נבואות קדומות (6)

אירושׂין = קשר טהור ביחסי 'איש-אִשה'

בהושע – ובירמיהו בעקבותיו – מדובר על היטהרות מחודשת במדבר, ועל צמיחה מחודשת של כנסת ישראל, שתחזור ותופיע, בדורות אשר יבואו.

הנבואה הקדומה של פרק ב' בהושע היא כנראה המקור הנבואי הראשון לרעיון זה של היטהרות בתקופת מדבר, ויצירת קשר מחודש של 'איש-אשה' בלי טומאת 'הבעלים' על כל הכרוך בו –

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי,

וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי,

וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ,

וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם";

(הושע ב', יח – יט)

אהבה טהורה בלי מיניות![1]

מן הפסוק המדהים הזה – פסוק מרכזי בנבואה הקדומה – עולה גם הסבר לדרכו הדתית-פוליטית של אחאב מלך ישראל. אחאב, לפי תודעתו שלו, לא נטש את עבודת ה', כדי להמיר אותה בעבודת הבעל, אלא אימץ את דרכם של אלה אשר קראו לה' – גם את השם 'בעל', שפירושו 'אדון';[2] לכן לא ראה פסול גם באימוץ דרכי פולחן מעבודת הבעל (שהביאה איזבל מצידון) לעבודת ה' א-להי ישראל. השבר הגדול החל בקריאת השם 'בעל' – לי – והמאבק הגדול של אליהו ותלמידיו היה על 'ייחוד השם' בטהרה, כלומר, לסילוק השֵם הזר והפולחן הזר מתוך עבודת ה'.

כך נבין איך החזיק אחאב לצידו את עובדיה, ש"היה יָרֵא את ה' מאֹד", ונבין גם את משפט ההכרעה שהעמיד אליהו – " עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים"[3] – אחאב פסח על 'שתי הסעיפים', או נכון יותר לומר, שאחאב ניסה לחבר את 'שתי הסעיפים', מצד אחד היה אצלו "עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת ... הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד",[4] ומצד שני, איזבל ופולחני הבעל והאשרה.

אליהו הכריז מלחמת חורמה על הניסיון הזה לחבר את הבעל אל עבודת ה', כי "ה' הוּא הָא-להים" לבדו,[5] והוא אחד ויחיד בשמים ובארץ, "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".[6]       

איזבל הגיבה בהריגת נביאי ה', ועובדיהו הציל מהם מאה נביאים, בשתי מערות, וכלכלם "לֶחֶם וָמָיִם".[7]           אבל אחאב נשאר פוסח 'על שתי הסעיפים', בין איזבל, לבין עובדיהו. בספר מלכים זה נראה כקו פוליטי עם חישוב כלכלי-צידוני. אבל בנבואה הקדומה בהושע פרק ב' אנו מבינים, שהיה שם גם ניסיון של סינקרטיזם[8] תיאולוגי, מעין 'איחוד דתי' של שתי האמונות ההפוכות האלו.

נגד התפישה הזאת התייצבה הנבואה הקדומה והכריזה, כי רק ה' ישבור מלחמה, ורק הוא יביא שפע ברכה ופוריות – ה' הוא "אישי הראשון", הוא אשר נתן ל'אִשה' מאז ומעולם, "הדגן והתירוש והיצהר" והִרבָּה לה כסף וזהב.

לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ:

כאשר החלו לעבוד את הבעל חדלה הברכה, כי ה' לקח ממנה את " דְגָנִי בְּעִתּוֹ, וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ, וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי [שנועדו] לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ", והביא שממה על הגפן ועל התאנה[9] (שהפכה ל"אֶתנָה"=אֶתנַן של זנות ה'בעל'), עד שהשבית ה' את כל שמחת השבת, החגים וראשי החודשים.[10]

ואילו אחרי הטהרה המחודשת של 'המדבר', אז תתחדש הברכה מאת ה', וְיִכּוֹן הקשר המחודש והטהור בין ה' לישראל כקשר של 'אירושין' – קשר כזה לא תהיה בו מיניות פולחנית כמו פולחן הבעל, והוא יתבסס כולו על מידות הצדק, המשפט והחסד, כי רק הם הנדוניה של הקשר הטהור –

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם –

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים,

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (= באֵמוּן, ביושר),

וְיָדַעַתְּ אֶת ה';

(שם, כא – כב)

ה'ידיעה'[11] במובן של קשר אינטימי, תהפוך ל'דעת' טהורה, כי 'לדעת' את ה' פירושו לשמור "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" כמצוות אברהם,[12] ולאהוב את ה' פירושו "לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו", כדברי משה.[13]

 

תקופת 'המדבר' ואידיאולוגיה 'מדברית'

החידה הגדולה בנבואה הקדומה הזאת היא "המדבר" – לאיזה 'מדבר' יוליך ה' את ישראל, ובאיזה פיתוי? – הנבואה רק אומרת שזו תהיה התחדשות וטהרה כמו יציאת מצרים, וכך יוכלו לקבל מחדש את הארץ על "כְּרָמֶיהָ", בלי חטאי 'עָכָן' והדומים להם, חטאי אחאב ואיזבל. אבל אֵי הדרך ל'מדבר'? ומהו ה'פיתוי'?

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים:

הנבואה הזאת משאירה שאלה חשובה זו בערפל, ואין בה רמז לתשובה, אם מפני שלבני הדורות ההם היה ברור מעצמו במה מדובר, ואם להפך, מפני שהנבואה במכוון השאירה את זאת להכרעת ההיסטוריה העתידית, כך ש'המדבר' יוכל להתפרש בצורות שונות, בתקופות שונות – יחזקאל למשל, מגדיר מקומות של פורענות קשה ליהודים בגלות כ"מִדְבַּר הָעַמִּים",[14] אבל הנבואה שלפנינו לא התכוונה לכך, שכן 'המדבר' מצויר בה באור של מפגש טוב וטהור,[15] ולא באור קשה.

הרמזים לפתרון החידה נמצאים לדעתי, בספר מלכים, בסיפורי הקרע בין הנביאים לבין בית אחאב. המערכה הנבואית נפתחה בהכרזת –

"אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב:

חַי ה' א-להי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו,

אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר,

כִּי אִם לְפִי דְבָרִי";

(מלכים-א י"ז, א)

ה' נענה להכרזת המלחמה הדתית של אליהו, ושלח אותו למקום מסתור. דבריו של אליהו נאמרו כנראה בשומרון, ולכן, המסתור צריך להיות באחד הנחלים השופעים מים, במדבר שומרון, בדרך לירדן, או ממזרחו–  

"לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה,

וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית,

אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן";

(שם, ג)

אחרי שהצליח במהפכת הר הכרמל עם אחאב, אך נכשל מול איזבל, המלכה החזקה, הלך אליהו "אֶל נַפְשׁוֹ",[16] אל מדבר באר שבע, ומשם, בהליכה פלאית, אל הר חורב. אם כן, אליהו הנרדף במצבו הנואש, הלך באמת לכיוון המדבר של משה, ושל יציאת מצרים.

האם 'המדבר' בנבואה הקדומה בהושע הוא בסביבות הירדן, או, במדבר סיני-חורב? לכאורה, חורב של משה משתמע מפשט הפסוק – "וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם "?![17]

אבל אליהו לא נשאר בחורב, אלא דווקא הביא לשם את ייאושו, והגיש שם את 'התפטרותו'[18] מהשליחות המהפכנית, שנטל על עצמו. מהר חורב נשלח אליהו למשוח לנביא תחתיו את "אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה",[19] ומחולה זוהתה בצפון בקעת הירדן (לפי תיאור המרדף של גדעון אל הירדן, שופטים ז', כב).

