דילוג לתוכן העיקרי

ישעיהו ותלמידיו מימי מנשה עד החורבן | 1

קובץ טקסט

 

ישעיהו ותלמידיו מימי מנשה עד החורבן

חלק א'

מבוא

ישעיהו בן-אמוץ היה פעיל מאד בירושלים – תיאר מראה כבוד ה' (ו'), יצא לקראת אחז עם בנו "שְאָר יָשוּב" (ז', ג), הלך 3 שנים "עָרוֹם ויָחֵף" (כ', ג) וניהל קשר אינטנסיבי עם חזקיהו בן טיפוחיו (ל"ז-ל"ח-ל"ט).

מפרק מ' לא נזכרת שום פעילות של הנביא!

זו אחת הסיבות לקביעה הנחשבת 'אבן יסוד' במחקר המקרא,[1] כאילו פרקי ישעיהו מפרק מ' ואילך (ואולי גם פרקים ל"ד-ל"ה) שייכים לנביא אחר (המכונה 'ישעיהו השני'), אשר חי בימי שיבת ציון, כאשר 'כורש' היה מציאות חיה, והקריאה ליהודים לצאת מבבל הכשדית ולשוב לציון (מ"ז) היה לה קהל פוטנציאלי, שיכול היה להיענות לה.

אינני מתכוון לעסוק בשאלה 'התיאולוגית', שהתעוררה בעניין הזיהוי המכונה 'ישעיהו השני', מן הסיבה הפשוטה, שאין לה לתיאוריה זו שום אחיזה, לפי דעתי, לא בלשון פרקי ישעיהו (מ'-ס"ו), ולא במציאות החיים של ימי שיבת ציון, ולדעתי גם אין לה בסיס מדעי – הלשון העברית ספגה בגלות בבל השפעות אכדיות וארמיות לרוב, כפי שמשתקף בלשונו של יחזקאל, והעברית של תחילת ימי בית שני הייתה כבר שונה מאד מהעברית המקראית של ישעיהו, בכל פרקיו.

דברים אלה יתבארו בהמשך דברינו, פרק אחרי פרק, יחד עם ההצעה האלטרנטיבית – ישעיהו ותלמידיו כממשיכי 'בית המדרש הנבואי' שיסד ישעיהו, בעיקר בימי מנשה, בהם הנביאים פעלו במחתרת, ונרדפו על ידי שליטי ירושלים דאז, אנשי מנשה ואמון. הפרטים יתבארו תוך כדי עיון בפרקי מ' עד מ"ט, במיוחד בפרקי נ' עד נ"ט.  הפרקים המאוחרים ביותר הם מסוף ימי בית ראשון, פרקי ס' עד ס"ו, וכולם ממשיכים את דברי ישעיהו בן-אמוץ.

כאמור, הרעיונות והסגנון בפרקים אלו ממשיכים בבירור את ישעיהו;[2] העברית בפרקי מ' עד ס"ו היא עברית מקראית של ימי המלוכה,[3] שאיננה דומה לשפתו של יחזקאל בגולה, ולא לזו של שבי ציון. זוהי שפה שהיא לא של זרובבל, לא של עזרא ונחמיה, וגם לא של נביאי בית שני, חגי וזכריה, או דברי-הימים (שניסו להמשיך את העברית המקראית ככל יכולתם).

גם המציאות של תחילת בית שני ביהודה לא התאימה כלל לחזון הנחמה השלם והמקיף הממלא את ספר ישעיהו מתחילה (י"א) עד סוף (ס' עד ס"ב). לא היה בה קיבוץ גלויות 'מדרום וממערב', וגם לא ידוע דבר על מאבק נבואי נגד יהודים סוגדֵי פסילים בתקופה ההיא.

חשוב להבין ביסוד העניין, שישעיהו בן-אמוץ לא היה רק נביא – הוא היה מורה והיו לו תלמידים (בלשון ישעיהו, "לִמוּדים"; ח', טז-יז; נ', ד); הוא ייסד בית מדרש נבואי, שבו דיברו חזון בשפת השירה כמזמורי תהלים (י"ב; כד-כז; ל', כט; ל"ח, ט-כ); נביאים ממשיכים כמיכה וצפניה, נחום וחבקוק ציטטו מישעיהו פסוקים ורעיונות.

