דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף כט | חינוך הבנות

המשנה בדף כח ע"ב מחדשת שהאב רשאי להדיר את בנו בנזיר, והנחה זו מעוררת כמה שאלות: האם האב יכול להדיר אף את בתו בנזירות, ומה דין אֵם המבקשת להדיר את בנה? הגמרא מניחה שלא, ומביאה לכך שני טעמים: לדעת רבי יוחנן נאמרה הלכה למשה מסיני שהאב מדיר את בנו, ואי אפשר להרחיבה מעבר לכך, ואילו לדעת ריש לקיש האב מדיר את בנו בנזיר מדין חינוך, ומצוות חינוך נוהגת רק באב ובנו ולא באב ובתו או באם ובנה.

האם יש להבין את דברי ריש לקיש כפשוטם? האומנם אין מצווה על האב לחנך את בנותיו, ואין מצווה על האם לחנך את בניה? מדברי הרא"ש (בתוספות, מובא בשטמ"ק) נראה שאומנם הבין כך:

"בנו חייב לחנכו במצות כדי שיהא מלומד לעשות מצוה כשיגדיל, אבל בתו אינה חייבת כל כך במצות שיחייב האב לחנכה".

אומנם, הרא"ש מקשה על סברתו מסוגיה בפרק השמיני במסכת יומא, שבה מפורש שמחנכים קטנים וקטנות להתענות בראש השנה, וכיצד נאמר אפוא שאין מצוות חינוך בבת?! הרא"ש מיישב:

"ויש לומר דשמא חינוך דתענית שאני דדבר קל הוא לשמור בתו בכך... ועוד יש לומר דשאני גבי תענית יום הכפורים שהאשה חייבת כמו האיש ולכך צריך להרגילה כדי לעשות כשתגדיל".

מדברי הרא"ש עולה שמעיקר הדין מצוות חינוך אינה נוהגת בבנות, אלא שבחינוך לתענית יום הכיפורים הדין שונה. גם הרמב"ן באותה סוגיה ביומא (מלחמת ה' ד ע"א באלפס) קבע כי אכן להלכה עיקר מצוות חינוך היא לבנים ולא לבנות.

עם זאת, מדברי הפוסקים נראה שלהלכה מצוות חינוך אכן נוהגת בבן ובבת כאחד. בניגוד לפשטות דברי הרא"ש, שראה בסוגייתנו, הקובעת שאין מצוות חינוך בבנות, את הכלל, ובסוגיה ביומא, הקובעת שיש מצוות חינוך בבנות, את היוצא מן הכלל, כתב המגן אברהם (אורח חיים שמג, א):

"ואפשר דכל המצות דמי ליום הכיפורים וצריך לחנכם".

כלומר, מצוות חינוך נוהגת גם בבנות, אלא שדווקא במצוות נזיר אין חובה לחנך את הבנות.

אולם, נראה שכל הדיון הנ"ל נוגע אך ורק לגדר הפורמלי במצוות חינוך, שתוקפו מדרבנן, אך לא לעיקרון היסודי העומד בבסיסה של מצווה זו. בנוגע ליסוד מצוות חינוך כתב הרב אשר וייס (מנחת אשר בראשית, כא):

"אך לדידי נראה פשוט וברור דשורש מצוה זו דאורייתא היא, ומקורה במקרא מלא, דכתיב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"... אלא דמדאורייתא מצוה זו מסורה לאב לחנך לפי דעתו והבנתו, ומתקנת חכמים יש גדר ברור מסוים ומוגדר בחיוב זה, דכחיוב הגדול במצוות מדאורייתא כך החיוב הקטן במצוות מדרבנן מדין חינוך".

אברהם אבינו, המחנך הדגול, הוא זה שהנחיל את חובת חינוך הילדים לעם ישראל לדורי דורות. כאמור, בכל הנוגע למצווה זו, הדעת נותנת כי אין כל הבדל בין בן לבת. רצונו של כל הורה להוביל את צאצאיו בדרך הישר, והדבר נכון באותה מידה ביחס לבנים ולבנות. ואומנם, המשך חכמה כבר עמד על כך שעיקר מצוות חינוך דאורייתא נלמדת מאותו פסוק לגבי אברהם אבינו, וקישר זאת אף לסוגייתנו:

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. הנה חינוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה ד"ולמדתם את בניכם" הוא בתלמוד תורה. ואמרו בנזיר דף כ"ט דהאב חייב לחנך בנו במצוות ואין האשה חייבת לחנך בנה במצוות, פירוש דהוה כמו מצות עשה של תלמוד תורה, דהאשה פטורה. ומקור מצות חינוך במצות עשה מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שצוה את בניו בקטנם על המצוות... וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב. ויעוין מגן אברהם דרק בנזיר אין מצוה על בתו, וכן משמע בגמרא שם, ואין מקום להאריך".

למדנו אפוא שהגדר הפורמלי של מצוות חינוך אולי מצומצם רק לחלק מן המצוות, אך מהותה של המצווה והדרישה להוביל את הילדים בדרך ה' נכונות באותה מידה ביחס לבנים ולבנות, כפי שלמדנו מאברהם אבינו.

בהחלט ייתכן שהדברים נכונים גם ביחס לחובתה של האֵם להיות שותפה בחינוך הילדים. אומנם, היא אינה כלולה בגדר הפורמלי של המצווה, אך משימת ההליכה בדרך ה' משותפת לשני ההורים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)