נג. - חיוב קבורה

  • הרב יאיר קאהן

חיוב קבורה (נג.)

חז"ל חייבו את הבעל לקבור את אשתו, ותמורת הקבורה נתנו לו זכות לרשת את נכסיה הרשומים בכתובתה. וכך למדנו:

"תנו רבנן: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה". (מז ע"ב)

ופירש רש"י:

"תחת כתובתה - תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה והוא יורש".

בסוגייתנו, עוסקת הגמרא בשאלה האם הארוס חייב בקבורת ארוסתו.

חיוב הקבורה תלוי בירושה

מה פשר התקנה של "קבורתה תחת כתובתה"? לכאורה, יש לפרש תקנה זו על פי הגמרא בעירובין (יז ע"ב), הקובעת: "איזהו מת מצוה?- כל שאין לו קוברין", ופירש שם רש"י את המילה "קוברין" - "יורשים". כלומר - חיוב הקבורה מוטל על היורשים. על פי זה, נראה לפרש שחז"ל תיקנו שהבעל יירש את אשתו, ומאחר שהוא היורש - ממילא הוא חייב בקבורתה ככל יורש אחר. גישה דומה עולה מהסוגייה בדף פ (ע"ב):

"איבעיא להו: שומרת יבם שמתה - מי קוברה? יורשי הבעל קברי לה, דקא ירתי כתובה, או דלמא יורשי האב קברי לה, דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין?".

ועיין ברש"י שם, שפירש שוב שחיוב הקבורה תלוי בירושה:

"מי קוברה - משום דיש לה שני יורשין קמבעיא לן".

אמנם, לפי פירוש זה ההווה-אמינא בסוגייתנו, שיש לחייב ארוס בקבורת ארוסתו, אינה ברורה. לכאורה אין מקום לזה, שהרי ארוס אינו יורש את ארוסתו, ומניין לנו לחייבו בקבורה? ואמנם, רש"י עמד על קושי זה, ופירש את תירוץ הגמרא - "שאין אני קורא 'לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי'" - בזו הלשון:

"מאי טעמא דאמרינן כי מתה בחייו - אין לה תביעת כתובה? תקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש?!

שאין אני קורא כו' - וכך היו כותבין בשטר כתובתה. הלכך, כל זמן שלא מת ולא נתגרשה - לא נשתעבד לה, ולא יורש ממנה כלום".

מתוך פירושו של רש"י אנו למדים שההווה-אמינא הייתה שגם ארוס יורש את אשתו, ולכן הוא חייב בקבורתה. אמנם הגמרא ידעה שהארוס אינו יורש את כל נכסיה של ארוסתו, אך היא חשבה שהוא יורש את עיקר הכתובה - מנה ומאתיים. למסקנת הסוגייה, הארוס אינו חייב בקבורת ארוסתו כיוון שהוא אינו יורש כלום, שהרי לא נתמלאו התנאים המחייבים את הבעל בתשלום עיקר הכתובה.

חיוב הקבורה - דאורייתא או דרבנן?

והנה, נחלקו קדמוננו בדין ירושת הבעל, אם הוא מן התורה או לא. הרי שנינו לקמן:

"כתב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך' - אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה - אינו יורשה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מתה - יירשנה, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל". (משנה פג ע"א)

וגרסינן עלה:

"אמר רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ולא מטעמיה. מאי 'הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה'?... הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר 'אם מתה יירשנה', ולאו מטעמיה. דאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: ירושת הבעל דאורייתא, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל; ורב סבר: ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה".

לכאורה, לפי מה שביארנו, שדין קבורה בכל התורה כולה מוטל על היורש, יש להסביר שהברייתא הכותבת שתיקנו קבורת האישה תחת ירושת כתובתה היא רק למאן דאמר שירושת אישה אינה מן התורה. אבל לדעות הסוברות שירושת אישה היא מהתורה - הבעל חייב בקבורת אשתו מדאורייתא. כעין זה הקשה הרא"ה בסוגיתנו:

"ומיהו קשיא לן: ולמה לי למתקן - הא פשיטא, דהא כולהו יורשין דעלמא הכי הוו, שהם חייבים בקבורת המוריש?".

ועיין שם שתירץ:

"יש לומר דהא עדיפא, דאפילו כשאין שם ירושה כלל - הוא חייב בקבורתה, אף על פי שיש שם קרובים אחרים. ולהכי אהני לן תקנתא, וזה נכון".

