דילוג לתוכן העיקרי

ישעיהו ותלמידיו מימי מנשה עד החורבן | 3

קובץ טקסט


פרקי הרדיפות –

"דם נקי" ותוכחות מוסר

(פרקים נ'-נ"ט)[1]

בפרקים אלה ישנם תיאורים קשים המתאימים לימי מנשה – רדיפת הנביא ("עֶבֶד ה'", וכנראה גם מתלמידיו, ממשיכי דרכו) עד כדי הוצאות להורג (נ"ג), עבודת אלילים גסה עם שחיטת ילדים למוֹלֶך, מלך רדוף מתנות ("בַּשֶמֶן") השולח שליחי הַשפָּלה למרחקים (נ"ז), ובסיכום, פשעים חמורים ושפיכת דם נקי (נ"ט). כל אלה, אינם מתאימים כלל לימי שיבת ציון, ואין לאירועים  כאלה שום עֵדוּת או הקשר במעבר מבבל לפרס עם עליית כורש.

מאידך, הגלות מישראל וגם מיהודה נזכרה כמציאות מרה בנבואות ישעיהו כבר מימי אחז (סוף פרק י"א), כמו בפרקים שלפנינו (נ' עד נ"ט) – ירושלִַם מתוארת כאֲבֵלה ומושפלת, זקוקה לנחמה ולהתנערות "מֵעָפָר" (נ"ב, ב), ויש בה חורבות, אבל היא קיימת, בעוד תיאור של חורבן מוחלט ושממה יופיע רק בסוף הקינה המזמורית (ס"ד, ט-י).

לכן, פרקי נ'-נ"ט מהווים לדעתי עדות מכרעת על המשך נבואות ישעיהו, מפיו וגם מפי תלמידיו, תוך כדי התנגשות נוראה עם השלטון הממלכתי בימי מנשה ואמון. תיאור התקופה בספר מלכים הוא קצר ותמציתי, וחסר הסבר –  "דָּם נָקִי", ששפך מנשה "הַרְבֵּה מְאֹד" (מלכים-ב כ"א, טז) – מדוע? מה קרה? איך הגיעו לתהום השִפלוּת הזאת? ברגע, שמזהים את ההקשר ההיסטורי של פרקי ישעיהו, נ'-נ"ט, מקבלים תיאור שלם ומלא, של אחת מתקופות האופל הקשות ביותר בתולדות העם היהודי.


הוצאות להורג – ישעיהו ותלמידיו

(פרקים נ"ב-נ"ג)

לפי מסורת חז"ל,[2] מלך יהודה, מנשה[3] בן חזקיהו מבית דוד, הוציא להורג את ישעיהו הנביא, הוא הוא עֶבֶד ה'. "עֶבֶד ה'" נעצר ועונה קשות, הובל במצעד ביזוי והשפלה לעיני כל, כשהוא סובל מכאובים נוראים, עד שהוצא להורג באשמות מופרכות. ככל הנראה, היו כמה וכמה מוצאים להורג, וזהו אותו "דם נקי", שמנשה שפך "הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה, לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים-ב כ"א, טז), כלומר, בנוסף לעבודת האלילים. בגלל התנגדות הנביאים ומאבקם כנגד עבודת האלילים וכנגד המדיניות הרשמית של חבורות מנשה-אמון, הם הפכו לאויבי  השלטון –

הזעזוע של ההוצאות להורג אחרי עינויים קשים, בפה סתום, שלא יוכל להשמיע קול מחאה עוד, הוא המתואר בפרק על "עֶבֶד ה'" מנקודת מבט של הצופים:

"נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו,

כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל ... וְלֹא יִפְתַּח פִּיו;

מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח ... כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים,

... וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ ...

עַל לֹא חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו."

