דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף ז | נידוי

במשנה הפותחת את הפרק והמסכת הסתפק ר' עקיבא אם עניינה של הלשון "נידוי" הוא איסור הנאה, במקביל ללשון "מודרני ממך" או "מופרשני ממך". הגמרא בדפים ז'-ח' עוסקת בהרחבה בעניינים הקשורים לנידוי, ובין היתר מבררת את היחס שבין הלכות נידוי לעולם ההפלאה.

הלכות נידוי נידונו בש"ס במסכת מועד קטן (דפים י"ד – י"ז). שם מתברר כיצד על המנודה לנהוג: אין דורשים בשלומו, אין יושבים בד' אמותיו, הוא אסור בתספורת ובתגלחת וכן הלאה. סוגייתנו עוסקת בשאלה כיצד נוצר נידוי, תוך בחינת האפשרות שיצירת נידוי מקבילה ליצירת נדר ומבוססת על הדיבור וההפלאה.

דומה שיש להעלות שתי הבנות יסוד בדבר עניינו ומהותו של הנידוי:

  • ענישה חברתית-הלכתית, שיסודה בהרחקת המנודה מן החברה.
  • ענישה מטאפיזית, שיסודה בקללה ה'מונחתת' על המנודה.

נציין יישומים שונים לחקירה זו:

א. בגמרא (ז ע"ב) נאמר:

"אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נידהו – הוא עצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה – שם עניות מצויה, ועניות כמיתה".

רש"י מבאר שעונשו של מי שמזכיר את השם הוא עניות. כמובן, הדרך להביא אדם לעניות היא פרישת חבריו ממנו:

"ואהכי צריך לנדותו, כדי שיפול בעניות, דהיינו כמיתה".

הר"ן הציע פירוש אחר:

"ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי – שהרי עונשו חמור, דשם עניות מצויה".

נראה שלדעת הר"ן הזכרת השם מביאה חרון אף ועניות לעולם, ואם לא ינדו את מזכיר השם, אותו חרון אף עלול לפגוע בסביבתו ובכל העולם. מטרת הנידוי, אם כך, היא לקלל את מזכיר השם, ובכך לנתב את חרון האף דווקא אליו.

ב. הגמרא (ז ע"ב) מספרת על אישה שהזכירה שם לבטלה. רב הונא נידה אותה, והתיר את הנידוי לאלתר. הראשונים על אתר הקשו על רב הונא מהסוגיה במועד קטן (טז ע"א), הקובעת שנידוי על "אפקרותא", דהיינו התנהגות סוררת ובלתי הולמת, מוכרח לנהוג שלושים יום לפחות. בראשונים מצאנו תירוצים שונים, אך לעניינו נתמקד בדברי התוספות:

"ויש לומר הכי נמי כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישינן עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה, אין זה נידוי חשוב כאפקירותא אלא כשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת".

לדעת התוספות, הזכרת שם שמיים איננה עוון חמור, ורק בעוונות חמורים כאפקרותא יש צורך בנידוי לשלושים יום. בתוך דבריהם מזכירים התוספות מושג חשוב – "לכפרה". על פי מושג זה ניתן להבחין בין שני סוגים של נידוי: נידוי הבא להשיג מטרה חברתית זקוק להיבדלות מן המנודה, וזאת דווקא בשלושים יום, אך יש גם נידוי הפועל באופן מטפיזי ומשיג כפרה. נידוי זה חל כאשר מחילים את חלות הקללה על המנודה. כמובן, חלות כזו עשויה "להיתפס" אפילו ברגע אחד בלבד, ואין צורך בשלושים יום.

ג. הגמרא בדף ז ע"ב מבחינה בין נידוי "בפניו" לנידוי "שלא בפניו". רוב הראשונים מנמקים את ההבחנה בחששות טכניים – שאם ינדו אדם בפניו ויתירו שלא בפניו, הדבר עלול לגרום לתקלות ולאי-הבנות, ומתוך כך להקלת ראש בנידוי. אומנם, על פי דרך ה"קללה" שהצענו אפשר שההבחנה מהותית יותר: כאשר מקללים אדם בפניו, הקללה "דבקה" בו באופן קיצוני יותר, וניתן לעוקרה ממנו רק בהתרה בפניו.

ד. על דרך זו ניתן לבאר גם את ספקו של ר' עקיבא, העומד ביסוד הסוגיה. אם הנידוי מהווה קללה, הוא איננו קשור כלל ועיקר להלכות נדרים, לא מבחינה תוכנית ולא מבחינה לשונית. מאידך, אם הנידוי יוצר היבדלות חברתית, הרי שהיא מזכירה מאוד את ההלכות הקלאסיות במודר הנאה, ובהחלט ייתכן שיש לה מקום גם בתור יד לנדר.

דומה שזהו גם ביאור חידושו של רב פפא, שלפיו ב"משמתנא מינך" כולי עלמא מודים שאיננו נאסר, דהנה בגמרא במועד קטן (יז ע"א) מצאנו:

"מאי שמתא? אמר רב: שם מיתה, ושמואל אמר: שממה יהיה".

גם לדעת רב וגם לדעת שמואל הביטוי "שמתא" איננו ביטוי המתאים להלכות נדרים, שהרי גם המיתה וגם השממה הן תופעות שהקשרן המובהק הוא הקשר של קללה, ואין כל קשר בינן ובין התרחישים הקלאסיים במודר הנאה. ובכן, לשון 'שמתא' תומך ודאי בממד הקללה, ולכן דווקא לגביו מודים כולי עלמא, אליבא דרב פפא, שאין בו משום יד לנדר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)