נדרים | דף ב | דעת ודיבור בנדרים ובשבועות

אפשר לומר שהסוגיה המרכזית המעסיקה את מסכת נדרים היא סוגיית היחס בין דעת האדם ובין הדיבור היוצא מפיו בפועל. באופן כללי ניתן לומר שהפרק הראשון במסכת עוסק במקרים שבהם יש דעת לנדור אך קיים פגם בדיבור, הפרק השלישי עוסק במקרים שבהם הדיבור תקין אך יש פגם בדעת ואילו הפרקים השישי עד השמיני (ועוד משניות רבות הפזורות במסכת) עוסקים בשאלות הנוגעות לפרשנות דבריו של האדם.

ואכן, סקירה חטופה של מגוון סוגיות העוסקות במישרין בשאלה זו מעלה תמונה מורכבת ומלאה סתירות פנימיות.

סוגיית "ידות נדרים" הפותחת את המסכת (אשר נרחיב בה בעיוננו לדף ג') אומרת בפשטות שאין צורך באמירה שלמה כאשר דעתו של האדם ברורה. אל מול קביעה פשוטה זו עומדת הגמרא בשבועות (כו ע"ב):

"אמר שמואל: גמר בלבו – צריך שיוציא בשפתיו".

דהיינו, אין די במחשבת הלב ויש צורך באמירה ברורה בפה.

ומה בדבר מקרה שבו יש פער בין כוונת האדם לפרשנות האובייקטיבית של דיבורו? גם בשאלה זו אפשר למצוא סתירה בין שתי סוגיות: במשנה בהמשך המסכת (יח ע"ב) נאמר "סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל", כלומר בפרשנות הנדר הולכים אחר כוונת האדם גם אם דבריו עצמם מטים לפרשנות אחרת. מאידך, בגמרא (כד ע"ב – כה ע"א) מתואר אדם שאמר "כעולי מצרים" וטוען שהתכוון לקן נמלים שהוא מכנה בשם "עולי מצרים", ועל כך אומרת הגמרא "כי משתבע אדעתא דידן משתבע", דהיינו כוונתו הפנימית של האדם אינה יכולה לסתור את הפרשנות המקובלת של דבריו.

כיצד ניתן לפתור סתירות אלו? בכל אחת מן הסוגיות אפשר להעמיק ולמצוא דרכים שונות ליישב את הקושי, אך אנו נבקש להציע חלוקה כללית יותר בין הסוגיות – חלוקה בין נדרים לשבועות.

בעל ספר החינוך (מצווה ל'), ביאר את החילוק שבין נדרים לשבועות:

"כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם... וזהו שלשון שבועה יבוא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים במה שאמר...             
ובעניין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאילו יאמר, דבר פלוני שהוא מותר יהא אסור עליו כקרבן שאסר השם יתברך... וזה העניין שיש בנו כח לאסור המותר... ועניין זה הוא דומה להקדש...".

כלומר, בשבועה האדם משעבד את עצמו למילים שהוא מוציא מפיו, ואילו בנדר הוא יוצר קדושה ואיסור בחפץ מסוים. ממילא מסתבר שהשבועה תלויה בעיקר במילים היוצאות מפיו של האדם וכובלות אותו, ואילו בנדרים העיקר הוא רצונו של האדם להחיל את הקדושה.

ואכן, אם נשוב ונתבונן בסוגיות שהזכרנו לעיל נוכל לראות על נקלה את החילוק בין שבועות לנדרים. סוגיית "ידות", שבה המוקד הוא בדעת הנודר, נאמרה בנדרים ולא בשבועות, ולעומתה הדרישה "שיוציא בשפתיו" נאמרה בשבועות בלבד. כך גם בעניין הפרשנות – המשנה שהעניקה לאדם את הסמכות לפרש על פי כוונתו נאמרה ביחס לנדרים, ואילו הגמרא שאמרה "אדעתא דידן משתבע" התייחסה לשבועות (להרחבה בעניין זה עיינו במאמרי בנושא).