נבואות קדומות (3)

לקריאת השיעור בקובץ וורד לחצו כאן>>

 

נבואות 'יום ה''[1] – בין יואל לעמוס

עוד ויכוח עם נבואות קדומות

ביחידת הפרקים המרכזית בעמוס, פרקים ד' – ו', אנו מוצאים ויכוח מפורש נוסף של עמוס מול בני דורו, שהיו משוכנעים כי ה' עמם, והוא יאיר להם גם מתוך המחשכים היותר גדולים. גם מלחמות גדולות וקטסטרופות, יצמיחו בסופו של 'יום ה'', ישועה וברכה לעם ה', מכוח הבחירה והסגולה ואהבת ה' את עמו.

מול תפישה זו, שנסמכה על נביאי אמת (!), התייצב עמוס הנביא-הבּוֹקֵר,[2] הנוֹקֵד מתקוע, זעק והתחנן –

"דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע לְמַעַן תִּחְיוּ,

וִיהִי כֵן ה' א-להי צ-באות אִתְּכֶם,

כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם;

שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב,

וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט –

אוּלַי יֶחֱנַן ה' א-להי צ-באות שְׁאֵרִית יוֹסֵף;

... הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' –

לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה'? –

הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר;

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב,

וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ;

הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם ה' וְלֹא אוֹר,

וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ;"

(עמוס ה', יד – כ)

במילים אחרות – ה' יהיה אתכם אם תהיו ראויים לכך, בצדק ובמשפט. הבחירה והסגולה ואהבת ה' את עמו – כולן אמת – אך הן לא יספיקו ב'יום ה'', שכולו חושך צרה וחורבן, ושום ישועה לא תצמח ממנו. זהו ויכוח מובהק בין תלמידי הנבואה הקדומה, לבין עמוס.

האם יש בידינו מקור מפורש לעמדה הפוכה של הנבואה הקדומה, על 'יום ה'' ?

אנשי הכנסת הגדולה[3] (בתחילת בית שני), אשר סידרו את עמוס אחרי יואל[4] בתוך 'תרי עשר' הנביאים, אולי התכוונו לוויכוח הברור הזה על נבואות 'יום ה'', ומשמעותו, כי בחלקה השני של נבואת יואל אנו קוראים –

"... הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם,

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא –

וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט,

כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה

כַּאֲשֶׁר אָמַר ה',

וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא:"

(יואל ג', ד – ה)

'יום ה'' הוא 'חושך ואפלה' גם ביואל וגם בעמוס, קטסטרופה. אלא שיש פער קריטי בשאלה, אם מתוך החשכה הנוראה תצמח ישועה, למי היא תהיה והיכן?!  

ביציאת מצרים היה 'יום ה'' חושך ואפלה למצרים והצלה לישראל, ואילו בחורבן, היה 'יום ה'' אסון לעם ישראל.

גם ברור בנבואות הדורות ההם, שיהודה וירושלים יישארו לפליטה בעת חורבן ממלכת ישראל - שומרון – דבר זה מפורש ארבע פעמים בהושע;[5] רמוז בכל נבואות עמוס על אפרים, שומרון ובית-אל;[6] כמעט מפורש גם בישעיהו;[7] ומתאים לנבואת יואל. לכאורה, אפשר להסביר את הפער בין יואל ובין עמוס בכך, שכולם חזו חורבן לממלכת ישראל - שומרון, ופליטה בהר ציון ובירושלִַם.

ואולם, סוף דברי הנביא יואל[8] מעידים על פער עמוק יותר ומהותי בין נבואת יואל ונבואת עמוס, והוא שהעמיד אותם בתנ"ך, זה לצד זה: האם הישועה תבוא מתוך הצרה, או אחריה (ומי יודע כמה זמן אחריה) –

"הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ,[9]

כִּי קָרוֹב יוֹם ה' בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ;

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם;

וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ,

וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ –

וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל;

וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' א-להיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי,

וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד –

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא –

יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב,

וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם,

וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים ...

וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר

... וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן".

(יואל ד', י"ד – כ"א)

חתימת הנבואה ביואל, ברורה – מתוך יום ה', מתוך החושך הנורא, תִבְקַע שאגת ה' מציון לישועת עמו, ותתגלה שכינת ה' בירושלִַם !

מנגד, פותחת נבואת עמוס בפסוק הנורא –

"... ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ,

וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל;"

(עמוס א', ב)

אחר כך תבואנה המילים החריפות נגד –   

"... הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' –

לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר ..."