(ישעיהו נ"ג, ז-ט)

בין הצופים היו גם תלמידי הנביא, אוהביו ומוקיריו, וגם כל אלה ששתקו מפחד השלטון, או השלימו עם עבודת האלילים כאשר פנו איש לדרכו ולחיי עצמו, ולא העזו להצטרף למחאה הנבואית – הם נאלצו לחזות במראה הנורא, וחשו איך נושאים המוצאים להורג, שאי אפשר היה להסתכל בפניהם המעונים (נ"ג, ב-ג), את עוון הדור כולו –

"אכן חֳלָיֵנוּ הוא נָשָׂא, ומַכאֹבֵינוּ [הוא] סְבָלָם,

... והוא מְחֹלָל (=הופך לחלל) מִפשעינו,

מְדֻכָּא (=מעונה וסובל) מֵעֲוֹנֹתֵינו,

מוּסַר (=ייסורי) שְׁלוֹמֵנוּ (=חיינו הטובים) עָלָיו,

וּבַחֲבֻרָתוֹ (=ובפצעֵי חבּוּרה שפוצעים אותו), נִרפָּא לנו;

כֻּלָּנוּ כַּצאן תָעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ,

הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָנוּ"

(שם, ד-ו)

הנבואה מסתיימת בתפילת כפרה, ובהספד בו מתואר ניצחונו העתידי של "עבד ה'" הנהרג, שזרעו ימשיך את דרכו, כך שהיא תיזכר בעתיד, ושכרו העצום יתחלק לרבים כמו שלל מלחמה –

"... אִם תָּשִׂים אָשָׁם [כפרת] נַפְשׁוֹ,

יִרְאֶה זֶרַע, [והוא] יַאֲרִיךְ יָמִים, וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח;

... יַצְדִּיק צַדִּיק, עַבְדִּי לָרַבִּים (=מול השליטים) וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל;

... לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ (=לזרעו) בָרַבּים (=חלק בנכסי שליטים שייפלו),

וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל,

תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה (=הֵרִיק) לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ (=עבד ה' הקריב את עצמו) ...

(שם, י-יב)

התיאור הנורא מסביר בדיוק את היעלמות ישעיהו הנביא בימי מנשה, ואת המשך דרכו ונבואותיו, בפי תלמידיו, ממשיכי דרכו. ואכן, חז"ל העבירו לנו מסורת זו, במגילת יוחסין מירושלים, בתיאור מצמרר:

"... מנשה הרג את ישעיהו ...

אמר רבא: שפט אותו [כמתנגד לתורת משה!], והוציאו להורג;

אמר לו: משה רבך אמר – 'כי לא יראני האדם וחי',

ואתה אמרת – 'וָאֶראֶה אֶת א-ד-נ-י יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא'[4] ?!

... אמר ישעיהו: יודע אני בו (=במנשה), שלא יקבל מה שאומר לו,

ואם אומר לו [מה שצריך לומר לו] אהפוך אותו למזיד [כי יעשה דווקא] –

אמר שֵם [קדוש], ונבלע בארז – הביאו את הארז וניסרו אותו –

כשהגיעו לאותו הפֶּה, שאמר, 'ובתוך עַם טְמֵא שְׂפַתָיִם אנֹכי יֹשֵׁב',

[לא עמדו לו זכויותיו ו]נחה נפשו (=הומת ישעיהו הנביא)".

(בבלי יבמות מט ע"ב, בתרגום לעברית)  

הפרק הזה הוא חשבון נוקב בתוך העם היהודי על "דם נקי" בהוצאות להורג של ישעיהו ותלמידיו בימי מנשה-אמון. לפרק זה אין דבר עם המאבקים נגד רומא בסוף בית שני.

למרבה הצער, האמונה הנוצרית פירשה את הפרק כנבואה על האיש מנצרת, ששמו כה דומה לשם הנביא, אבל מי שצלב אותו היה שליט זר, רומאי, שצלב עוד אלפים רבים של יהודים (וגם אחרים) ממתנגדי שלטונו. כעבור זמן, הפכה רומא הקיסרית לנוצרית, והשליכה עלינו את פשעיה שלה. מה לא עשו בעולם הנוצרי כדי לזרוק את האחריות על היהודים, עד שהעם היהודי כולו הפך להיות 'עבד ה' הנרדף והמוּצָא להורג', כי הפרשנים היהודים פירשו את "עֶבֶד ה'" שבפרק, על העם היהודי הסובל בגלויות, במיוחד בגלל ההאשמות הנוצריות –

כך גרמה הפרשנות הנוצרית לפרק, לפרשנות היהודית.