אחרי הסתלקות אליהו סמוך למעבר הירדן (במקום שבו מת משה !) מול יריחו, שב אלישע וריפא את מי יריחו,[20] וכעבור זמן, שוב אנו מוצאים אותו בגלגל – "וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו..."[21] – את נעמן שר צבא מלך ארם שלח אלישע לרחוץ בירדן[22] – סביבת הירדן נזכרת פעמים רבות בסיפורי הנביאים בעת ההיא; אף שאנו מוצאים את אלישע (עם צבא ישראל) גם במדבר אדום,[23] ובמסעיו בכל ישראל, גם בשוּנֵם ובהר הכרמל, בדותן[24] ובשומרון, נראה ברור שהיה להם בסיס קבוע בסביבת הירדן –

"וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע, הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ, צַר מִמֶּנּוּ – נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן, וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם ..."

(מלכים-ב ו', א – ב)

לכן נראה, שחבורות בני הנביאים פרשו מן החברה החוטאת בימי אחאב ואיזבל, תחילה מפני שנרדפו על נפשם, ואחר כך, מפני שחיפשו אורח חיים טהור ונקי מתאוות שומרון, ומן היין והזנות שהתפשטו בחברה המצליחה והמתעשרת של ימי אחאב.[25] חלק מן החבורות האלו מצא מקום בסביבות הירדן, וגם כאשר יצא אלישע למסעיו בכל ישראל, היה חוזר אל הירדן אל בני הנביאים שהיו יושבים לפניו, בקביעות.

בהמשך הסיפור במלכים נמצא חיזוק גדול להסבר זה של 'המדבר' – אורח החיים 'המדברי' של בני הנביאים (חלקם בסביבות הירדן), אליו 'יְפַתֶה' ה' את ישראל כדי להיטהר מטומאת הזנות של שומרון, כדי שאפשר יהיה לחזור ולקבל את הארץ בטהרה.

 גם דמותו המסתורית של "יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב" וחלקו בהשמדת הבעל מישראל במהפכת יֵהוּא,[26] היא מפתח לפתרון החידה –

"וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם [יֵהוּא] וַיִּמְצָא אֶת יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב לִקְרָאתוֹ, וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר, כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ? – וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב, יֵשׁ וָיֵשׁ תְּנָה אֶת יָדֶךָ ... וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה' ..."

(שם י', טו – טז)   

ברור שהשניים הכירו היטב, והשקפתם דומה; ברור ששניהם מקנאים לה', כלומר נאמנים לקו של אליהו ואלישע במאבקם להשמדת הבעל מישראל, ולטיהור עבודת ה' אחד. יש להם ביניהם קוד קצר וברור, כמו סיסמה של מהפכנים. ואולם, היה הבדל עמוק ביניהם – יֵהוּא נמשח ונשלח לחולל מהפכה בשומרון[27], ולהציב בית מלוכה חדש ויציב תחת בית אחאב, ואילו יהונדב בן רֵכָב פרש מן החברה החוטאת אל אורח חיים 'מדברי' בצוואתו הייחודית לבניו. אלא, שאיננו יודעים מתי בדיוק החלה פרישה זו.

הנביא ירמיהו[28] פענח עבורנו את סודו של יונדב בן רֵכָב, בפרק מפורט על "בית הרֵכָבים",[29] כשנשלח להשקות אותם יין בבית ה', בטקס מכובד, בלשכה חשובה, והנה בני הרֵכָבים סירבו לשתות יין –

" כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר:

לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם !

וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ

וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם (=כרם נטוע) –

כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם,

לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

 אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם;

וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ ...

לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן כָּל יָמֵינוּ, אֲנַחְנוּ, נָשֵׁינוּ, בָּנֵינוּ, וּבְנֹתֵינוּ;

וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ, וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה לָּנוּ;

וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים,

וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ;

(ירמיהו ל"ה, ו – י)

ברורה אפוא מאד תמונת 'המדבר' הנזירי, 'המְפַתֶה' באורח חייו הטבעי, הנקי מתאוות יין והתפתחות חומרית בכלל, הוא עולמו של יונדב בן רֵכָב, שותפו של יֵהוּא במהפכה של השמדת הבעל. ברור גם, שאורח חיים זה נשמר בקנאות על ידי צאצאיו דורות רבים, עד שירמיהו העלה אותם על נֵס לפני אנשי יהודה וירושלים, שאינם שומרים מצוות ה',[30] בעוד בני הרֵכָבים, גם כאשר נאלצו לברוח לירושלים מאימת הכשדים,[31] וגם כאשר ירמיהו הנביא העמיד אותם בלשכה חשובה בבית ה' וציוה עליהם לשתות יין – הם לא ישתו, כי לא יָפֵרוּ את צוואת יונדב אביהם.

הנבואה הקדומה, שדגלה ב'טהרה המדברית', אכן תואמת לגמרי לדור אחאב ומהפכת הנביאים. אורח חייהם של הנביאים (שהחל בבריחה מפני שלטון איזבל) הוא "המדבר" של הנבואה. אנו לומדים מסיפורי המקרא על בסיס קבוע בסביבות הירדן, על נדידות של נביאים ובני נביאים במקומות שונים, ועל בריחה בשעת צרה אפילו למדבר יציאת מצרים.

ייתכן שהיו קבוצות נוספות שהלכו אז דרומה, בדומה לאליהו, כפי שיכול להשתמע מהכתובות הדתיות, שנתגלו בחורבת תימן (כונתילת עג'רוד),[32] בסיני, מדרום לקדש ברנע; הכתובות מזכירות את שם ה' ואת שומרון, והן מזוהות לימי בית יֵהוּא.[33]

 

בין הושע ב' להושע ד' –

'שתי נשים' ושתי תקופות

ההקבלה הבסיסית בין הושע פרק א' לפרק ג' היא ברורה – שתי נשים, שמשמען, שתי תקופות בחיי ממלכת ישראל. הראשונה היא 'אשת הזנונים' של אחאב, אלא שהיא מופיעה בגלגול אשמה על התקופה המאוחרת – והשנייה, המאוחרת, היא ממלכת ישראל בימי ירבעם בן יואש, הלוא הם ימי הנביא הושע בן בארי – התקופה המאוחרת מתוארת בתמונות, בשמות, בצבעים ובמושגים של 'אשת הזנונים' הקדומה, איזבל וילדיה. 

בפרק ג' מופיעה תקופת ירבעם בן יואש בלי תחפושת–

" וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי:

עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת,

כְּאַהֲבַת ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וְהֵם פֹּנִים אֶל א-להים אֲחֵרִים,

וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים";

(הושע ג', א)

כאן לא מדובר דווקא בפולחן הבעל, אלא בעבודת אלילים בכלל, ובעיקר, אין כל דגש מיוחד, וגם לא רמז, לאחריות של בית המלוכה השולט בשומרון, אלא לחטאי החברה הישראלית בכללה.

באותה דרך עלינו לקרוא גם את פרק ד', בהקבלה לפרק ב', וכאן מקופל חידוש נוסף – רוב לומדי הושע קראו את שלושת הפרקים הראשונים כיחידה סגורה,[34] וקראו את פרק ד' בפני עצמו. אבל המבנה השלם של פתיחת הושע, הוא מבנה מרובע –

'אשת הזנונים' וילדיה

פרק א'

נבואה קדומה על בית אחאב ואיזבל                                                                                 פרק ב'

'עוד אשה מנאפת'

פרק ג'

חטאי החברה הישראלית בימי ירבעם בן יואש

פרק ד'

כשם שפרק ב' מסביר את התחפושת של 'אשת הזנונים' מפרק א', בעזרת הנבואה הקדומה מתקופת אחאב ואיזבל, כך פרק ד' מסביר ומפרט את חטאי האשה המנאפת של פרק ג'.

