ישיר - האחריות אכן על המזיק, וכל מה שאמר שהאחריות על הניזק, זה רק כאשר מדובר בנזק עקיף. במקרה שלנו, יכול להיות שברגע שאותו אדם שם את הסולם, כבר הוא יזיק ליונים, ולכן זה מוגדר כגיריה דיליה.

לדוגמא: לאדם מסויים יש מרפסת הנמצאת על גגו של בניין מגורים משותף. המרפסת אינה אטומה כיאות, וברגע שמתחיל לרדת גשם - המים נוזלים לדירתו של השכן הגר מתחתיו, על מי מוטלת האחריות לטפל בבעיה?

ה"שולחן ערוך" בחושן משפט סימן קנה סעיף ד' פוסק:

"היו מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקים אותו, אם אין שם מעזיבה, בענין שכששופך מימיו - מיד יורדים לתחתון ומזיקים אותו - חייב לסלק היזקו, ואם יש מעזיבה שהמים נבלעים בה, ואינם יורדים מיד אלא לאחר מכאן יורדים ומזיקין - אינו חייב לסלק היזקו."

והרמ"א פוסק שם באותו סעיף:

"והכל לפי העניין ... אבל אם ירדו גשמים על העלייה ויורדין למטה - על הניזק לתקן שלא יוזק."

גם במקרה זה רואים את החלוקה בין נזק ישיר לעקיף, ואת פסיקת ההלכה כרבי יוסי.

למעשה, כיום, כחלק מהתפישה של החיים בבניין מגורים משותף, האחריות של כל אחד היא על שטחו, ולכן בעל המרפסת חייב לאטום את שטחו.

מחילה וחזקת תשמישים

בהלכות שכנים ישנו כלל האומר שאם אדם היה נוהג להשתמש בחפציו או בחצרו של שכנו, והלה ידע ושתק - יש לאותו אדם חזקת תשמישים, כלומר - האדם השני לא יכול לקום יום אחד ולומר שזה מפריע לו, אלא אם כן הוא מיחה בחברו עוד בהתחלה. ההנחה היא שהשכן מחל לחברו על השימוש בחצרו, והוא לא יכול לחזור בו לאחר מכן.

הגמרא מציינת שיש דברים שלא ניתן למחול עליהם, כמו "קוטרא" - ריח רע. המשמעות היא שגם אם אותו שכן לא מחה על הריח הרע - אנחנו לא אומרים שכנראה הוא מחל, אלא ברגע שימחה - אותו אדם יצטרך לסלק את הריח הרע. לכן, כדאי ורצוי לתת לאנשים להשתמש בחצר שלך, אך כדאי גם לומר להם שהכל על תנאי, וייתכן שיום אחד תחזור בך.

גם במקרה של מכירה, נשמרת הזכות של אותו אחד שהשתמש בחצרו של המוכר להמשיך ולהשתמש גם לאחר המכירה. זאת מכיוון שחלק מתנאי המכירה היא הזכות שיש לאדם האחר בחצר הזו, ואי אפשר לקחת את זה ממנו. כמובן שזה לא עובד הפוך, כלומר - הרשות היא לאדם ספציפי ולא לאדם אחר שיקנה ממנו את ביתו. זה לא דבר שעובר במכירה.

היזק ראייה

ישנה מחלוקת ראשונים גדולה האם היזק ראייה נכנס גם לגדר של מחילה, או שזה נזק כה גדול שלא שייך בו מחילה כמו שראינו לגבי ריח רע.

הרמב"ן סובר שאכן לא שייך מחילה בהיזק זה, ואילו הרא"ש סובר שגם בזה, אם אדם מחל - לא יכול לחזור בו.

בגמרא יש הגדרות של היזק ראייה, וכן ביטויים על חומרתה של הלכה זו. ואכן, הרמ"א פוסק שמעבר להגדרות של מה שנקרא היזק ראייה ומה לא, יש איסור להסתכל על מה שקורה בביתו של אדם אחר.

כיום, ברוב המקומות, מראש בונים את הבתים שלא על פי ההגדרות של ההלכה, וכאשר אדם נכנס לגור בבית מסויים, הוא רואה את הבניין הבנוי לידו, ואת המרפסת ממנה ניתן להביט אל ביתו. לכן הוא לא יכול לבוא אחר כך ולטעון שיש פה היזק ראייה, כי הוא ידע את זה מראש ועל דעת זה הוא קנה את הדירה. אבל כאשר מדובר על אדם שעשה שינוי בביתו ויצר מציאות של היזק ראייה - אזי השכן רשאי לעכבו על פי הכללים של היזק ראייה.

