נביאים מול מעצמות - ישעיהו, הושע ומיכה בימי חזקיהו, חלק ד'

  • הרב יואל בן נון

הרחבת ירושלים בעקבות חורבן שומרון

הגליית עשרות אלפים מן השומרון לאשור הרחוקה ובריחת רבים אחרים, גרמו לקריסה כללית של ממלכת ישראל. השכנה הקרובה ביותר לישראל הייתה ממלכת יהודה, שלא עניינה את אשור בעת ההיא. מתקבל על הדעת, שרבים מפליטי שומרון הגיעו לירושלים בתקופה זו שלאחר חורבן שומרון (721 לפנה"ס) ותרמו לפריחה יישובית יוצאת דופן בתולדות העיר. ירושלים התרחבה בעיקר לעבר העיר העליונה (מצפון-מערב לעיר דוד) ושכונות חדשות נבנו. גילויה של "החומה הרחבה"[1] ברובע היהודי של ירושלים העתיקה וחשיפת חומה נוספת ליד הקדרון במזרחה של העיר מסייעים להבנת ממדיה החדשים של העיר. אולם, יש הטוענים ש"החומה הרחבה" בנויה על חומה קדומה יותר, ולכן התרחבות זו של העיר קדמה לימי חזקיהו ולחורבן שומרון,[2] ואולי החלה בריחת ישראלים לירושלים כבר במלחמות האחים בין גלעד לשומרון (בימי מנחם ופקח), ובמסעות תגלת-פלאסר, עם ההגליות מהגלעד ומהגליל, בעת חיסול המרד של רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, דור אחד לפני חורבן שומרון והגלייתה. 

חזונו החדש של חזקיהו: ממלכה מאוחדת  (716/5 לפנה"ס)

עם חורבן שומרון וחידוש הזיקה של שרידי ממלכת ישראל לירושלים, התעורר גם המלך חזקיהו לחזון חדש – חידוש ימי דוד ושלמה בירושלים המאחדת את כל שבטי ישראל. בעשר שנות מלכותו הראשונות עסק חזקיהו בטיהור ירושלים ובתיקון מצבו הרוחני של העם היושב בציון. הוא השתדל שלא  לעורר את אשור כלפיו ופעל בשקט בתוך גבולות ממלכתו. בשנים אלו לא ניכרו שאיפותיו של המלך להרחבת הממלכה. עם חורבן ממלכת ישראל וגלות השבטים, הבין חזקיהו שירושלים ובית דוד ושארית שבטי ישראל הוטלו לתוך מציאות חדשה. הקרע ההיסטורי בין אפרים ויהודה כבר לא היה רלוונטי. הבורות והמחסומים במִצפָּה וברָמָה, שהפרידו בין שתי הממלכות, כבר נפרצו בימי הושע בן אלה. המתח הישן על הבכורה כבר התפוגג אחרי חיסולו של פקח.

בהיעדר מלך באפרים ביקש חזקיהו למלוך גם על כל מי שנותר בצפון משבטי ישראל. הדרך הטובה ביותר לבטא את החידוש הזה, מבלי לגרום משבר מדיני וצבאי עם האימפריה האשורית, הייתה חגיגת פסח משותפת לכל שבטי ישראל בירושלים. זהו המעשה הראשון שעשה חזקיהו בהתעורר בו חזון האחדות. יש שביקשו למנות ממנו את שנות מלכות חזקיהו על כל שבטי ישראל, בדומה לדוד שהומלך פעמיים[3] – בחברון על יהודה ובירושלים על כל ישראל.[4] רעיון זה של שני תאריכים לתחילת מלכותו של חזקיהו מאפשר את פיענוחו של פרק קשה המתאר את המהפכה הדתית של חזקיהו:

"הוּא בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, פָּתַח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיְחַזְּקֵם [... ]

וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ, וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם ה' וַיְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה' לְיָמִים שְׁמוֹנָה, וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ [...] 

וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱ-לֹהִים לָעָם, כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר;" 

(דברי-הימים-ב כ"ט, ג, יז, לו)

סדר הזמנים נראה במבט ראשון בלתי אפשרי. בשנה הראשונה למלכו בחודש הראשון פתח חזקיהו את דלתות בית ה'; לאחר שמונה ימים כבר נכנסו למקדש וכעבור שמונה ימים נוספים כבר היה ההיכל מטוהר, ורק אז החליטו לדחות את הפסח בחודש ימים בשל טהרת הכוהנים והקושי של בני השבטים הצפוניים להגיע לירושלים במועד.

