דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף מד | שלושת איסורי הנזיר והיחס ביניהם

בעיון הפתיחה למסכת הזכרנו שאלה קלסית הנוגעת לסוגיות רבות לאורך המסכת – מהו מוקד הנזירות. מן הפסוקים בתורה (במדבר ו, ד–ו) עולה לכאורה ששלושת האיסורים שווים:

"כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:       
כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:        
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא".

התורה חוזרת על אותו ביטוי שלוש פעמים, ומשמע שאכן יש לנזירות שלושה מוקדים שווים. אולם כפי שכתבנו באותו עיון, מתבקש לנסות לבחון מהו האיסור המרכזי בעולם הנזירות. ואומנם, משנתנו בוחנת שאלה זו בפירוש:

"שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן.       
חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן, שהטומאה והתגלחת סותרין, והיוצא מן הגפן אינו סותר.   
חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, וטומאה ותגלחת הותרו מכללן, בתגלחת מצוה ובמת מצוה.  
וחומר בטומאה מבתגלחת, שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים ואין חייבין עליה קרבן".

ובכן, עלינו לשאול מהי נקודת ה'חומרה' שבנזירות. מצד אחד, האיסור לשתות יין הוא החמור ביותר, שכן לעולם לא תמצא נזיר שותה יין. הנזירות היא שם נרדף לפרישות מן היין, ולא ייתכן כל תרחיש שבו נזיר ישתה יין. מצד שני, הטומאה והתגלחת חמורות יותר, שכן הן פוגעות באפשרות להמשיך את הנזירות, ומשמע שנזירות פירושה גידול שיער בטהרה, ועל כן בגילוח או בטומאה נפגעת נשמתה של הנזירות.

פתחנו במקראות בתורה, החוזרים שלוש פעמים על הביטוי "כל ימי נזרו" או "כל ימי הזירו", אך בהמשך אותה הפרשייה נמצא גם פסוק רביעי:

"כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'".

אפשר שזהו המפתח לשאלה הנידונה במשנה: אי אפשר להדגיש דווקא מוקד אחד משלושת איסורי הנזיר, שכן המוקד הוא בכך שהנזיר מתקדש לה'. מטבע הדברים, דרכים שונות לה לקדושה:

מן ההיבט האחד, הקדושה מחייבת פרישה מהנאות העולם הזה, ובתוך כך מן השכרות וקלות הדעת. מי שישמור עצמו בטהרה מן המת, אך ילך אחר עיניו ויהיה "בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ" – לא יזכה להגיע לקדושה.

מן ההיבט האחר, הנזיר אינו מסתפק ב"סור מרע" ובפרישה מן היין. הוא מבקש להפוך את עצמו ואת גופו לקורבן לה'. לאחר שסר מרע, הוא נדרש לבחור בטוב, לקדש ולטהר את עצמו מן הטומאה. את שערותיו עתיד הנזיר להשליך תחת דוד השלמים, ובכך הוא כביכול מקריב אותן. כמובן, כדי לשמור על האפשרות להקריב קורבן זה עליו להיזהר מטומאת מת.

בדרך זו מתבארת המשנה היטב. ראשית חוכמה, על הנזיר לפרוש מן היין, ולכך אין תנאים, סייגים או הגבלות. לאחר מכן הוא נדרש לגדל את שערותיו ולוודא שהן טהורות להקרבה. אם ייטמא בעיצומה של הנזירות, הרי שהשערות כולן טמאות, וממילא עליו לשוב ולהתחיל מניין חדש, אך אם יגלח את שערו ולא יטמא אותו – יוכל להסתפק בגידול שיער מצומצם יותר, ובלבד שיהיה לו שיער כשיר להקרבה לקראת סיום נזירותו.

אמור מעתה, כי דרכו של הנזיר קרובה לדרכו של רבי פנחס בן יאיר בברייתא המפורסמת (עבודה זרה כ ע"ב, מסילת ישרים), אשר בה הזריזות והפרישות (איסור שתיית יין) מובילות לטהרה (איסור להיטמא למתים), והטהרה מובילה בסופו של דבר לקדושה (הקרבת שערות הנזיר כקורבן).

כפי שהערנו בעיון הפתיחה למסכת, מעבר לדיוק בפרטי ההלכות, לימוד מסכת נזיר מעורר אותנו למחשבות של התעלות על פרישות, טהרה וקדושה. נתבונן בסוגיות כדי לגלות את אותם מטענים של פרישות, טהרה וקדושה שיוסיפו וידריכו אותנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)