לישעיהו היו נביאים-תלמידים ממשיכי דרכו – הם ציטטו מנבואותיו ונאבקו נגד הסוגדים לפסילים ונגד הדבקים בגלויות, לנוכח הייאוש הגדול בימי מנשה ואחריהם, עד סוף ימי בית ראשון. נביאים עלומים אלה, ששפת ישעיהו ודבריו בפיהם, הם המשך טבעי ורציף לחזון ישעיהו בן-אמוץ.

אחד מהם תיאר את בחירתו מבטן בהקדשת פיו, כהמשך לנבואת רבו:

"ה' מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי;  וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי ... וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר."

(ישעיהו מ"ט, א-ג)

 

נבואות נחמה – מתי נאמרו ומתי התקיימו?

(פרק מ'[4])

בשבת 'נחמו' התר"ף (1920) הגיע הנציב הבריטי הלורד סמואל, יהודי וציוני, לבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה, ונתכבד בהפטרה[5]  – "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם; דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ..." (מ', א-ב).

הקהל פרץ בבכי מרוב התרגשות. אחרי אלפי שנות גלות, נדודים ודיכאון, עומד מושל יהודי בירושלים מכוח הצהרת בלפור והחלטת 'חבר הלאומים', בדומה לזרובבל (ולנחמיה), בתחילת בית שני –  "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת".[6] הנבואה הזאת לא נאמרה ולא נכתבה בהצהרת בלפור, ממש כמו שלא נכתבה בהצהרת כורש – נבואות לא נכתבות כשהן מתקיימות.

תיאורים מדהימים צופי פני עתיד כתבו גם הוגים ומנהיגים שלא ראו עצמם נביאים, וטוב שאנו יודעים מתי.

הרב יהודה אלקלעי כתב בשנת 1840:  

"דברי הזוהר הקדוש... על חשבון ת"ר (כזמן הגאולה)... לא נאמרו על שנה זו בלבד, כי אינו ענין ליום אחד... ות"ר נקראות מאה שנה, מן היום ועד שנת התרצ"ט, כי אחריה באה (=צריכה לבוא) שנת ת"ש חס ושלום". 

(שלום ירושלים, כתבי הרב אלקלעי א', עמ' 34)               

השואה פרצה בשנת ת"ש (1940), כעבור מאה שנה!

יוסף חיים ברנר כתב בשנת 1905:

"ששה מיליונים (יהודים) תלויים בשערה שרופה... הבו לנו מערה וניחבא בה".

(כל כתבי, ג', עמ' 90)

בנימין זאב הרצל כתב ביומנו בשלישי לספטמבר 1897:

"בבאזל יסדתי את מדינת היהודים;  לו אמרתי זאת היום בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל העברים; אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר חמישים שנה יכירו בה הכל".

ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל נתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר, כעבור 50 שנה, בדיוק.

זה אפשרי וקיים כעובדה, גם בהוגים וחולמים, שאינם נביאים – קל וחומר, ביחס לנביאים.

 

אמונות מול פולחן

אמונות יסוד מספר בראשית –

מי מנהל את ההיסטוריה?

(פרקים מ"א-מ"ב)

"בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ" (מ', כח) אשר מדד את המים בשַעַל (=צעד), את השמים בזֶרֶת, ואת עפר הארץ כִּיֵיל ("וכָל בַּשָלִש"; מ', יב), הוא הוא גם "קֹרֵא הדֹרוֹת מֵראש" (מ"א, ד), אשר בחר בעם ישראל "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (מ"א, ח).
למי צריך ללמד שיעור בסיסי זה בספר בראשית?
[7] ובחזרות מרובות כאלה? רק לקהל יהודי, שהתייאש כליל מאמונה בה'.

אחרי חורבן שומרון וגלות עצומה משבטי ישראל, עוד חגג חזקיהו פסח בירושלים עם רבים משארית ישראל שנותרו בצפון.[8] לאחר חורבן לכיש והגליה עצומה גם מיהודה, לא היה עוד כוח לשיר על הצלת ירושלים, והייאוש השתלט עם עליית מנשה (בן השתים עשרה) לכס המלוכה.[9]

ירושלים הוצפה בעבודת אלילי אשור ובבל, שנראו כ'מנצחים' הגדולים במלחמות העולם העתיקות.  קשה היה מאד להמשיך ולדבוק באמונת הייחוד בבורא העולם שבחר בישראל, שרק הוא מנהל את ההיסטוריה.

