נזיר | דף כג | כוונה ומעשה
אגב המשנה העוסקת באישה שלא ידעה שבעלה הפר את נזירותה מרחיבה הגמרא בדברי אגדה שעיקרם בשאלה מרכזית ומהותית בעולמנו הרוחני – שאלת היחס שבין כוונה למעשה. באופן פשוט, המעשה הוא העיקר, שכן מצינו למשל שהתורה קבעה עונש על מעשים ולא על מחשבות. גם בעולם המצוות המעשה הוא העיקר, וכדרך שמסביר ריש לקיש בסוגייתנו, מי שאכל את הפסח באכילה גסה מתוך תאוות בשר ולא לשם שמיים – סוף סוף קיים את המצווה, ולא ניתן לכנותו רשע. על כך מוסיף רב יהודה וקובע שראוי לעסוק בתורה ובמצוות אף שלא לשמן, דהיינו מעשה בלא כוונה, שכן מתוך שלא לשמן יבוא לשמן.
אולם, סוגייתנו מבקשת להעמיד כנגד מרכזיות המעשה גם את המחשבה, וזאת משני היבטים: מצד אחד עומד רבי עקיבא על החומרה הרבה בכך שאדם נתכוון לעבור עבירה, אף אם בפועל אירעה תקלה והוא ניצל מן החטא, ומצד שני קובעת הגמרא שבמקרים קיצוניים ייתכן ש"גדולה עבירה לשמה", דהיינו שכאשר הכוונה טובה, אפילו מעשה של עבירה עשוי להיות מוצדק!
הגמרא מסכמת וקובעת שעבירה לשמה, שבה הכוונה ראויה אך המעשה שלילי, שווה בערכה למצווה שלא לשמה, שבה המעשה ראוי אך הכוונה שלילית. לאמור – בפועל אין הכרעה חד משמעית בכל הנוגע ליחסי הכוחות שבין הכוונה ובין המעשה.
כאמור, גם על כוונה רעה גרידא יש צורך בתשובה ובכפרה, וכאשר ביאר רבי עקיבא את הדבר הוא בכה. מה פשרה של בכייה זו? על שום מה ולמה? הבכי במקומות רבים משקף את התחושה הפנימית, את הרגשות הנסתרים בנפש פנימה. ובכן, גם רבי עקיבא בוכה, משום שהוא, המתבונן פנימה, יודע עד היכן הדברים מגיעים. רבים נוטים לראות במעשה את העיקר. אדם יכול לחשוב מחשבות שליליות ובעייתיות, אך הוא דן את עצמו לכף זכות משום שלא עבר עבירה בפועל ולא עשה מעשה. אך רבי עקיבא בוכה ומבקש לומר שהפנים והחוץ שווים, וחובה לייחס משקל גם לכוונה. לדידו, לוּ רק יכולנו להבין את משמעות הכוונה היה הכול נראה אחרת.
בראש השנה, כידוע, אנו ניצבים לפני אבינו מלכנו, אשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. בכל הנוגע לחובתנו לשוב בתשובה, נראה ברור כי עלינו להתאמץ הן בתיקון המעשים והן בתיקון הכוונות. ובכל זאת, אבקש לעמוד על ברכה אחת בתפילה שלעניות דעתי הולמת את עמדת רבי עקיבא – ברכת זיכרונות שבתפילת מוסף.
ברכת הזיכרונות מסתיימת בכך שהקב"ה הוא "זוכר כל הנשכחות מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך". אך מהו תוכנם של זיכרונות אלה? אם נעיין בנוסח הברכה נמצא שיש בה שני עניינים שונים. הזיכרון האחד עוסק במעשים – "אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך". התודעה ההיסטורית מרכזית ביותר בברכה זו, אך מדגישה דווקא את קורות ימי עולם, דהיינו את המעשים שמיום בריאת העולם ועד עתה.
הזיכרון השני אינו עוסק במעשים אלא בכוונות: "כי זכר כל היצור לפניך בא ... מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש" – לא המעללים הם העיקר, אלא היצרים המניעים אותם. על כן קוראת הברכה "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". השכחה והמאמץ בעבודת ה' אינם "מדידים", ואינם באים בהכרח לידי ביטוי במישור המעשי. יש אדם שמתאמץ הרבה, אך בפועל מעשיו אינם נראים מרשימים, ויש אדם ששכח את הקב"ה, אך למראית עין מעשיו מתוקנים.
ובכן, הזיכרון האלוהי מקיף לא רק את המעשים אלא גם את הכוונות. זכר כל המעשים עוסק כאמור בתודעה ההיסטורית, אך כאשר אנו מניחים להיסטוריה שמבראשית ומבקשים לעסוק בעצמנו ובעמידתנו הנוכחית לפני ריבונו של עולם, עלינו לדעת כי ביום זה נידונים אנו לא רק על המעללים אלא גם על הכוונות. זהו הזיכרון המיוחד של מי שאמר והיה העולם, אשר ממנו למד רבי עקיבא להביט אל פנימיות הדברים, אל המעשים ולא רק אל הכוונות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)