נדרים | דף עח | מי מוסמך להתיר נדרים?

התרת נדרים היא תופעה ייחודית: התורה קובעת "לא יחל דברו", והנה בא חכם ומתיר לנודר להפר את נדרו. לא בכדי קבעה המשנה במסכת חגיגה כי "היתר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמוכו".

הגמרא בסוגייתנו למדה את ההלכה היסודית שלפיה התרת הנדר עשויה להתבצע בשתי דרכים:

א. יחיד מומחה.

ב. ג' הדיוטות.

שתי ההלכות הובילו למחלוקות הלכתיות בין הראשונים, ואנו נתמקד בהלכה הראשונה, ובסוף עיוננו נקדיש מילים ספורות לשנייה.

בעיוננו לדף כ"א עסקנו בתפקידו של החכם בהתרת הנדר – אם הוא מגלה כי מעיקרא לא הייתה כוונה רצינית בנדר, ועל כן ניתן להתירו, או שמא הוא נאבק בנדר חזיתית, וכדברי התוספות ישנים שם, שמדאורייתא חכם רשאי לעקור נדר אף בלא חרטה. הזכרנו אז את מאמרו של מו"ר הרב יעקב מדן (בספר "מאמר הפלאה"), שניתח בהרחבה מחלוקת זו. בתוך דבריו הוא מציע שאחת מתוצאותיה של שאלה זו נוגעת לזהותו של החכם.

הרמב"ם (שבועות ו, ה; וכן דעת הרשב"ם בבבא בתרא קכ ע"ב) קובע שיחיד מומחה המתיר נדרים הוא "חכם מובהק". הר"ן הוסיף על כך וכתב שיש צורך ברב "מובהק שבדורו".

לעומתם, הרמב"ן (דבריו הובאו בר"ן לעיל כג ע"א ובסוגייתנו) פסק שיחיד מומחה היינו דיין סמוך, ואחת מראיותיו היא המקור המובא בסוגייתנו:

"מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד, שבת בראשית אין צריכה קידוש ב"ד; מועדי ה' צריכין מומחה, ואין פרשת נדרים צריכין מומחה, אפילו בית דין הדיוטות. והא בפרשת נדרים 'ראשי המטות' כתיב! אמר רב חסדא, ואיתימא רבי יוחנן: ביחיד מומחה".

הרמב"ן למד מכאן שכאשר מתירים בשלושה – די בהדיוטות, אך "יחיד מומחה" הוא דווקא זה המוסמך גם לקדש את החודש, דהיינו דיין סמוך. כידוע, ה"סמיכה" בטלה בישראל לפני מאות שנים, ואם כך, לדעת הרמב"ן בטלה גם ההלכה של היתר הנדר ביחיד מומחה, ונותרה רק האפשרות להתיר בידי שלושה הדיוטות.

הר"ן בסוגייתנו מביא גם גישת ביניים:

"ראיתי מי שכתב דאפילו למאן דסבירא להו דלא בעי סמוך, בזמן הזה ליכא מומחה דחזי להכי".

לדעה זו אין צורך בדיין סמוך במלוא מובן המילה, אלא די בתלמיד חכם גדול, ועם זאת אין בזמננו תלמיד חכם גדול ברמה המתאימה לעניין זה.

כאמור, הרב מדן ראה במחלוקת זו יישום לחקירה שהצגנו לעיל. אם תפקידו של החכם להתמודד ישירות כנגד הנדר ולעקור אותו, יש צורך בסמכות רבה, שהוקנתה דווקא לראשי המטות, ולשם כך אכן יש צורך בדיין סמוך, בעל סמכות ושררה. לעומת זאת, אם תפקידו של החכם הוא לגלות שכוונת הנודר לא הייתה שלמה, הרי שלשם כך די בתלמיד חכם מובהק הבקי בהלכות נדרים – הוא זקוק לידע, אך לא בהכרח לסמכות.

בצד השאלה בדבר זהותו של היחיד המומחה דנו הראשונים כאן גם בזהותם של שלושת ההדיוטות. הר"ן מדגיש שאף אותם הדיוטות נדרשים להכיר לפחות באופן חלקי את הלכות נדרים, כדי שיוכלו לעמוד על הפתח או החרטה. דרישה זו הובאה להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה רכח, א), אך הש"ך שם הביא את דבריהם של פוסקים רבים ש'רידדו' אותה והסבירו שאף מי שאינו מצוי בהלכות נדרים, אך כאשר מסבירים לו הוא מבין – רשאי לשמש "הדיוט" לעניין זה, וסיים:

"והלבוש כתב... שאין צריך שיהו סברי היטב, אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה יתירו סגי, וכן נוהגים".