בחלק הראשון של ספר ישעיהו (א'-ל"ט) אין בשום מקום תיאור לועג של ייצור פסילי עץ וציפויים בכסף ובזהב, פשוט כי לא היו; מפרק מ' מתוארת התופעה בכל שפלותה וגסותה שוב ושוב – "הפֶּסֶל נָסַך חָרָש..." (מ', יט) – הייאוש העמוק מאמונת ה' גרם ליהודים מימי מנשה ואילך, לסגוד לבוּל עץ שהוּרַם מאוצרות המִסְכְּנוֹת המלכותיים – "הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה, עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר, חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט" (מ', כ).

הנחמה השופעת בפרקים אלו היא חזון עתידי של נביא מאמין, שנותר כמעט לבדו בין יהודים מיואשים עובדי אלילים – בימי הנחמה בתחילת בית שני, עם כל הקשיים, כלל לא היה צורך במאבק חזיתי כזה נגד סגידה לפסילי עץ מוזהבים, שחייבה לחזור וללמד את יסודות האמונה בה', מבראשית.

 

חזון גאולה מול מציאות מרה

קריאה סלקטיבית של נבואות אלה (כמו בהפטרות הנחמה) עלולה להטעות; אין להתעלם מהפסוקים הקשים על מצב העם בזמן הנבואה.

קהל היעד לנבואות האלה לא חווה את הנחמה, אלא נמצא כשהוא: "בָּזוּז וְשָׁסוּי, הָפֵחַ בַּחוּרִים (=לָכוּד בפַח  עם חוֹרים) כֻּלָּם, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ, הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל..." (מ"ב, כב)

תיאורי הנחמה ועקרונות האמונה הם הדרך שנותרה לנביא כדי להתמודד מול  הייאוש הנורא של עם "בָּזוּז וְשָׁסוּי"; הם מזכירים לי את שיר 'הפרטיזנים' היהודים בתקופת השואה – "אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה... זה יום נִכסַפנוּ לו עוד יַעַל ויבוא...".

בתוך המאבק על שמירת התקווה, נמצאת הרחבה של רעיון ה'משיח' (מפרק י"א; נבואה מימי אחז), המלך הנבחר לעשות משפט צדק גם לגויים, והוא הופיע בנבואה דווקא בעתות של משבר עמוק:

 

 

 

"וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי ... וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' ... וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט ... וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים ... וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו ...;"

(ישעיהו י"א, א-ד)

"הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי, נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו, מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא; לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא ... קוֹלוֹ; קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר (=בשקר) ... לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט ...וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ;"

(שם, מ"ב א-ד)

החזון האמוני הזה (כולו מבית מדרשו הנבואי של ישעיהו בן-אמוץ) יביא לעולם "שִׁיר חָדָשׁ" (מ"ב, י-יב), וגם המדבר יָרוֹן וגם יִפרָח (מ"א, יח-יט), כי יִשכּוֹן "בַּמִּדְבָּר מִשְׁפָּט" (ל"ב, טז), וכך אפשר יהיה "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ", ועַם ה' יהיה "לִברית עָם, לְאוֹר גוֹיִם" (מ"ב, ו-ז). אלה הם הרעיונות של פרק ב' ופרק י"א, מראשית נבואתו של ישעיהו.  
אבל איך יאמינו שבויים ואסירים בחזון העתידי הזה?

הנבואות "הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ" (מ"ב, ט) – כולם שמעו וראו את עליית אשור (ובבל), שיצרו את המוני השבויים והאסירים בבתי הכלא; לכן, תאמינו גם בנבואות העתיד החדשות והמופלאות האלה – "בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם" (שם).