כלומר, יורש רגיל חייב לקבור את מורישו רק מהנכסים שהוא הוריש לו בפועל. על דין זה הוסיפו חז"ל, ותיקנו שהבעל חייב לקבור את אשתו גם אם לא ירש בפועל דבר.

האם הקבורה היא חובת גברא או שעבוד נכסים?

אפשר להסביר, שחיובו של היורש לקבור את מורישו אינו חיוב אישי (חיוב בגברא), אלא שנכסי המוריש משועבדים לצורך קבורתו, כפי שלמדנו שאדם אינו רשאי להתנות שיקברוהו מנכסי אחרים:

"האומר 'אם מת הוא לא תקברוהו מנכסיו' - אין שומעין לו. לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור". (מח ע"ב)

לעומת זאת, חז"ל הוסיפו חיוב גברא מיוחד על הבעל לקבור את אשתו, ולכן הוא חייב לקוברה אפילו אם לא ירש ממנה דבר.

אמנם, הרא"ש (תשובות ט"ו, ג) הבין שנכסי הנפטר אינם משועבדים לקבורתו, ולכן פסק שגר שמת (ואין לו יורשים) - הזוכה בנכסיו אינו חייב לקוברו. לדבריו, היורש חייב לקבור את מורישו רק כאשר הוא זוכה בירושה מכוח ירושה, אך אדם הזוכה בנכסי הגר - שהוא זוכה מן ההפקר, ולא בתורת ירושה - אינו חייב לקוברו. על כל פנים, גם הרא"ש מסכים שהבעל חייב לקבור את אשתו גם אם לא ירש ממנה דבר (בניגוד ליורשים אחרים), ולכן גם לדעתו תקנת הקבורה של הבעל חורגת מדין הקבורה של יורשים אחרים[1].

חיוב קבורה על הקרובים

אמנם, יש מקום להרהר שוב על קביעתנו שחיוב הקבורה מוטל על היורשים. הרי מצאנו שכהן חייב להיטמא לקרוביו, ולכאורה חיוב זה נובע מחובת הקבורה המוטלת עליו. ושם, מצאנו שכל שבעת הקרובים חייבים להיטמא לקרוביהם, גם אם אינם יורשים אותם בפועל (כגון אח חייב להיטמא לאחיו גם אם יש לו בן). מכאן נראה לדייק שחובת הקבורה מוטלת על הקרובים, ולא על היורשים. בדומה לכך, מצאנו שיש לכל הקרובים דין אונן - הפוטר אותם מכל המצוות בשעה שמתם מוטל לפניהם - כיוון שהם חייבים בקבורתם. ואמנם, מצאנו שהתוס' (נזיר מג ע"ב ד"ה והאי) הגדירו "מת מצווה" באופן שונה מרש"י, ובמקום לפרש שמת מצווה הוא מת שאין לו יורשים, הם פירשו שהוא מת שאין לו קרובים. מדבריהם משמע שעיקר חיוב הקבורה מוטל על הקרובים, ולאו דווקא על היורשים, וכך מפורש בדברי הראב"ן (סי' ל"ג), שנשאל אם אדם חייב בקבורת בנו, וכתב:

"ועוד, מדאמרה תורה לכהנים ליטמא לשבעה מתים האמורים בפרשה - מיכלל דמחייבו בהו, דאי לא מחייבי - אמאי מיטמו?".

מסתבר שרש"י דחה את ראיית הראב"ן כיוון שלדעתו יש להבחין בין חיוב הקבורה המוטל על הקרובים, הנלמד מדין טומאת כהנים, לבין חיוב הקבורה המוטל על היורשים. היורשים חייבים לממן את עלות הקבורה מנכסי המוריש, אך אין עליהם חיוב להתעסק בקבורה באופן אישי. הקרובים, לעומתם, דינם הפוך: הם חייבים להתעסק בפועל בקבורה (ולכן אפילו אם הם כהנים - הם חייבים להיטמא לו), אך אין עליהם שום חיוב כספי לממן אותה. מכאן נראה, שלדעת הראב"ן החיוב הכספי לממן את הקבורה מקביל לחיוב ההתעסקות בקבורה, ומוטל אף הוא על הקרובים. מעיקר הדין, כל שבעת הקרובים היו צריכים לממן את הקבורה, אלא ש'הקרוב הקרוב קודם', וברגע שהאדם הכי קרוב מתחייב במימון הקבורה - ממילא שאר הקרובים נפטרים ממנו.