לאחר שנות הקלקול של אחז אי אפשר לתאר מהפכה כוללת בן לילה, אולם, ככל הנראה, מתוארים כאן שני שלבים במלכות חזקיהו,[5] כאילו הם מאורע אחד –  הטיהור בראשית מלכות חזקיהו, והפסח, אחרי שהחל למלוך על כל שבטי ישראל כ-11 שנה אחרי עלייתו לשלטון, וכ-6 שנים אחרי חורבן שומרון. זהו מפעלו הגדול של חזקיהו לאיחוד העם. פרק ל' כבר מספר על הכנת הפסח עצמו ועל המאמץ להביא את שארית שבטי ישראל מן הצפון:

"וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה,

וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם, לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה'  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; 

וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי;

 כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא, כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם [עוד] לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם;

וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל;

וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן, לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה'  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם,

כִּי לֹא לָרֹב [=לרוב לא] עָשׂוּ כַּכָּתוּב;  

וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר [...]

וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם; 

אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם;"

(שם ל', א-יא)

בפרק זה כבר חשים בבירור את הימים שאחרי גלות אשור. הפסוק מדייק מאוד בתיאור חזקיהו המחפש את שארית שבטי אפרים ומנשה (בני רחל), וגם את שבטי הגליל, כדי להחזירם לחיק המשפחה הרחבה של בית דוד. מבחינה זו מעשהו של חזקיהו אינו עוד צעד במהפכה דתית, אלא מעבר אל שלב אחר בחזון הגאולה – מהפכה לאומית ומדינית המוכרזת בפסח, חג ראשית האומה ביציאת מצרים. כדי לחוג בטהרה וברוב עם ביקש חזקיהו לעשות צעד חריג ולדחות את מועד הפסח בחודש ימים.

הפסוק אומר: "ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל", אולם מסורת חז"ל מנתה את עיבור השנה בניסן כאחד משישה דברים שעשה חזקיהו "ולא הודו לו חכמים".[6] את התקדים להזזת חג בחודש ימים יצר ירבעם בן נבט ששינה את מועד חג הסוכות וקבע אותו לחודש השמיני. מעשה זה "זיכה" את ירבעם בתואר של מי שעקר את התורה.[7]  ייתכן מאד שירבעם הוסיף חודש אלול שני כחודש עיבור, וכך "הזיז" את החודש השביעי שבצפון לחודש השמיני ביהודה.[8] לפי השערה זו, מסתבר שבין שבטי ישראל עדיין שרר הפער הקבוע של חודש גם בימי חזקיהו, ולכן לעגו תחילה לשליחיו של חזקיהו. כשראה חזקיהו כך, החליט להוסיף חודש גם ביהודה כדי שיבואו רבים משבטי ישראל, ואכן הגיעו המונים, שחלקם לא הספיקו להיטהר. כל זה התחולל בחודש ניסן, ולכן נאמר שהפסח נחוג "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי".  

חזקיהו ידע שיש בידיו חלון הזדמנות נדיר, ואם יחמיץ אותו תחלוף השעה. הוא נכנס להנהגת האומה ולמהפכת החיים הדתיים בחיפזון ובמחיר של היעדר בשלות ועומק מצד העם. כך גם מתפרשת תפילתו של חזקיהו על הרבים:

"כִּי [=אכן] רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לה';

כִּי [=אכן] מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ,

כִּי [=אכן] אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב;

כִּי [=אכן] הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד;

כָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱ-לֹהִים – ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ;"

 (שם ל', יז-יט)

זו תפילה של מנהיג גדול היודע שבעברו על דברי התורה בהוראת שעה מיוחדת, הוא נקט צעד חריג אך הכרחי. מסביבו היו צדיקים שלא ראו את גודל השעה ונאחזו במערכות ההלכה המוכרת והבטוחה. ייתכן, שחזקיהו באומרו: "ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד", ביקש רחמים גם על אלה שפרשו מדרכו בגלל חששות וספקות.[9]  

החלום לאיחוד כל שבטי ישראל לממלכה אחת חי בקרבם של כל מלכי יהודה מאז העתקת ארמונו של דוד מחברון לירושלים. כך מובנת גם השמחה הגדולה וההלל:

"וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַה' בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה,

וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ;"

(שם כ"ט, ל; וכן ל', כא-כב).

