דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף כב | בין התרת נדרים להפרה

שני הפרקים האחרונים במסכת נדרים עסקו בהלכה שלפיה האב והבעל רשאים להפר את נדרי הבת והאישה. הגמרא בסוגייתנו (כא ע"ב) מעלה ספק עקרוני בנוגע להפרת הבעל:

"איבעיא להו: בעל מיעקר עקר, או דלמא מיגז גייז?".

הנפקא מינה לשאלה זו היא לגבי מי שהתפיס עצמו בנדרה של האישה: אם הנדר נעקר מעיקרו – גם ההתפסה בטלה, ואם הנדר נעקר מכאן ולהבא – ההתפסה עודנה בתוקף, אף שלאחר מכן הנדר הופר. למסקנת הגמרא הבעל "מיגז גייז", דהיינו מבטל את הנדר מכאן ולהבא, אך אינו עוקר אותו למפרע.

שתי סוגיות נוספות בש"ס קובעות שבעניין זה יש הבדל בין הפרת הבעל להתרת חכמים. הגמרא בכתובות (עד ע"ב) קובעת, שהחכם "עוקר את הנדר מעיקרו", ובפשטות משמע שהנדר נחשב כלא היה. נוסף על כך, הגמרא בנדרים (עז ע"ב) קובעת שהבעל אינו יכול להתיר בלשון חכם והחכם אינו יכול להתיר בלשון בעל, כלומר הבעל נדרש לומר בפירוש "מופר" והחכם נדרש לומר בפירוש "מותר". הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן, רעא) מסביר זאת:

"והענין, כמתיר הקשר, שחוזר הענין כאלו לא היה, וכאדם שמצא חבל קשור והתירו והרי הוא כאילו לא היה, וזהו שאמרו שחכם עוקר הנדר מעיקרו... מה שאין כן בלשון הפרה, שהוא כדבר שישנו אלא שיש מעכב מלהשלימו... ולפיכך אמרו שבעל אינו מתיר אלא מיגז גייז".

והנה, המפרשים התחבטו בביאור פסק הרמב"ם בנידון. הרמב"ם (נדרים יג, טו) פסק, בהתאם לאמור במסקנת סוגייתנו, שאישה שנדרה נדר ואדם אחר התפיס עצמו בנדרה, ולאחר מכן הבעל הפר לה את הנדר – ההתפסה שרירה וקיימת. עם זאת, כאשר נדרש הרמב"ם להסביר את יסוד דין הפרת נדרים על ידי הבעל הוא כתב:

"וכיצד מפר? אומר 'מופר' או 'בטל' או 'אין נדר זה כלום' וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו, בין בפניה בין לאחריה. אבל אם אמר לה 'אי אפשי שתדורי' או 'אין כאן נדר' – הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו 'מחול ליך' או 'מותר ליך' או 'שרוי ליך' וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו".

הרמב"ם קובע שהבעל מפר את הנדר מעיקרו, ואף מבהיר שמעמדו של הבעל עדיף על מעמדו של החכם! התנסחות זו קרובה, כמובן, לגישת 'מיעקר עקר', ולא לגישת 'מיגז גייז'.

הכסף משנה והלחם משנה דנו בהרחבה בעניין זה, ותורף דבריהם הוא שאומנם הבעל עוקר רק מכאן ולהבא, אך מצד סמכותו הוא עדיף על החכם. חכם מוצא פתח לנדר, דהיינו מגלה שיסוד הנדר בטעות, ואומנם הדבר מוביל לעקירת הנדר מעיקרא, אך מצד כוחו וסמכותו של החכם יכולתו מצומצמת, שכן היא בגדר "גילוי מילתא" – הוא מברר שהנדר היה בטעות ובלא דעת שלמה, ועניין זה עצמו הוא המוביל להתרת הנדר. הבעל, לעומת זאת, מתמודד חזיתית עם הנדר: הנדר מצד עצמו חל, ובלא פתח או חרטה מחליט הבעל מכוח סמכותו לעקור את הנדר. עקירה זו חלה מכאן ולהבא בלבד, אך מצד עוצמתה היא אכן חזקה יותר מזו של הבעל.

הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים נדרים סט ע"א) הציע ביאור שונה לפסק הרמב"ם. לדבריו, הרמב"ם הבחין בין מעשה הנדר ובין תוצאותיו וחלותו. החכם יכול להתיר את הנדר רק אם תוצאותיו בעייתיות, דהיינו הוא מתמודד עם התוצאות, ואילו הבעל מתנגד לעצם העובדה שהאישה נודרת, דהיינו למעשה הנדר. ובכן, הפרת הבעל היא מכאן ולהבא, אך מצד אופייה ומהותה היא נוגעת לעצם מעשה הנדר. התרת חכם היא למפרע, אך מושתתת כולה על תוצאותיו הבעייתיות של הנדר. בלשונו של הגרי"ד:

"אך נלענ"ד שכוונת הרמב"ם היא אחרת. הרמב"ם יסכים לרא"ש והרמב"ן שחלות ההפרה מכאן ולהבא, אלא שלדעתו מעשה ההפרה צריך להיות הפרה במעשה הנדר ולא הפרה באיסורי הנדר... אליבא דהרמב"ם ליכא הפרה אלא אם כן יקפיד הבעל קפידא גמורה על עצם מעשה הנדר שנדרה... אולם לאמיתו של דבר גם אחר שהקפיד הבעל והפר בקפידא דמעיקרא, המשתייכת למעשה הנדר, חלות ההפרה היא רק מכאן ולהבא ואיסורי הנדר אינם בטלים למפרע... לא כן הדבר בהתרת החכם... שאין החכם מתיר את הנדר אלא אם כן יש בהתרה ענין למעשה מכאן ולהבא... יסודה של התרת נדרים היא הוראה ופסק דין הנוגע למעשה עכשיו ולא למפרע".

זכינו איפוא לבירור ולהגדרה של תפקיד החכם בהתרת הנדר, וזאת מתוך השוואה להפרת הנדר בידי הבעל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)