(שם ה', יח)

והנה בנבואת עמוס, 'יום ה'' הוא חושך גמור, בלי כל תקוות ישועה. מאידך, גם עמוס בסיום הספר מזכיר את הישועה הגאולית בעתיד, ממש בדומה למילים שבסוף יואל[10] –  

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' –

וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע,

וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה;

וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל ...

וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם,

וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם,

אָמַר ה' א-להיךָ".

(עמוס ט', יג – טו)

על מה סער הוויכוח, אם כך?

הוויכוח הנוקב לא התנהל על אחרית הימים, ולא על עצם החושך הנורא של 'יום ה'', אלא על השאלה, אם מתוך החושך של 'יום ה'', תישמע שאגת ההצלה (כמו ביציאת מצרים!), וממנו תצמח הישועה ויבוא האור, כלומר, באותו הדור, ובאותה זירה היסטורית (וכך אכן קרה בימי ירבעם ועוזיהו) – או שלפנינו דור אבוד (כמו דור המדבר, והדור שאחרי ירבעם ועוזיהו) – שבנוגע אליו שאגת יום ה' מציון תהיה שאגה של חורבן, והישועה המובטחת תבוא לדור אחר, בזמן אחר, באופק אחר.

מתוך דברי עמוס ברור, שהיו לפניו תלמידי נביאים שדיברו בשפת יואל, והתאוו ליום ה' גדול ונורא שיבוא, וממנו תופיע הישועה וההצלה לישראל, בדורם!

הסמכת נבואת יואל לנבואת עמוס, מרמזת לנו על הוויכוח הנוקב ההוא, למען נלמד כי שאגת ה' ב'יום ה'' עלולה גם לבשר חורבן גמור לאותו הדור. זהו הלימוד הנוקב, שעלינו להפיק מן הפסוקים בסוף יואל, אשר מהווים מסגרת (פתיחה וחיתום) לעמוס.

 

מי קדם – יואל או עמוס?

לנבואת יואל[11] אין תאריך,[12] וגם חז"ל ורש"י חלוקים על זמנו. יש המקדימים את יואל לעמוס, ויש מאחרים. אם קדם יואל, פירוש הדבר הוא, שעמוס הופך את משמעות 'יום ה'' מישועה לאסון, בדיוק כמו שראינו בנבואות הושע ועמוס, ביחס לנבואה הקדומה.

ואילו, אם באה נבואת יואל אחרי עמוס, היא באה לתת תקווה – למרות נבואת עמוס הקשה, יכולה לבקוע שאגת הצלה וישועה מתוך החושך של 'יום ה' הגדול והנורא', ממש כמו ביציאת מצרים – פתח תיקון ונחמה, אחרי עמוס.

ואולי, עלינו להניח את שתי האפשרויות – נבואת יואל שלפנינו, לפי אופיה וסגנונה (מרכזיות בית ה' והכוהנים, הגמול על פיזור העם בגויים), מאוחרת לעמוס, ומגיבה לעומתה בשאגת ישועה; אבל מתוך דברי עמוס ברור, שהיו נבואות כאלה לפניו ובימיו, ומולם הוא מעמיד את שאגת החורבן. מכאן מתבקשת מסקנה, שהוויכוח הזה על 'יום ה'' ועל השאגה, התנהל גם בימי עמוס (על פי עדותו, ועל פי הפתיחה והחיתום), וגם דורות רבים אחריו (ובעצם, עד היום !).

ראיה לכך נמצאת בפסוק השאגה המשולשת, בנבואת ירמיהו –

"... ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג,

וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ,

שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ..." –

(ירמיה כ"ה, ל)

בימי עמוס כבימי יואל (וכך בהושע ובישעיהו) היה ברור, שציון וירושלִַם ישרדו ולא יחרבו. לעומת זה, רוב נבואות ירמיהו מבשרות את חורבן 'הנָוֶה' של ה', בציון וירושלִַם. לפיכך, שאגת ה' לא תישמע עוד מציון ומירושלִַם, אלא 'ממעון קדשו שבמרום', כלומר, 'מירושלִַם של מעלה'.[13] ממילא אנו מבינים, שכל מי שהחזיק באחרית ימי ירמיהו בעמדות הנביאים שלפניו, שהיו נביאי אמת בדורם, היה בעיני ירמיהו בדורו, 'נביא שקר', כי באותו הדור לא תינצל ירושלים, ושאגת הישועה שמורה לדור אחר.

אכן, דברים אלה מפורשים בספר ירמיהו במקומות רבים.[14] פסוקי שאגת ה' בנביאים, מעמידים אותנו על הוויכוח הנוקב – מתי שאגת ה' מופיעה לחורבן? (שומרון בנבואות עמוס; ירושלִַם בנבואות ירמיהו); ומתי לפליטה, לישועה ולהצלה? (בציון ובירושלִַם כנבואת יואל).