 

נס קיבוץ גלויות – לא התקיים בימי בית שני

(פרק מ"ג)

גם נבואת קיבוץ הגלויות "מארבע כנפות הארץ" היא הרחבה ופיתוח של נבואות קודמות בישעיהו (י"א, יא-טז; כ"ז, יב-יג); הפיתוח מתבטא בתיאור נבואי-שירי של קיבוץ הגלויות, ישירות מפי ה', והוא כמתרחש לנגד עיניו של הנביא –

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא –

יוֹסִיף אֲ-דֹ-נָ-י שֵׁנִית יָדוֹ

לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ

אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם

וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ

וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר

וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם; 

וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם

וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל,

וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ

מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ;"

(ישעיהו י"א, יא-יב)

"אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי –

מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ,

וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ; 

אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי,

וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי,

הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק,

וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ;"

(שם מ"ג, ה-ו)

ההרחבה מתבטאת במאמץ השכנוע האמוני (המכוון למיואשים), והיא העיקר בנבואה – בעת קיבוץ הגלויות, גם כל הגויים יכירו בה' אחד ויחיד, שרק הוא יכול לשלוט בקצות הארץ ולקבץ מחדש את עמו אהובו, שבו בחר להפיץ בעולם את אמונת 'ה' אחד' יחד עם "דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".[10] הנבואות הללו לא נכתבו בזמן קיבוץ גלויות, כי לא היה בימי קדם קיבוץ גלויות, ושום אדם לא ראה כזאת – הנבואות הללו נאמרו ונכתבו דווקא בשפל העמוק של תחילת הגלויות, ממש כפי שנבואות הנחמה הגדולות של ירמיהו (פרקים ל' עד ל"ג) נאמרו דווקא בעת החורבן (במיוחד יפרק ל"ב).

חשוב לזכור, כי באמת לא היה קיבוץ גלויות בימי בית שני, ולא בשום זמן אחר בהיסטוריה עד למפעל הציוני בדורות האחרונים – אין עוד עם ששרד בגלויות רחוקות ומפוזרות, ולכן גם לא יהיה עוד קיבוץ גלויות בשום מקום – הנבואה הזאת מתרחשת לנגד עינינו כבר קרוב למאתיים שנה  – כשש מאות אלף עולים עד קום המדינה, וכארבעה מיליון עולים מכוח תקומת המדינה, ורובם באו ממערב בדרכי הים –

הייתכן, שיש עוד יהודים בימינו, שלא רואים את יד ה' בקיבוץ הגלויות המופלא, ולא מבינים את משמעותו האמונית?

הייתכן, שחלק מהם אפילו מתפללים שלוש פעמים ביום "ברוך אתה ה', מקבץ נדחי ישראל"?

הייתכן, שיהודים רבים עוד לא קראו ולא הפנימו את נבואות ישעיהו, כשמאות מיליוני אנשים מאמינים בכל העולם כבר מכירים בה' אחד ויחיד בזכות נבואות ישעיהו?

 

מאבק נגד פולחן זר של יהודים

(פרק מ"ד)

כאן הנביא כבר יוצא מגדרו כדי להסביר נגד מי הוא נלחם, ומדוע אינו חדל מללמד את עיקרי אמונת הייחוד – יש יהודים מטומטמים, "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם (מ"ד, יח), אשר סוגדים "וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ" (מ"ה, כ), ואינם מבינים אפילו כמה מגוחך לקחת בול עץ, להשתמש בחֶציוֹ כאֵש לבישול ולאפייה, ומחֶציוֹ האחר לגַלֵף פסל לסגידה.

תקופה מקראית אחת ידועה לנו, שבה יהודים סגדו לפסילים, היא ימי מנשה, והסברנו זאת בייאוש העמוק מאמונת ה' לנוכח הכיבושים וההגליות של המעצמה האשורית (שישעיהו, פרקים י"ג-י"ד, כבר ראה מאחוריה את בבל הכשדית).

מה באמת חשבו המטומטמים?

כדרכו של עולם, הם חשבו בצורה דומה על הנביא –

את פסילי העץ המוזהבים כל העולם ראה וכיבד, כי מאחוריהם ניצבה העוצמה האשורית והבבלית, שחצי עולם סגד לה, ואילו הנביא מאמין בבורא עולם ה' אחד, שהוא בלתי נראה, אשר המעצמות ורוב האנשים לא יודעים עליו דבר, אינם מרגישים בפעולתו ובהשפעתו, והנביא הזה מאמין בחזון עתידי של קיבוץ גלויות, ששום איש לא ראה מעולם.

לפיכך, מי כאן מטומטם?