במשפט ברצלונה (1263) נדרש הרמב"ן[5] לעמוד לפני המלך ולהתווכח פומבית עם מומר יהודי, במיוחד על הפרק הזה. זו הייתה פעם יחידה שנתנו פתחון פה הוגן לחכם יהודי, אשר זכה במשפט  – המלך חזר בו מהדרישה להתנצר, ואף נתן לו סכום כסף נכבד, אולם המסדר הנוצרי לא השלים עם תוצאת המשפט, והרמב"ן עזב את ספרד ועלה לארץ ישראל.

רק בעקבות הקמתה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל, החלה הכנסייה הנוצרית הרשמית לסגת מהאשמת היהודים בכללם, בתמיכה בצליבה הרומאית.

 

חזון גאולה מול מציאות מרה

(פרק נ"ד)

בנבואות אלו קל לזרום עם החזון הנבואי המופלא, וקשה הרבה יותר להתבונן במצבה הנורא של יהודה בזמן הנבואה –  מצב הארץ, הממלכה, והיהודים. הבה נתבונן:

"... עֲקָרָה ...
... לֹא חָלָה (חבלי לידה)...
... בְּנֵי שׁוֹמֵמָה ...
... בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ ...
... חֶרפַּת אַלמְנוּתַיִך ...
... עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ ...
... וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס ...
... עֲזַבְתִּיךְ ...
... בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ ...
... עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה ...
... מַשְׁחִית לְחַבֵּל ..."

(ישעיהו נ"ד, א-טז)

אלו אינם ימי שיבת ציון, אלא ימי גלות, תקופת שממה וייאוש עמוק (ותמיד צריך לזכור, שהגלות התחילה כבר בחורבן הגליל והשומרון, ובחורבן לכיש ושפלת יהודה, בימי אחז וחזקיהו).

אל מול המציאות המרה הזאת, נאבק הנביא בכל כוחותיו, ממש כמו בימי אחז, בנבואת "חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי", ובקיבוץ גלויות שיהיה כיציאת מצרים (פרק י"א). המאבק התנהל על הישרדות התקווה, על האמונה היהודית, שלא תתרסק – הנביא נאבק והצליח. אלפי שנים שרו יהודים את שירת האמונה בשמחה שתבוא בעתיד, כאילו כבר נוגעים ומרגישים בה גם בעומק השפל:

"רָנִּי ... פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי ...

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ ...

כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי ...

אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי ...

וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ; 

... וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ,

אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'; 

וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ,

וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט ..."

 (ישעיהו נ"ד, א-י)

 

"דם נקי" ותועבות מנשה

(נ"ו, ט – נ"ז, יא)[6]

"כֹּל חַיְתוֹ שָׂדָי, אֵתָיוּ (=בואו) לֶאֱכֹל,

כָּל חַיְתוֹ בַּיָּעַר –  

צֹפָו (=השומרים) עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ,

כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ,

הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. 

וְהַכְּלָבִים [התוקפים] עַזֵּי נֶפֶשׁ, לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה,

וְהֵמָּה רֹעִים (='המנהיגים') לֹא יָדְעוּ הָבִין,

כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ. 

אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר,

וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד [בשכרות].

[נ"ז]

הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב,

וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין,

כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק.

יָבוֹא שָׁלוֹם [לצדיקים],

יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם [כל] הֹלֵךְ נְכֹחוֹ.

וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה (=שליטי יהודה),

זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה [הממלכה כולה]

עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ? עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן?

הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר –

הַנֵּחָמִים (=המתאווים) בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן,

שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים... 

גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ, הֶעֱלִית מִנְחָה –

הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם?! 

עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ,

גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח. 

וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ (=צלמי פסיליך)

כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית [ערוותך] וַתַּעֲלִי,

הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ [לאחרים],

וַתִּכְרָת לָךְ [ברית] מֵהֶם,

אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם, יָד חָזִית [לחיבוק זר]

וַתָּשֻׁרִי (=ותֵרָאי) לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן, וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ,

וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ (=שליחיך) עַד מֵרָחֹק,

וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל. 

בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ ...

וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ, לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ ..."

אחרי שצפינו בהוצאה (מזעזעת) להורג של "עֶבֶד ה'" (נ"ג), אנו קוראים את סיפור ימי מנשה בהרחבה. הדרמה מתחילה ב'הזמנת' ("אֵתָיוּ") "חַיְתוֹ שָׂדַי" לעימות חזיתי יחד עם "חַיְתוֹ בַיָעַר". הצופים שחייבים להזהיר – "עִוְרים", כלבי השמירה – אוהבים לנמנם, וכלבי התקיפה[7] "עַזֵי נפש לא ידעו שָׂבְעה" (נ"ו, ט-יב). ה"רֹעים" (=מנהיגים) "לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ", אלה שנהנו  מהמצב ואלה שהרימו ידיים – היו שותים ומשתכרים, והוזים הזיות על "יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד".

ובינתיים, "הַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב", "וְאַנְשֵׁי חֶסֶד " מֵתים וינוחו בשלום "עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (נ"ז, א-ב) – וטוב להם כי הם כבר לא יראו את המשך הזוועה. מהן הזוועות? זנות פולחנית ועבודת אלילים נתעבת בכל בית, אחרי "הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה". ושיא התועבה – המוֹלֶך – "שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" (נ"ז, ג-ח).

באותו הזמן, המלך (ביהודה, כנראה מנשה) קיבל מתנות יקרות ("וַתָשֻרי לַמֶלֶך בַּשֶמֶן"),  ניהל פוליטיקה אזורית ("וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק"), ודאג להישרדות, פוליטית ותרבותית, תחת שליטה אשורית, תוך השתלבות במרחב האלילי ("וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל"; נ"ז, ט).

כך מתברר כי בפרק זה, חבוי המפתח למאורעות הקשים – הקבוצה שסבבה את מנשה (כמו חבורת אחז בשעתו), חשבה את דרך חזקיהו כסיבה עיקרית למסע סנחריב ולחורבן לכיש וערי השפלה, ולכן ראו כצו ההישרדות את ההשתלבות במרחב הפוליטי והדתי. מי שהיה מזוהה עם המדיניות והדרך של חזקיהו, נחשב לאויב השלטון בממלכה.

ישעיהו ותלמידיו, שנאבקו נגד עבודת האלילים הגסה שהתפשטה בירושלים, נרדפו על נפשם, עוּנוּ קשות והוצאו להורג, כעדות המפורשת בספר מלכים:

"וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד

עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה,

לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה

לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'"

 (מלכים-ב כ"א, טז)


"דם נקי" ותועבות מנשה (2)

(פרק נ"ט)

תיאור מסכם ומפורט ביותר של פשעי הדור בימי מנשה פותח את הפרק האחרון בקובץ הנבואי המזעזע ביותר בתנ"ך (לפני יחזקאל).[8]

"דָּם נָקִי" (נ"ט ג, ז);

שוד וחמס ודברי שקר –

"בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ ...

הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת" (שם, ה) –

וכל אלה יחד הם 'הסתר הפנים' שיצר חיץ מבדיל בין ה' לבין יהודה (שם, ב) –

"כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים

בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱ-לֹהֵיכֶם,

וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם

מִשְּׁמוֹעַ [את תפילותיכם];"  

חבורות הנביאים ותלמידיהם היו מגששות באפֵלה –  

"בָּאַשְמַנים[9] כַּמֵתים" (שם, ט-י);

בכליון עיניים היו חבורות הנביאים מצפות לישועה,  אך זו "רָחֲקָה מִמֶּנּוּ" (נ"ט, יא).

הייאוש המר של תלמידי הנביא מול שלטונו היציב, האכזר והארוך של מנשה (55 שנה; מלכים-ב כ"א, א) הוליד נבואת נקם נוראה. ה' יראה "כִּי אֵין אִישׁ" ויופיע כא-ל נקמות (נט, טו-יח) –

"כְּעַל (=כן עליון)[10] גְמֻלוֹת,
כְּעַל
(=כן עליון) יְשַלֵם,
חֵמה לצָרָיו,
גְמוּל לאֹיבָיו..."                   

כי רק אז תתפשט יראת ה' "מִמַּעֲרָב ... וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ..." (שם, טו);

"וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל

וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב,

נְאֻם ה';"

(נ"ט, כ)

הנביא חותם בהתחדשות ברית עולם של גאולה נבואית בדבר ה':

"וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם

אָמַר ה',

רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ

וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ

לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ

וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ

אָמַר ה',

מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם."

(שם, כא)


הגאולה – בצדקה ובמשפט

(פרקים נ"ד-נ"ח)

רק דרישה אחת דורש הנביא מאשת הנעורים, כדי שתהיה ראויה לישועתה ולארמונות הפאר שה' יבנה לה באבנים יקרות –  "בַּסַּפִּירִים":

"בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי,

רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי,

וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ;"

(ישעיהו נ"ד, יד)

אכן זהו המשך מובהק של ישעיהו מראשית נבואתו –

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה,

וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

 (שם א', כז)

אם תתקיים דרישה זו, אז יהיו בָּנֶיהָ של ציון תלמידי ה' הראויים ללכת בדרכיו –

"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ."

(שם נ"ד, יג)

ברוב הנבואות, שבפרקים אלו, אין שום חידוש בדרכי עבודת ה' ממה שלמדנו בישעיהו מפרק א'   –  ה' נמצא לדורשיו וקרוב לקוראיו, לא במקדש ולא בקרבנות (גם כשבית המקדש קיים), ואף לא בתפילות ובצומות – אלא בתשובה מרֶשַע ומֵאָוֶן (נ"ה, ז) –

"כֹּה אָמַר ה':

שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה,

כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא

וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת."

 (שם נ"ו, א)

הנביא לא הסתייג רק מקרבנות – גם בפרק א' (יג-טו) השווה הנביא תפילות ועצרות חג, לזבחים ולקרבנות, וקריאת תורה ב(ראש) חודש ובשבת, לקטורת ומנחה. בכולם אין ה' חפץ אלא ממי שראויים לכך, שידיהם נקיות. בדיוק כך גם בפרק נ"ח, בביטול ערכם של צום ווידוי, אם אין צדקה ומשפט. אף שמירת שבת כראוי תלויה ביושר וצדק.

גם הנביא עמוס (ח', ד-ה) תקף שומרי שבת שמחכים רק ליציאת השבת כדי לחזור למרמה בשוּק, וכך בדיוק בספר ישעיהו כולו (א', יג-יז; נ"ח, יג-יד).

לא השתנה דבר בהשקפת ישעיהו הנביא (ותלמידיו) על הדרך הנכונה לדרוש את ה'. דרישת ה' לא עולה כסף (נ"ה, א-ב), ואפשר רק להרוויח ממנה 'מזון' ו'מים' של יושר וצדק, שמובילים לקיומה של,

"בְּרִית עוֹלָם,

חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים."

(שם נ"ה, ג)

דווקא הרעיונות של תקופת שיבת ציון על דרכי עבודת ה' (מחגי עד מלאכי), אין להם זכר בפרקי ישעיהו מ'-ס"ו. המהפכה הדתית של עזרא הסופר (נחמיה פרקים ח' עד י'), יחד עם נבואות מלאכי, העמידו במרכז עבודת ה' את קריאת התורה, צומות ווידוי, הפרשת מעשרות וקרבנות שאינם בזויים, ושמירה קפדנית על נישואים לפי ההלכות ולפי כל סייגי היוחסין (עזרא פרקים ט' ו-י'). כל זה שונה מאד מדרישת ה' בספר ישעיהו (כולו), שעיקריה 'משפט וצדקה' בכל מקום.

"וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן,

וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן,

כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה,

וּמִשְׁפַּט אֱ-לֹהָיו לֹא עָזָב,

יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק,

 קִרְבַת אֱ-לֹהִים יֶחְפָּצוּן."