ההלכה מול החוק

בימינו יש את המתח בין ההלכה לבין החוק, כאשר במקרה שלנו מדובר בעיקר על חוקי העזר העירוניים.

ישנה מחלוקת עקרונית האם לאדם מותר לתבוע זכות שמגיעה לו על פי החוק ולא על פי ההלכה.

ה"בית יוסף" בחושן משפט סימן קנו מביא את דברי המהרי"ק:

"מהרי"ק בשורש קצא האריך מאד בדינים אלו, וכתב שזה שכתב הרא"ש בתשובה, שאדם יכול לדור בכל מקום שירצה, ואין בני העיר יכולים לעכב עליו - פשיטא שרוצה לומר שאין בני העיר יכולים לעכב עליו על פי בית דין, אבל אם תגבר יד בני העיר לסגור דשא באפיה, הן על ידי השר, הן על ידי שום מונע - פשיטא שהרשות בידם, ולא יחלוק על זה כי אם העיקש והפתלתול, אשר לא ידע, ולא יבין, ולא הגיע להוראה."

אלא שה"בית יוסף" כן חלק על דברי המהרי"ק:

"ודבריו תמוהים בעיני: היאך יופקד זה להתגבר עליו על ידי השר ושלא על פי בית דין? ואף על פי שהפריז הרב על מדותיו להתריס נגד החולק על דבריו, לא בשביל זה אמנע מלכתוב הנראה לי, דמלאכת שמים היא, ואין משוא פנים בדבר."

בהסבר דברי המהרי"ק נראה לומר שאם כל אנשי העיר החליטו החלטה על זכות מסויימת שמגיעה לכולם - מחייבת היא את כולם, למרות שזו זכות שלא מופיעה בהלכה. לדוגמא: שמירה על השקט בשעות מסויימות. לא סביר להגיד שלא צריך לציית לתקנה זו כי היא לא מופיעה בהלכה. אבל, ברגע שהחוק נותן אפשרות לעשות משהו שעל פי ההלכה אסור לעשותו - גם המהרי"ק יודה שאסור לעשותו. לדוגמא: אדם קיבל היתר לבנות מרפסת למרות שזה יגרום להיזק ראייה לשכנו. במקרה כזה ודאי שאסור לאותו אדם לבנות את המרפסת כי זה נוגד את ההלכה.

נזקי רעש

ה"שולחן ערוך" בסימן קנו סעיף ב' פוסק:

"חנות שבחצר - יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו - אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן, ולא מיחו בידו."

ה"שולחן ערוך" מחלק בין רעש 'מקובל' - שאליו אי אפשר להתנגד, לבין רעש חריג - שאותו אפשר לעכב.

הרמ"א שם בשם הריב"ש פוסק:

"ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם - יכולים למחות."

האחרונים דנים בפסק זה של הרמ"א, כאשר הטענה המרכזית היא שאין לדבר סוף. לא ברור מה זה בדיוק חולה, ואולי זקן או לחילופין תינוק ייחשבו תמיד לחולים וכו'.

בנושא זה יש אמירה מאוד בסיסית וחשובה של ה"חזון איש" שטוען שכל הפסק הזה של הרמ"א נכון כאשר אי עשיית הרעש לא פוגעת בעיקר תשמישו של האדם, אבל כאשר עשיית רעש זה היא עיקר תשמישו של אותו אדם - הוא יכול לעשות זאת, למרות שזה מפריע לשכנו החולה.

בכל אופן, לסיכום, רעש שמקובל לעשות ולא נחשב כמשהו חריג - ניתן לעשותו, ואילו רעש חריג - אסור. אדם יכול לגדל בביתו ילדים גם אם הם מרעישים, אבל לא יכול פתאום להפוך את ביתו לפנימיה שמרעישה בצורה משמעותית לכל הסביבה. כמובן שיש דברים שהם אמנם מקובלים, אבל ההלכה אסרה אותם ולכן הם אסורים, כמו היזק ראייה, ריח רע וכו'.

 

---