בעיניים אשוריות, בבליות וכשדיות, חזון הנביא ואמונתו הם הזיה, והפסילים המוזהבים מייצגים מציאות חזקה, שכולם רואים ומכבדים. בעיניים מונותאיסטיות של מאמיני ישעיהו, פסילי עץ (ואבן) מייצגים את שיאי הטמטום והרֶשַע, ונועדו לניתוץ ולשריפה.

ובעולם שלנו, בעיניים ישראליות של מתקבצי גלויות, פסילי עץ (ואבן) הם לכל היותר מוצגים מוזיאוניים, מעין אנדרטה לטמטום העתיק – בבל היא תל חורבות למחקר ארכאולוגי, ו"עַם עוֹלָם" (מ"ד, ז) קם לתחייה, חוזר לארץ אבותיו, ומקיים דבר ה' מפי הנביא:

"הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב,

וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה,

וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם;"

(ישעיהו מ"ד, כו)

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב

 


[1]  סיכום של הגישה המחקרית תמצאו (בעברית) בספרו של שלום מ' פאול, ישעיה פרקים מ/-ס"ו, מבוא ופירוש 'מקרא לישראל', תל-אביב וירושלים, תשס"ח (2 כרכים); (ובאנגלית, לפי הגישה המאחרת גם את פרקי לד-לה),

 World Biblical Commentary, v. 25 Isaiah 34-66. John D. W. Watts. Introduction pp. xxiii-xxv, 1987, Waco, Texas

[2] ראו ספרה של רחל מרגליות, אחד היה ישעיהו (ירושלים תשי"ד), ובו עשרות רבות של ביטויים המופיעים רק בספר ישעיהו, ומיוחדים לסגנונו, הנזכרים גם בחלק הראשון (א'-ל"ט), וגם בחלק השני (מ'-ס"ו); וראו במבוא שכתב עמוס חכם לישעיהו בסדרת 'דעת מקרא' (ירושלים תשמ"ד), כרך א, עמ' 16-12;

לדעתי, עמוס חכם היה הראשון שהכיר בישעיהו כבית מדרש עם 'לימודים-תלמידים', והציע לראות בחלק השני, נבואות המשך של ישעיהו ותלמידיו, מימי מנשה ואילך; אולם הוא סבר, שרוב הנבואות האלה היו גנוזות בבית המדרש הנבואי, עד שהדורות הבאים נצרכו להם, אבל לדעתי, (רוב) הנבואות האלה אכן נאמרו בימי מנשה, ובגללן נרדפו הנביא ותלמידיו, עד כדי שפיכת "דם נקי" (מלכים-ב כ"א, טז; ישעיהו נ"ג, ז-יב; נ"ט, ז)

[3] על ההמשכיות ועל ההבדלים בין עברית מקראית מימי בית ראשון, לבין העברית של ימי שיבת ציון ובית שני, ראו א' בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים (תל-אביב תשכ"ז), עמ' 72-60; על העברית של יחזקאל בגולה, המלאה השפעות של אכדית וארמית קדומה, ראו ר' כשר, 'מקרא לישראל': יחזקאל א-כד (תשס"ד), עמ' 83-82; העברית בישעיהו מ' עד ס"ו, אין בה כלום מתופעות אלו של העברית המאוחרת.  

[4] פרקים מ' עד מ"ט הם יחידה אחת – לחלוקת הפרקים אין כל משמעות.

[5] סיפור שקראתי בצעירותי.

[6] ישעיהו מ"ב, יח.

[7] שאלה מכרעת זו הפכה ל'שורש האמונה ושורש המרי' – מחקר המקרא הביקורתי הסיק מכאן, שאמונות היסוד המונותאיסטיות התגבשו רק בימי 'שיבת ציון', בראשית הבית השני – אולם הלשון העברית של ספר בראשית היא קדומה בעליל, והשקפות אלו פורחות באוויר גם הן. כלל לא עלה על דעת המחקר, שדברים אלו של הנביא עמדו במוקד העימות עם יהודים מיואשים מאמונת ה', שפנו אל האלילות ואל הפסילות, מתוך ייאוש.

[8] דברי-הימים-ב', ל.

[9] מלכים-ב כ"א.

[10] בראשית י"ח, יט.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)