דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף יז | אין נשבעין לעבור על המצות

במשנה בדף טז ע"א למדנו ששבועה לעבור על המצווה, כגון "שלא אשב בסוכה", אינה חלה. הגמרא בסוגייתנו הביאה שני מקורות לדין זה:

"אמר רב גידל אמר רב, ורב טביומי מתני אמר רב גידל אמר שמואל: מנין שאין נשבעין לעבור על המצות? ת"ל 'לא יחל דברו' – דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים...
ושאין נשבעין לעבור על המצות מהכא נפקא ליה? מהתם נפקא ליה, דתניא: יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, יכול יהא חייב? תלמוד לומר 'להרע או להיטיב' – מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, שאין הרשות בידו!       
חד קרא למיפטריה מקרבן שבועה, וחד למיפטריה מן לאו דשבועה".

הגמרא מביאה שני מקורות שונים לכך ששבועה אינה יכולה לבטל את המצווה, ומסבירה שפסוק אחד פוטר מקרבן, והשני – ממלקות. אומנם, נראה שאם נתבונן בשני המקורות נראה כי הם מבטאים שתי הבנות שונות של הדין שאין שבועה מבטלת מצווה.

המקור הראשון שהובא בגמרא הוא המילים "לא יחל דברו", שמהן למדה הגמרא שדווקא עבור חפצי שמיים יכול האדם לחלל את דיבורו. ממקור זה נראה שבאופן עקרוני השבועה יכולה לחול, אלא שהתורה חידשה שמותר לאדם לחלל את שבועתו כדי לקיים חפצי שמיים.

המקור שהובא בברייתא, לעומת זאת, הוא מן המילים "להרע או להיטיב" שנאמרו בתיאור מעשה השבועה. ממילים אלו לומדת הברייתא שהשבועה יכולה לחול רק בתוך מרחב ה'רשות' וההיתר, אך לא במרחב המצוות והאיסורים. דהיינו, השבועה היא גורם שעל ידו מצמצם האדם את מרחב ההיתר שלו, אך אין הוא יכול לחדור אל מרחב החיוב. לפי גישה זו, שבועה לבטל את המצווה היא דבר מופרך מעיקרו.

ייתכן שבנקודה זו נחלקו הראשונים שדנו באופי האיסור שעובר הנשבע לעבור על המצווה. בשיטה מקובצת (טז ע"ב) הובאו דבריו של הרי"ץ:

"ודאי עובר ב'לא תשבעו בשמי לשקר', ומותר דקתני א'לא יחל דברו' קאי".

כלומר, הנשבע לעבור על המצווה פטור מן הציווי "לא יחל דברו", אך עדיין עובר על איסור שבועת שקר, שהרי נשבע שלא לקיים את המצווה ולבסוף קיים. נראה שלדעתו השבועה חלה באופן עקרוני, אלא שכעת מותר לאדם להחל את דברו לצורך חפצי שמיים.

אומנם, הרמב"ם (שבועות ה, טז) פסק:

"כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי, כגון שנשבע שיכה את פלוני או יקללנו או יגזול ממונו או ימסרנו ביד אנס, מפני שהוא מצווה שלא לעשות, ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא".

לדעת הרמב"ם אין כאן אפילו שבועת שקר, אלא רק "שבועת שוא". שבועת שווא היא שבועה שמלכתחילה איננה יכולה לחול (כגון אדם שנשבע על מעשה שאיננו אפשרי), והאיסור שבה אינו בגלל שקריותה אלא בגלל השבועה המופרכת בשם ה'. נראה כי לדעת הרמב"ם השבועה כלל אינה יכולה לחול במרחב של המצוות, ולכן היא נחשבת כשבועת שווא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)