 (שם נ"ח, ב)


יהודים מתבוללים ובני נכר מתיהדים

(פרק נ"ו)

 בדרכי עבודת ה' אין הבדלים בין פרקי ישעיהו הראשונים והאחרונים,  אבל בפרק נ"ו, יש רעיון נבואי חדש ומפתיע, מתוך מציאות יהודית חדשה לגמרי. הגלות היהודית (שתחילתה כזכור, בהגליות האשוריות, משומרון ומשפלת יהודה) הביאה המוני יהודים למגע קרוב ויומיומי עם בני נֵכָר, גם בארץ וגם בגולה. מצד אחד נוצרה התבוללות של ישראלים ויהודים הסוגדים לפסילים, כמו גם  כאלה שנפלו בשֶבי ושֵרתו כסָריסים.  מאידך, הופיעו בני נֵכָר שהתקרבו ליהדות – כשם שהיו בכל הגלויות יהודים שהתרחקו, תמיד היו גם גויים שהמשפחה היהודית והשבת עשו עליהם רושם כביר, ותמיד היו גם חששות עמוקים מלקרב אותם.

סָריסים יהודים לא יכלו עוד להביא צאצאים לעולם, כי סֵרסוּ אותם בשֶבי כדי שיוכלו לשרת מלכות ונסיכות ללא חשש של המלכים והנסיכים (כמתואר במגילת אסתר).

"בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה'" (נ"ו, ג) חש דָחוּי ממשפחות יהודיות מיוחסות, שחששו מפגמי יוחסין במשפחה. אלה ואלה זעקו – מה תועיל שמירת שבת על בסיס חזק ונכון של משפט וצדקה, כדרישת הנביא, אם אין המשכיות, במשפחה יהודית ובצאצאיה?

ההמשכיות האנושית היא בצאצאים  שיש להם שֵמות

"כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם ושִמְכֶם";

(שם סו, כב)

גם לבעלי החיים יש צאצאים, אבל המשכיות ביולוגית בלבד אין לה משמעות בעולם האנושי, בלי הזיכרון שמחובר לשֵמות – בני אדם זוכרים שֵמות, והשֵמות יותר חזקים מהזרע, שכן יש מקרים שחברים ותלמידים זוכרים אדם שהלך לעולמו, יותר מצאצאיו הביולוגיים.

לכן הבטיח הנביא לסָריסים היהודים מחד, ולבני הנֵכָר הנִלוים "אל ה'" מאידך, המשכיות של "שֵׁם עוֹלָם ... אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" – "יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת" (נ"ו, ג-ז).

 

* * *


בדורנו, עם השמדת הגלות היהודית באירופה, עלתה אותה שאלה דווקא מול אלפי משפחות יהודיות מיוחסות, שנכרתו לחלוטין בלי להשאיר שום צאצא, ומאידך, ישנן אלפי משפחות מעורבות שעלו ארצה. מדינת ישראל, כמדינת קיבוץ גלויות, מדינת הניצולים, בנתה את "יָד וָשֵם", כדי להציב לדורות זיכרון חי ומהדהד בחומות ירושלים הנבנית, והיא קולטת (לפי חוק השבות) גם את כל אלה, הצאצאים של סב יהודי, שהארורים ראו בהם יהודים המיועדים להשמדה.

'יד ושם' מכאן, וחוק השבות מכאן, הם מאפיינים מובהקים של מימוש חזונם של נביאי ישראל במדינת ישראל.


שירת גאולה ותשובה לנוכח החורבן "למה צמנו ולא ראית"?

דרכי תיקון ותשובה

(פרק נ"ח)

הרעיון היסודי של הצום הוא השוויון הבסיסי בין בני אדם, שכולם נבראו "בצלם א-להים". כשמתענים –  כולם רעבים; כשצמים – הפערים נדחקים הצידה. לעומת זה, כשחלק אוכלים כסעודות שלמה המלך, וחלק אוכלים פת חֲרֵבה, התחרות החברתית-כלכלית משתוללת, הפערים שוברים שיאים, ויחד אִתם רמיסת החלשים והדלים, ובכל יום נעשים מעשי עוול ועושק לאין שיעור.