מתוך כל זה מובנים גם שבעת הימים הנוספים, שהקהל המתאסף לירושלִַם החליט לחגוג בשמחה מיוחדת את ימי האיחוד, ובהתייחסות מפורשת לימי שלמה –  

"וַיִּוָּעֲצוּ (=החלטת מועצה!) כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה; ...

וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם – וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל –

וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ [שבטי] יִשְׂרָאֵל – וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה;

וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִַם, כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לֹא [היתה] כָזֹאת בִּירוּשָׁלִַם;"

(שם ל', כג-כו)

"ויצא חֹטֶר מגזע ישי": נבואת מלך המשיח (ישעיהו י"א)

התעוררות חזקיהו לחידוש הממלכה המאוחדת הביאה את ישעיהו, שציפה כבר שנים לחידוש מלכות דוד, לשיא נבואי. מתוך התמוטטות ממלכת שומרון והגליית יושביה, עלתה נבואת הצמיחה המחודשת של משיח ה' שיבוא משורש ישי:

"וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה;

וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה';

וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ;

וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ,

וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע;

וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו;

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם;

וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן;

וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה;

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים – 

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד;"

(ישעיהו י"א, א-י) 

ישעיהו כבר נואש מתקוות המלכות הארצית בסוף ימי עוזיהו. עתה הוא מפליג אל מחוזות גבוהים ומופלאים ומתאר דמות המשלבת את תכונותיהם של משה רבנו ושל שלמה המלך, שרוח ה' נחה עליו. המלך האידאלי הזה מבית דוד לא יהיה גיבור מלחמה וכובש. במקום כלי זין הוא יחגור צדק כאזור מותניו ואמונה כאזור חלציו.[10]  

בתקופת המלך המשיח תשרור הרמוניה בין כל הנבראים, ו"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". לאחר תיאור מופלא זה, בחלקו השני של הפרק, מתואר קיבוץ הגלויות:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ,

 אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם, וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי הַיָּם;

וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ;

וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ –

אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם;

וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם,

אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם;

וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם, וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם [=בסערת] רוּחוֹ,  

וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים, וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים [=יעברו דרכם בנעליים];  

וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר,

כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם;"

(שם, יא-טז)

רבים מפליטי שומרון נסו לכל עבר והגיעו דרומה עד מצרים וכוש (אתיופיה), מזרחה עד עילם (פרס) ושנער (בבל), ואף מערבה אל איי הים. פסח חזקיהו שקיבץ חלק מן הנידחים פתח את הנבואה לשיבת הגולים כולם מארבע כנפות הארץ.      

 

 

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

 

 

[1] ראו תמונה בנספח המצורף.

[2] ראו י' מייטליס, לחפור את התנ"ך: על מקרא וארכאולוגיה, ירושלים 2008, עמ' 255.

[3] רעיון זה הציעה ר' רביב, "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח", שמעתין 73/74 (תשמג) 47-38.. כך יתפרש בקלות גם התאריך של מסע סנחריב במקרא – ב-14 שנה לחזקיהו – מאז מלכותו הכוללת על כל ישראל.

[4] דברי-הימים-א י"א-י"ב.

[5] ד"ר אילת מזר פרסמה שני חותמות שנמצאו מדרום להר הבית מימי חזקיהו, אחד מואר יותר ומפואר יותר –

Eilat Mazar, The Other Exavations to the Temple Mount 2009-2013, Final reports, v. 1, 2015, pp. 629-638

כך אנו זוכים לאישור מרגש לרעיון של המלכה שנייה לחזקיהו, בפסח הגדול, אחרי חורבן שומרון; תודה לתלמיד במכללת הרצוג נחשון קרה, שלמד קורס שלי על 'מלכים ונביאים', והפנה את תשומת לבנו לאישוש הרעיון בממצא.

[6] בבלי, פסחים נו ע"א.

[7] "בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ", מלכים-א י"ב, לג.

[8] פירוש זה הציע הרב ראובן מרגליות, המקרא והמסורה, ירושלים תשכ"ד, עמ' נד-נו.  

[9]  ש' ליברמן, "הפסח שעשה חזקיהו המלך לשיטת הירושלמי", סיני, ספר היובל (תשי"ח), עמ' פ-פח.

[10] עמד על כך י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ג, עמ' 277.