נזיר | דף סב | ידיים שאינן מוכיחות
דין 'ידיים' בהפלאה מתייחס למצבים שבהם אדם נוקט לשון שאינה גמורה, והשאלה היא אם אמירות כאלה נחשבות כדיבור שלם. בסוגייתנו מובא מושג ביניים – "ידיים שאינן מוכיחות", הקשור לשאלה אם אפשר לחלץ את כוונתו המקורית של הנודר מתוך ניסוח דבריו או מתוך הקשרם, והגמרא קובעת שהאמוראים נחלקו בהבנת דעת התנאים בעניין זה.
על פי הדעה האחת, כפי שיד הכלי אינה בהכרח דומה לכלי עצמו, ודי בכך שהיא מחוברת אליו ומאפשרת לאחוז בו, גם ידיים שאינן מוכיחות נחשבות ידיים. אומנם, אין צורך בהוכחה מוחלטת, אך עדיין יש צורך בהוכחה כלשהי על כוונתו של הנודר כדי ליצור גמירות דעת.
על פי הדעה השנייה, ידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים, שהרי הן 'דברים שבלב', שאינם דברים. לפי דעה זו, גם אדם שדבריו מוכיחים על כוונתו אינו נאסר אלא מדין ידות נדרים, ולא מדין עיקר הלשון, אף שמבחינת כוונת הדברים לשונו ברורה.
התפיסה הראשונה, שלפיה הוכחה במקצת מועילה, מבוססת על ההנחה שהצורך בדיבור נובע מהגדרת הנדר כפעולה היוצרת חלות הלכתית, ולכן נדרש דיבור כלשהו, שהוא הכלי הנדרש כדי להחיל חלות הלכתית. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה נדרשת פעולה משפטית, המבוססת על שפה מוגדרת, שבה אין משמעות להוכחה במקצת.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)