יום של צום ותענית יכול להפוך מָנוף לשינוי ולתיקון, אם מבינים נכונה את משמעותו, ואם פועלים בהתאם. אבל אם הופכים את יום הצום ליום טקסי בו מכים "באגרֹף רֶשַע" על חזה נפוח, מלא מזימות תחרות ורוע – אין לצוֹם שום ערך.

נקודת מבחן קריטית היא בשאלה, מה יאכלו המסכנים בסוף הצום – האם הרעב והעינוי פשוט יימשכו עוד ועוד? אם עבור החזקים והעשירים הצום נמשך יום טקסי אחד, ועבור האביונים הוא אורח חיים קבוע – ה' לא יקבל את הצום, ולא את התפילות עם הנענועים וטקסי הווידוי.

הצום איננו רעיון דתי מאוחר, שנולד בגלות בבל. אמנם, השבת היא צו ה', ורוב ימי הצום הם יוזמה של בני אדם, אבל כבר במשפט הרֶשַע של נבות היזרעאלי, שהוצא להורג במזימה של עדות שקר מתוכננת, נאמר: "קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (מלכים-א כ"א, ט); אפילו אנשי נינוֵה קראו צום ולבשו שק בגלל גזֵרת ה' בפי יונה (יונה ג', ה-י).

 יש צד משותף לשבת ולצום – גם השבת מבוססת על השוויון בין בני אדם, כאשר התחרות החברתית כלכלית נעצרת, ומתחזק השוויון. אולם, אם בתוך השבת מתכננים בעלי יכולת את המשך המרוץ בעסקים, ואת המשך העוול, אז גם לשבת אין ערך.

את אותה הביקורת הנבואית של עמוס (ח', ד-ז) על 'שומרי'  שבת וראש חודש, המחכים בקוצר רוח לחידוש המסחר והרמייה, אנו שומעים מישעיהו ותלמידיו (גם בפרק א', יג-יז, וגם בפרק נ"ח, יג-יד), גם ביחס לשבת, וגם ביחס לצום ותפילה. עבודת ה' הראויה נבחנת במשפט וצדקה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב


[1] נכון לקרוא את פרקי נ עד נט כיחידה אחת – חלוקת הפרקים איננה מדויקת.  

[2] בבלי יבמות מ"ט ע"ב.

[3] הסנגוריה היחידה שמצאתי במקרא על מנשה איננה הכניעה שלו הנזכרת בדברי הימים (-ב, ל"ג, יב-יג), ולא נרמזת כלל בספרי מלכים וירמיהו (ט"ו), אלא העובדה שהוא מלך בגיל שתים עשרה שנה (מלכים-ב כ"א, א), כך, שעיקר האשמה מוטל על כתפי שרים בוגרים שסבבוהו, כנראה, מהמתנגדים המובהקים לדרכו של חזקיהו.

[4] ישעיהו ו', א.

[5] הרמב"ן תיאר את הוויכוח בפירוט, והוסיף את פירושו לפרקנו, ראו כתבי רמב"ן, כרך א', עמ' רצט-שכו.

[6] לפי גישת המחקר, על נביא מאוחר מימי שיבת ציון בפרקי ישעיהו (מ' עד ס"ו), אי אפשר להסביר בפרק זה אפילו פסוק אחד, ואכן, יחזקאל קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, תשל"ב, ספר ח', עמ' 139) כתב, שתוכחה זו סוקרת לאחור את פשעי העבר, כמו ביחזקאל. אבל, לאמיתו של דבר, זהו זמנו של הנביא, ישעיהו ותלמידיו בימי מנשה.

[7] משטרות דיכוי השתמשו תמיד בכלבי תקיפה אכזריים.

[8] מרוב עיסוק בנבואות 'כורש', וויכוחים תאולוגיים על "עבד ה'", לא נתנו את הדעת לפרקי נ עד נט, המתארים את ימי מנשה בבהירות נוראה.

[9] יונתן תרגם מלשון 'אשמה' ו'שממה' – 'בקברים כמתים; רש"י פירש כמו 'משמנים' – 'בשפע היינו כמתים'.

 

[10] "כעל" = 'כן, עליון', כפי שפירש אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמ' 321.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)