על כל פנים, ראינו שלפי הראב"ן חיוב הקבורה מוטל על הקרובים. לפי הבנתו יש להקשות: מדוע יש צורך בתקנה מיוחדת לחייב את הבעל בקבורת אשתו? הרי כהן חייב להיטמא לאשתו, ואם כן אישה היא אחת הקרובות שתורה חייבה את האדם בקבורתם?!

ואמנם, הראב"ן נדרש לשאלה זו, ומסביר שלאמיתו של דבר הבעל חייב לקבור את אשתו מדאורייתא. לדבריו, הצורך בתקנה נובע מכך שחיוב ההיטמאות לאישה אינו מפורש בכתוב, כמו חיוב ההיטמאות לקרובים האחרים. וכך כותבת התורה:

"כי אם לשארו הקרֹב אליו, לאִמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו: ולאחֹתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש - לה יטמא". (ויקרא כ"א, ב-ג)

בניגוד לשאר הקרובים, האישה אינה מוזכרת במפורש בפסוק אלא נלמדת מהמילה "שארו". מסתבר, שלדעת הראב"ן מסקנת סוגייתנו היא שארוס אינו חייב לקבור את ארוסתו כיוון שהיא איננה נחשבת ל"שארו", והיחס של אירוסין אינו מספיק כדי לחייב את הארוס לקבור את ארוסתו[2].

קבורת אלמנה

לגבי אלמנה, שנינו בריש פרק אלמנה ניזונת:

"אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהן, ואין חייבין בקבורתה. יורשיה, יורשי כתובתה - חייבין בקבורתה". (צה ע"ב)

הלכה זו מובנת לפי שתי השיטת שהעלינו. אם מחייב הקבורה הוא הירושה - אין לחייב את יורשי הבעל בקבורת האלמנה אלא את יורשיה; ואם המחייב הוא הקרבה - האלמנה נחשבת לשאֵר היתומים רק כאשר בעלה חי, ולא לאחר מותו.

אמנם, יש לעיין ברמב"ם:

"מתה האלמנה - יורשי הבעל חייבין בקבורתה. ואם נשבעה שבועת אלמנה ואחר כך מתה - יורשיה יורשין כתובתה והן חייבין בקבורתה, אבל לא יורשי הבעל". (הל' אישות י"ח, ו)

מפשטות דבריו נראה שאם האלמנה לא נשבעה שלא גבתה מכתובתה מחיים - יורשי הבעל חייבים בקבורתה, משום שאין ליורשיה הוכחה משפטית המאפשרת להם לגבות את הכתובה מיד יורשי הבעל. הראב"ד במקום תמה על הרמב"ם:

"דעתא קלישתא קא חזינא הכא. וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל 'יורשי כתובתה'? והלא הם אומרים שכבר נפרעה והורישה! אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברין אותה, ואף על פי שלא ירשו כלום".

כלומר, כל הסיבה שיורשי האלמנה אינם יורשים את נכסיה אם היא לא נשבעה שלא נטלה דבר מכתובתה, היא מפני החשש שמא היא גבתה את כתובתה כשהייתה חיה. כיצד ניתן, אפוא, לחייב את יורשי הבעל לקבור אותה על סמך כך שהם ירשו את כתובתה? הרי הם טוענים שהיא גבתה את כתובה עוד כשהייתה חיה?

יש להוסיף ולדייק בסדר דברי הרמב"ם. הלא ההלכה כולה כתובה בצורה הפוכה: לכאורה, עיקר הדין הוא שיורשי האלמנה חייבים בקבורתה. רק במקרה שהם אינם יכולים לרשת את הכתובה (מסיבה צדדית, שאין להם הוכחה שהאלמנה לא גבתה את הכתובה מחיים) - יורשי הבעל חייבים בקבורתה. הרמב"ם איחר את המוקדם והקדים את המאוחר, והביא קודם את המקרה היוצא דופן, ורק אחר כך את עיקר הדין. ברור, אם כן, שיש לפרש את דברי הרמב"ם באופן אחר.

ונראה לחדש בדעת הרמב"ם, שהדין הבסיסי הוא שיורשי הבעל חייבים בקבורת האלמנה. ובהסבר הדבר, יש להקדים ולהסביר שהרמב"ם הבין שתקנת הקבורה אינה יישום של דין קבורה הרגיל, בין אם הוא מבוסס על ירושה ובין אם הוא מבוסס על קרבה משפחתית. חיוב הבעל לקבור את אשתו הוא אחד מחיובי האישות המוטלים עליו במסגרת הנישואין. לכן, השאלה שעלינו לשאול היא האם אלמנוּת נחשבת להמשך האישות, ויורשי הבעל חייבים בחיובים האישותיים שהבעל היה חייב לאשתו, או שמא האישות מסתיימת בשעת מיתת הבעל, והיורשים חייבים לפרוע רק את החובות הממוניים.