הוויכוח הזה על אפשרות הגאולה והישועה לאותו הדור (בימי עמוס והושע, כמו בימי ישעיהו ובימי ירמיהו), לא התנהל מול ציבור של " זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב"[15], אלא מול עובדי ה' מובהקים ('דתיים', בלשוננו) – עמוס המשיך את דבריו נגד "המתאוים את יום ה'", והתפרץ נגד עובדי ה' –

" שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם;

כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה,

וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט;

הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע –

וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן !"

(עמוס ה', כא-כד)

גם הפסוק הבא[16] מורה על ויכוח בבית המדרש של עובדי ה' –

"הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,

בֵּית יִשְׂרָאֵל?"

(שם ה', כה)

בכל דרך בה תתפרש עמדה נבואית זו ביחס לספרי שמות-ויקרא-במדבר,[17] לא נוכל שלא לשמוע בת קול של ויכוח עמוק ונוקב בין עובדי ה', על העבודה הרצויה, או על סדר הקדימויות שבה. 

רק אחר כך, עבר עמוס אל עובדי האלילים הישראליים, אשר יִשׂאוּ את צלמיהם בהגליה הנוראה הצפויה "מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק"[18]. אכן, הפעם לא מדובר בממלכות שכנות כארם דמשק, שיָכלו לפגוע בישראל קשות, אבל לא יכלו להגלותם – ממלכת ישראל החזיקה מעמד עד שנתן ה' ליהואש ולירבעם בנו את הניצחון המוחלט על דמשק של חֲזָאֵל ובנו. הפעם מדובר במעצמה, שמסוגלת להגלות את ישראל (כמו את דמשק), הרחק צפונה. עמוס לא מזכיר את השם אשור[19] בשום מקום (כמו גם הושע בפרקים הראשונים, א' עד ד', וכך גם ישעיהו בפרקי עוזיהו, א' עד ו'), אבל התיאורים רומזים אליה בלי ספק (וכך בהושע ובישעיהו) – המעצמה שעדיין מעבר לאופק, כבר הטילה צל כבד בחזון הנביאים, בימי ירבעם בן יואש ועוזיהו, עוד לפני תחילת המפולת.

 

נספח:

הוויכוח הנוקב על 'שאגת ה'', לחורבן או לישועה, נרמז בסוגיית הגמרא בתחילת מסכת ברכות, כש'הלילה' רומז לגלות החשוכה כלילה[20] –

"תניא, רבי אליעזר אומר:

שלש משמרות הוי הלילה,

ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי,

שנאמר (בירמיהו): "ה' מִמרום ישאג, וממעון קדשו יִתֵּן קולו, שָאֹג ישאג על נָוֵהוּ ...";

אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב:

שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי,

ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם."

(בבלי ברכות, ג ע"א)

חכמי המשנה והתלמוד חיפשו דרך לשמוע, בחילופי המשמרות ההיסטוריים[21] שבלילות הגלות, גם את השאגה השלישית, זו של נבואת יואל, שאגת הישועה והפליטה בציון ובירושלים, שעל זה הלוא מתפללים כל ישראל בכל מקומות גלותם, וכל לילה הוא דגם מוקטן[22] ללילה הגדול של הגלות.

כל עוד שומעים רק את שאגת ה' שבעמוס ובירמיהו, סימן הוא שטרם הגיע זמנה של איילת השחר לבקוע מתוך החושך, אבל מי שיזכה לשמוע גם את שאגת ה' מנבואת יואל, הוא גם יתחבר אל סוגיית יום ולילה, אור וחושך, בפתח מסכת ברכות שבתלמוד הירושלמי,[23]

על ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא, שהיו מהלכים בשחר, בבקעת ארבל,

"וראו איילת השחר שבקע אורה",

ואמרו, "כך היא גאולתן של ישראל,

בתחילה קימעא קימעא (=מעט מעט),

כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת".

למיטב ידיעתי, מי שזכה לכוון ולשמוע את שאגת ה' שבנבואת יואל בתוך אפלת הלילה שבגלות, היה הגר"א, שלפי עדות תלמידיו,[24] היה אומר, 'הגאולה תתחיל קימעא קימעא. אפילו אחד מעיר ושניים ממשפחה ... אבל אם יתאפשר, צריך להביא שש מאות אלף מישראל לארץ ישראל (כי זו תהיה הכרעה מול כוחות הרשע), וזכו תלמידיו מכוחו, להתחיל ולכונן 'אתחלתא דגאולה' בארץ, ובעיקר, בירושלים.[25]    

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב