נדרים | דף לו | "זכין לאדם" לעומת "זכין מאדם"

במשנה בדף לה ע"ב נקבע שהמודר הנאה רשאי לתרום תרומות ומעשרות עבור זולתו. הגמרא בסוגייתנו מסתפקת בהבנת דין זה:,האם הכוונה שהלז תורם מטבל שלו, ובכך מתקן טבל של חברו, או שהוא תורם משל חברו על של חברו?

האומנם רשאי אדם להרים תרומות ומעשרות משל חברו על של חברו? האם הוא רשאי לפעול בתוך טבלו של זולתו כבתוך שלו? על רקע האמור בסוגייתנו התפתח דיון סוער בעניין זה בדברי הראשונים והאחרונים.

בעל תרומת הדשן (סימן קפ"ח) נשאל אם משרתת יהודייה בבית ישראל רשאית להפריש חלה מעיסת בעלת הבית, כאשר קיים חשש שעד שבעלת הבית תבוא העיסה תתקלקל. בעל תרומת הדשן פסק בחיוב, וקבע שמכיוון שהפרשת החלה קודם שהעיסה תתקלקל היא זכות לבעלת הבית, הרי שאין צורך במינוי שליחות מפורש, שכן זכין לאדם שלא בפניו. פסק זה של תרומת הדשן הובא להלכה ברמ"א (יורה דעה שכח, ג).

בעל קצות החושן (רמג, ח) חלק על חידוש הלכתי זה. הוא פותח בהתנצלות על כך שהוא חולק על פסק מפורש של תרומת הדשן והרמ"א, אך לאחר מכן הוא קובע שמדברי הראשונים בסוגייתנו מוכח להדיא שלא נקטו כדעה זו. כוונתו לפירושם של הרשב"א והתוספות. הרשב"א הוטרד משאלה פשוטה: הכיצד מעלה הגמרא את האפשרות שאדם יתרום מפירות חברו על של חברו? הרי כלל גדול הוא שאין להפריש תרומות ומעשרות בלא שליחות! ביישוב קושיה זו מציע הרשב"א הבחנה יסודית:

"ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי, כיון שאינו של בעל הכרי, לא בעינן שליחותו ממש".

הרשב"א סבור שהמבקש לפעול בנכסי הזולת, דהיינו לקחת את פירותיו ולהשתמש בהם כתרומות ומעשרות, נדרש להתמנות כשליח. ברם, כאשר אדם מפריש משלו אין צורך במינוי שליחות. הקצות הסיק מדברים אלה מסקנה עקרונית בהלכות זכין:

"דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר, כמו במזכה חפץ לפלוני או במזכה גט לאשתו, דזוכה האשה בגט, או במפריש משלו, אבל מפריש משל בעה"ב אין זה זכות, אלא ניחותא איכא, ושליחות לאו מתורת ניחותא הוא".

הקצות מבחין אפוא בין "זכין לאדם" ובין "זכין מאדם". כדי לזכות בחפץ עבור אדם ניתן להשתמש במנגנון של "זכין לאדם שלא בפניו", אך כאשר מבקשים למעט ממונו של אדם, דהיינו לקחת מפירותיו ולהפריש מהם תרומות ומעשרות, נדרשת הסכמתו, ובלעדיה אין שליחות ואין גם אפשרות להפריש.

נראה שהקצות כאן אזיל לשיטתו במקום נוסף. בסימן ק"ה בחושן משפט (ס"ק א) דן הקצות ביסוד דין "זכין לאדם שלא בפניו", והביא שנחלקו ראשונים אם זכין "מדין שליחות" או "מדין יד". יש שהבינו שדין זכין הוא שליחות גמורה: בשליחות קלאסית המשלח ממנה את השליח, ואילו בזכין אנן סהדי שהמשלח מעוניין בשליחות. על פי תפיסה זו, אין כל הבדל בין זכין ובין שליחות רגילה. ובכן, כדרך שיכול אדם לתרום תרומות ומעשרות משל חברו על של חברו בשליחות מפורשת, כך יוכל לתרום גם באמצעות דין זכין. אומנם, הקצות דוחה אפשרות זו מכל וכל ומוכיח שזכין מדין יד, או כהלכה ייחודית בשליחות, אך בוודאי אין מדובר בדיני השליחות הקלסיים. אם אין כאן שליחות, קיימת סברה גדולה לחלק בין המעוניין לתרום משלו על של חברו, שאכן אינו זקוק למינוי משום שהוא פועל בתוך שלו, ובין התורם משל חברו על של חברו, שלא יוכל לעשות זאת מדין זכין בלבד, בלא שליחות מפורשת.

יש להעיר שהבנתו של הקצות בדברי הרשב"א אינה מוסכמת. אחרונים רבים (ראה במהדורת קצות החושן עם פירוש "מילואי חושן", סימן רמ"ג שם) פירשו שהרשב"א חידש חידוש מיוחד בשליחות להפרשת תרומות ומעשרות, ולדעתו דווקא בתחום זה נדרש מינוי גמור, ולא ניתן להסתפק בזכין בלבד, אך בתחומים שבהם זכין מספק, אין לחלק, על פי גישה זו, בין זכין לאדם ובין זכין מאדם. האחרונים האריכו ופלפלו בעניין זה של זכין, אך קצרה היריעה מלהרחיב בכך יותר, ועוד חזון למועד.