בעניין זה, יש לעיין בדברי הרמב"ם בהלכה ד:

"ומותר מזונות האלמנה ומותר הכסות - ליורשין". (הל' אישות י"ח, ד)

והשיג עליו הראב"ד:

"אף אני כך הייתי סבור, עד שראיתי בירושלמי פרק אלמנה ניזונת: רב יהודה בשם רב ר' אבהו בשם רבי יוחנן - מציאתה שלה. הותירה מזונות - אשת איש, שמציאתה שלו, הותירה - מזונותיה שלו; אלמנה, שמציאתה שלה, הותירה - מזונותיה שלה".

אנו רואים, אם כן, מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בשאלה מי מקבל את מה שנותר ממזונות האלמנה: לדעת הראב"ד מוֹתר המזונות שייך לאלמנה, ואילו הרמב"ם סבור שהמוֹתר שייך ליורשי הבעל.

מסתבר, שמחלוקת זו נעוצה במחלוקת בסיסית יותר, אודות אופי חיוב המזונות שיורשי הבעל חייבים לאלמנה. אם המזונות הם חוב ממוני - כל הסכום שייך לאלמנה, ואם היא איננה משתמשת בו בפועל - דינו זהה לדין מציאה, השייך לאלמנה. לעומת זאת, אם המזונות הם חוב אישותי - כלומר, היורשים חייבים להאכיל את האלמנה - אזי מוֹתר המזונות, שהאלמנה לא השתמשה בהם, לא נכלל כלל בחיוב המזונות, וצדקו דברי הרמב"ם שהוא שייך ליורשי הבעל.


מחלוקת דומה אנו מגלים בנושא אדם שהניח נשים רבות. הרמב"ם פסק:

"הניח נשים רבות, אף על פי שנשאן זו אחר זו - ניזונות בשוה, כמו שאין דין קדימה במטלטלין". (הל' אישות י"ח, יד)

והשיג עליו הראב"ד:

"ואפילו ניזונות מן הקרקע. לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו, וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת, והוה ליה כלוה ולוה וחזר וקנה, שכולן שוים בו".

השגת הראב"ד ברורה. דין קדימה שייך רק כאשר חוב אחד קדם לשני. במזונות אלמנות, לעומת זאת, חיוב המזונות לכל האלמנות חל בבת אחת, בשעת פטירת הבעל. אם כן, הראב"ד צועד בשיטתו, שחיוב מזונות האלמנה הוא חוב ממוני, ולכן שעת החיוב של כל האלמנות הוא זהה. הרמב"ם, לעומת זאת, הבין שחיוב היורשים במזונות האלמנה הוא המשך של חיוב הבעל לזון את אשתו, וממילא מזונותיה של האישה שנישאה ראשונה קודמים למזונותיה של האישה שנישאה אחריה (אלא אם כן הם ניזונות מהמטלטלין, כיוון שאין קדימה במטלטלין). שוב אנו רואים כי הרמב"ם והראב"ד נחלקו אם מזונות האלמנה הם המשך של חיובי האישות או חיובים חדשים המוטלים על יורשי הבעל.

לפי זה, נקל לומר שלדעת הרמב"ם יורשי הבעל חייבים מעיקר הדין בקבורת האלמנה כהמשך של חיובי האישות. אמנם, אין הדברים אמורים אלא כשהאלמנה לא נשבעה שלא נטלה דבר מחיים, שאז הכתובה - שטר האישות - עומדת בתוקפה, ומחייבת את המשך האישות. אם האשה נשבעה - היא הפכה את הכתובה משטר אישות לשטר ממוני העומד לגבייה. ממילא, תקופת האישות של האלמנה הסתיימה, וחיובי האישות המוטלים על יורשי הבעל תמו. לכן, כאשר חיוב הקבורה הנובע מהאישות, המוטל על יורשי הבעל, אינו קיים - יורשיה של האלמנה חייבים בקבורתה.



[1] אמנם, ב"שיטה מקובצת" (מז ע"ב) מובאת דעה שלפיה הבעל אינו חייב לקבור את אשתו אם לא ירש ממנה בפועל.

[2] אמנם, לא משמע כך מפשטות דברי הסוגייה.