עיון קצר בפרק ד' מאשר את המסקנה, שכאן מתוארים חטאיה של החברה הישראלית בכללה, בפרט החברה הגבוהה, אך לאו דווקא בית המלוכה, וזה שיקוף מדויק לדור ירבעם בן יואש[35]  –

" שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ –

כִּי אֵין אֱמֶת, וְאֵין חֶסֶד, וְאֵין דַּעַת א-להים בָּאָרֶץ –

אָלֹה וְכַחֵשׁ, וְרָצֹחַ, וְגָנֹב, וְנָאֹף

[כל אלה] פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ";

(שם ד', א – ב)

גם לא נשמע שם מוכיח בשער – הנביא לגמרי בודד, כהנים ונביאים היו שותפים לכישלון ושכחו תורת ה',[36] אוירה של חגיגות יין וזנות פשטה בחברה הישראלית הגֵאה אחרי ניצחונות ירבעם בן יואש –

" זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב;

עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ,

כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה...

עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ,

תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ,

צִלָּהּ עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה";

(שם, יא – יג)

המקרא מדייק בביטויים – הביטוי הפותח "בני ישראל" מקביל ל"יושבי הארץ", והוא מופיע 3 פעמים בפרק ג' כיעד הנבואה, וכפירוש ל'אשה המנאפת', השנייה, דור הנביא – מדובר בחברה, ולא בשלטון.

לעומת זה, בפרק א' מדובר [פעמיים] על "בית ישראל" ועל "בית יֵהוּא", כלומר על "מַמלְכוּת בית ישראל" בהנהגת "בית יֵהוּא", אשר שפכו דמים רבים במהפכת יֵהוּא נגד 'בית אחאב ואיזבל', אך אינם טובים וראויים יותר מ'אשת הזנונים' ההיא.

יתר על כן, לתועבות איזבל, 'אשת הזנונים', היה פתרון בלי חורבן – המשטר של בית אחאב חטא, רדף את הנביאים והזנה את שומרון – לכן, באה הנבואה הקדומה לחולל מהפכה ברוח טהרה 'מדברית', ועל פי הנביאים – המשטר נפל והוחלף !

הדבר התרחש במהפכת יֵהוּא !

אבל כאשר החברה הישראלית בכללה הפכה ל'אשה מְנָאפת' – לא תועיל החלפת משטר, כי לא בית המלוכה הוביל את הזנות המתפשטת בחברה משגשגת ומצליחה, ונגועה. לכן צפויה מפולת קשה בהרבה – "קשת ישראל" תישבר "בעמק יזרעאל",[37] ויבואו ימים רבים בלי 'מלך ושר', ובלי פולחנים ישראליים[38] –

"כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל,

עַתָּה יִרְעֵם ה' כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב";

(שם, טז)

מעניין, שבתוכחת הנבואה הקדומה (רוב פרק ב'), לא נזכרים שני הביטויים –  לא הביטוי הכולל "בית ישראל" (האופייני לפרק א', ד, ו), וגם לא "בני ישראל" (המאפיין את פרק ג', א, ד , ה, ואת פתיחת פרק ד'). רק בפסוקי הנחמה הכתובים בתחילת הפרק, (אך מקומם בסופו, כפי שנאמר בשיעור הקודם), מופיע לראשונה "בני ישראל".[39] בנבואה הקדומה מופיעה רק "אִמכם", שהיא "לא אשתי",[40] ושומעי הנבואה נקראים לריב נגדה, כדי שאפשר יהיה להוליך אותה אל המדבר, ולטהר אותה שם – אז יתחזקו ויתרבו "בני ישראל" תחת "ראש אחד", בתקופת ה'אירושין' של דעת ה' הטהורה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב