דילוג לתוכן העיקרי

ימי יאשיהו (3)

קובץ טקסט

חבקוק

זעקת שבר נבואית

למטבע של חורבן נינוֵה יש שני צדדים: נחום וחבקוק – הקלה גדולה עם סגירת החשבון – וחרדה גדולה מפני הצוררים החדשים (כמו מזרח אירופה ב-1945).

הזעזוע של חבקוק (פרק א') מעליית הכשדים הוא חריג, ומסמן קו שבר בנבואה (בייחוד ביחס לנבואות ה'מַשָּׂא'!) – בשונה מכל נבואה מוכרת, חבקוק פתח בתגובת הזעזוע שלו –

"הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא –   

עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע??

אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ??

 לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן, וְעָמָל תַּבִּיט??..."

(חבקוק א', א-ד)

רק אחרי הזעזוע מובאת הנבואה הקשה בעצמה –

"רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ, וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ,

כִּי פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר –   

כִּי הִנְנִי מֵקִים אֶת הַכַּשְׂדִּים (=שליטי בבל),

הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר (=המהיר והלוחם העַז),

הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי אֶרֶץ לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא לוֹ –

אָיֹם וְנוֹרָא הוּא ... וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו ...

וּפָרָשָׁיו מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, יָעֻפוּ כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל; 

כֻּלֹּה לְחָמָס יָבוֹא ... וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס ...

הוּא לְכָל מִבְצָר יִשְׂחָק וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ;" 

 (שם, ה-י)

אנשים יִשרֵי דרך המצפים לישועת ה' ולצדק משפטו, חלמו וקיוו, שנפילת האימפריה האשורית תוליד עולם רגוע יותר ומתוקן יותר; אולם חזון "הַמַּשָּׂא", שהראה ה' לחבקוק חשף את עומק השבר – במקום האשורים יעלו הכשדים-הבבלים – במקום איסוף עמים וממלכות "כֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת" (ישעיהו י', יד), יאסוף הכשדי בני "אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם" ברשת ענקית (='חֵרֶם'), ללא יכולת להימלט (חבקוק, א', יד-יז)

"הַעַל כֵּן יָרִיק חֶרְמוֹ [ושוב יְמַלֵּא אותו]?

וְתָמִיד [יתאפשר לו] לַהֲרֹג גּוֹיִם, לֹא יַחְמוֹל?

סיפור אישי: כנח"לאי, עבדתי בברֵכות דגים, והמשל המזעזע ניצב לנגד עיניי –

כשפורסים רשת, הדגים אינם מרגישים בסכנה – כשהרשת נסגרת, פורצת בתוך הרשת מהומה נוראה – תמיד יש חורים ברשת, ותמיד חומקים כמה ניצולים מתחת לרשת, ואף בקפיצות נועזות מעליה, בעוד הרוב נותר לכוד –

ריבונו של עולם: בני אדם כדגים ברשת??

חבקוק (פרק ב')

מתי יתגלה הצדק מול המעצמות?

את נבואת ישעיהו (י', ה), "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי...", חבקוק (א', יב) כבר ידע –

"הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה'... [צופה ומביט],

לֹא נָמוּת (=כן נִשְׂרוֹד) [ונֵדַע כי],

ה' לְמִשְׁפָּט [בעולם] שַׂמְתּוֹ (=כמעצמה שלטת),

וְצוּר, לְהוֹכִיחַ (=להעניש ולייסר) יְסַדְתּוֹ"

[אבל]

"לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים?

תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ?"

 (שם, יג)

"עַד אָנָה ה' ...??

עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה ...?!

כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר (=מְכַתֵר, מקיף) אֶת הַצַּדִּיק,

עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל?!"

(א', א-ד)

הדרמה הנבואית בשיאה, והתשובות הידועות שוב אינן מְסַפקות, אחרי שאשור נופלת והכשדים עולים –

 

 

 

עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר,

וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי [ה'],

וּמָה אָשִׁיב (=ישיב) עַל תּוֹכַחְתִּי?

(שם ב', א)

על זעקת השבר הנבואית הזאת, באה תשובה מפורסמת, שהפכה לאחד מעיקרי האמונה בעם ישראל:

"וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר:

כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר[1] (=וַחֲקוֹק) עַל הַלֻּחוֹת,

לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ

כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד,

וְיָפֵחַ (=ויעורר) לַקֵּץ, וְלֹא יְכַזֵּב –

[גם] אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא [ואז] לֹא יְאַחֵר;

הִנֵּה עֻפְּלָה (=חָשְכה), לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ (=בַּקֵץ הדָחוּי)?

וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ (=בְּיַשְרוּתוֹ) יִחְיֶה [ויבטח]!"

(שם, ב-ד)

יש חוקיות בהיסטוריה כמו בטבע, והיא רצונו של בורא העולם ומנהיגו; במאבקי הכוחות שבהיסטוריה עלולים לקום כשדים במקום אשורים, רומאים במקום הלניסטים, גרמנים-צוררים במקום גרמניה קיסרית, ודיקטטורה סובייטית במקום רוסיה צארית –

ואנשי יושר ואמונה יחיו בתוך כל התהפוכות האלה בביטחון מלא, שכל רשעי עולם יקבלו לבסוף את עונשם בתוך החוקיות ההיסטורית (כמו שעשו לאחרים; ב', ח) – ויש מועד עתידי ונסתר לגילוי של צדק שלם בעולם (ב', יד; חבקוק בלשון ישעיהו י"א, ט)

"כִּי (=כאשר) תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה', כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם."

 

ירמיהו: הקדשתו מבטן – לתקופה השניה

הקדשה חסרת תקדים

תיאור לידתו והצלתו של משה יכול להתפרש כבחירתו לשליחותו מרחם אמו, אבל דבר זה לא נאמר במפורש. בשום נביא אחר לא מצאנו הקדשה ובחירה מרחם – זוהי הקדשה ייחודית לירמיהו מענתות (א', ה) –

בְּטֶרֶם אצורך אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ (=בחרתיך),

וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ,

נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ;

(ירמיהו א', ה)

מדוע?

ירמיהו הופקד בנבואה על פרשת דרכים היסטורית, יותר חמורה וקשה מזו של ישעיהו ונביאי דורו, שבימיהם, ירושלים שרדה, ואילו עליית בבל הכשדית במקום אשור תביא גם את ירושלים לחורבן-שממה – אשור לא השאירה אחריה שממה, אלא הביאה תושבים חדשים וטיפחה את שטחי הממלכות הכבושות (למשל, בשומרון)

לעומת אשור, הבבלים הותירו אדמה חרוכה –

"רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת

לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס;

[ורק אחר כך גם] לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ;"

(שם, י)

מול האיום ההרסני של בבל, יישאר ירמיהו בודד לחלוטין, כי ירושלִַם לא תהיה מסוגלת להבין את האסון הצפוי, ולא תסכים 'להוריד ראש' עד יעבור זעם – לכן, יראו בנבואות ירמיהו עצמן, על הרעה שתבוא מצפון, איום חמור ומסוכן, וירדפו אותו –

"וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ,

כִּי אִתְּךָ, אֲנִי נְאֻם ה', לְהַצִּילֶךָ;"

(שם, יט)

ירמיהו יינצל אישית, אבל הארץ לא תינצל –

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי –

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ;"

(שם, יד)

אבל כל זה יקרה רק במחצית השנייה של נבואת ירמיהו – כשיהיה דבר ה' אליו גם בימי יהויקים ובימי צדקיהו (א', ג). כשירמיהו היה עדיין נער בימי יאשיהו, משנת 13 ועד שנת 31 למלכותו, התרחשו דברים אחרים לגמרי – מדוע נבואת ההקדשה ממוקדת בשתי התקופות המאוחרות יותר בחיי הנביא, ובעתיד הנורא מכל, שרק הנביא ישרוד בו?

מסתבר, שרק העתיד הצפוי הזה, הוא הסיבה להקדשה החריגה של נביא מרחם אמו.

קרב מגידו – נפילת יאשיהו

ירמיהו ד' (מפס' ג)

הרעה מדרום או מצפון?

בין ירמיהו פרק ג' מימי יאשיהו, לבין פרק ד' מימי יהויקים, עברו כ-20 שנה – התקווה הגדולה של שיבת האחים מהצפון התחלפה באויב "מַשְׁחִית גּוֹיִם", מצפון (ד', ו-ז).

בימי יאשיהו נחלשה מאד האימפריה האשורית, ומצרים הלכה והתחזקה. העיניים היו נשואות דרומה. יאשיהו חשש מהשתלטות מצרית והקים מצודות הגנה על חוף הים.[2] כשעלה פרעה נכו כדי לבלום את בבל בנהר פרת (מ"ו, ב), יצא יאשיהו לעצור אותו במגידו, ונפל בקרב[3] (מלכים-ב כ"ג, כט). מפעלו הגדול של יאשיהו קרס בבת אחת. 

פרעה המליך בירושלים את יהויקים בניגוד לרצון העם,[4] והנה הרעה באה מדרום.

רק נביאים בודדים כחבקוק וירמיהו ראו נְכוֹחה – "כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל" (ד', ו). אילו חשב יאשיהו, שפרעה נכו יהיה אפיזודה, והרעה הגדולה באמת, תבוא מצפון, אולי לא היה מתבצר מול פרעה, ואולי לא היה הולך למגידו.

כך נכון לפרש את דברי ר' שמואל בר נחמני בגמרא (תענית כב ע"ב)[5] – "מפני מה נענש יאשיהו? – מפני שהיה לו לימלך בירמיהו, ולא נמלך" – מה ירמיהו היה אומר ליאשיהו? ככל הנראה מה שהוא אמר לדורו ולדורות, שפרעה יתרסק בקרב ההכרעה בכַרְכְּמִיש על נהר פרת, נְבוּכַדרֶצַר מלך בבל ינצח, ופרעה נכו ישוב לארצו מוּכֶּה (ירמיהו מ"ו, ב-יב).

יהויקים כבר היה עבד נרצע לפרעה, ונבואת 'הרעה מצפון' הביאה לרדיפה חמורה נגד הנביאבגללה קרע ושרף יהויקים את מגילת התוכחות של ירמיהו[6] (ל"ו, כג-כט), וכמעט הוציא אותו להורג.

כאשר יופיעו הבבלים – "יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים..." (ד', ט) מגודל התדהמה, כי יתברר שההתמקדות במצרים, גם של המתבצרים (יאשיהו), וגם של הנרצעים (יהויקים), הייתה טעות היסטורית.

קדמונינו פירשו את 70 השנה של שלטון בבל, לפי ירמיהו (כ"ה, יא-יב; דברי-הימים-ב ל"ו, כא-כב), משנת ההכרעה בכַרְכְּמיש (ירמיהו מ"ו, ב), "הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (כ"ה, א), ולכן התקשו רבים[7] בחישוב השנים בכרונולוגיה המקובלת, כי קרב כַּרְכְּמיש מתוארך לשנת 605 לפנה"ס, ונפילת בבל עם כניעתה לכורש מלך פרס מתוארכת לשנת 539 לפנה"ס – אולם לדעתי, חישוב 70 השנה החל משנת העלייה של הבבלים מכאן, והמצרים מכאן אל קרב ההכרעה, כלומר משנת 609 לפנה"ס, היא שנת נפילת יאשיהו במגידו, עד הצהרת כורש, ואלה בדיוק 70 שנה (609 עד 539 לפנה"ס).

לפיכך, נפילת יאשיהו במגידו היא תחילת הגלות לשבעים שנה, כי בה אבדה העצמאות של ממלכת יהודה!

ספירה שניה של 70 שנה מתייחסת לשנים מחורבן הבית עד חנוכת הבית השני (586 עד 516 לפנה"ס), בשנת 6 לדריוש (עזרא ו', טו), כך שספירת הגלות ושלטון בבל, איננה זהה עם הספירה לחורבן הבית, אך שתיהן עולות למניין 70.

 

חזרה לצפניה (פרק ג')

מי זו "עיר הדמים"?

מי זו העיר החוטאת בדברי הנביאים: נחום – חבקוק – צפניה?

בחזון נחום (פרק ג') – "עיר דמים" חוטאת היא רק נינוֵה –

בחבקוק (פרק ב', ה-ח), זו בבל הכשדית –

בהמשך חבקוק (ב', ט-כ) עולה סימן שאלה – שמא הנבואה עוברת לירושלִַם, בנבואות "הוי" הלקוחות בבירור מישעיהו (ה', ח-כב), שגם ירמיהו (כ"ב, יז-יט) השתמש בהן על יהויקים וארמונו.

בנבואת צפניה (פרק ג', א-ז) אין שום ספק – העיר החוטאת היא ירושלִַם –

"לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, לֹא לָקְחָה מוּסָר,

בַּה' לֹא בָטָחָה...

שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים [על טרפם],

שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ (=לא השאירו עצם)  לַבֹּקֶר; 

נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים, אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת,

כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ, חָמְסוּ תּוֹרָה;"

(צפניה ג', ב-ד)

לפי צפניה, "ה' צַדִּיק [השוכן] בְּקִרְבָּהּ" (ג', ה) רצה מאד בצדקת ירושלִַם, ונתן לה זמן להתבונן בגורל העמים מסביב, כדי ש"לֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ", אבל היא לא "לָקְחָה מוּסָר", ולא הותירה ברירה אלא להעניש (גם) אותה –

התיאור הזה בפי צפניה נראה מתאים לירושלם שלפני טיהור יאשיהו (בדיוק כמו בפרק א'), אבל אחרי מות יאשיהו חזרו הדברים הקשים בפי ירמיהו (בעיקר בימי יהויקים).

ומכל מקום, כמו בנבואות ישעיהו (שהן הדגם היסודי לנבואות מיכה – נחום – חבקוק – צפניה), תישאר שארית דלה ונאמנה –

"כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ...

וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל, וְחָסוּ בְּשֵׁם ה';

שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב,

 וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית..."

 (שם , יא-יג)

וצפניה חותם בקיבוץ הגלויות (ג', יד-כ), בביטויי לשון של מיכה –

"רָנִּי בַּת צִיּוֹן, הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל...

מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, ה' בְּקִרְבֵּךְ, לֹא תִירְאִי רָע עוֹד;

... וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה, וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ ...

כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ,

בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר ה'."

 

תפילות הנביאים[8]

הנבואה הראשונה היא נבואת-תפילה, ויסודה באברהם אבינו אשר עמד לפני ה', והתווכח[9] על משפט סדום

"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?

...

חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה

לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע?

חָלִלָה לָּךְ!

הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?

(בראשית י"ח, כג-כה)

איך העז אברהם לדבר כך?

התשובה מפורשת בתורה (שם, יז-יט) – כי ה' בחר בו כדי שאברהם יוכל כך להתפלל –

"הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה [בסדום]?

...

כִּי יְדַעְתִּיו (=בחרתיו)

לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו

וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..."

 (שם, יז-יט)

ובמפורש גם הוגדר אברהם כנביא-מתפלל במאמר     הא-להים אל אבימלך "בַּחֲלֹם" (בראשית כ', ו-ז)

"וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא,

וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה, וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב,

דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ!"

(שם כ', ט

משה המשיך את נבואת התפילה של אברהם בוויכוח מתמשך עם ה' (ממעמד הסנה) שבחר בו בדיוק למען מטרה זו. משה התפלל על עם ישראל (וגם על פרעה ומצרים), וה' שמע בקולו תמיד – רק כאשר התחנן על עצמו אמר לו ה' (דברים ג', כו)

"רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה!

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה ...

(דברים ג', כו-כז)

גם נביאים כעמוס (ז', א-ו) המשיכו בנבואות התפילה וה' שמע וקיבל את תפילתם, עד אשר אמר ה' לירמיהו לחדול מתפילותיו – ירמיהו התעקש והתפלל, וה' דחה אותו שוב ושוב (ירמיהו י"ד, יא; ט"ו, א; ל"ב, טז-כז) – אז ירדה מחיצה לעולם, וכולנו מתפללים מול מחיצה – התפילה הישירה, הנבואית, תפילה שמעיזה להתווכח וה' רוצה בה, יסודה באברהם וסופה בירמיהו. רגע אחד לפני ירמיהו נשא חבקוק את תפילתו הנבואית, מתוך הוויכוח הנוקב על הנהגת העולם אל מול עליית הכַּשְׂדים.

"תְפִלה לחבקוק הנביא" (פרק ג')

הנביא התכנס ממשמרת המחאה שלו נגד הנהגת ה' בעולם, לתפילה נבואית הקוראת לה' לגלות שוב בעולם את ידו החזקה, כמו ששמענו את שמעו ביציאת מצרים, ולהושיע את עמו במידת הרחמים (כתפילת משה)

"ה' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים, חַיֵּיהוּ,

בְּקֶרֶב שָׁנִים (=בקרוב) תּוֹדִיעַ,

בְּרֹגֶז, רַחֵם תִּזְכּוֹר!"

(חבקוק ג', ב)

בבית הראשון תיאורי התגלות ה' כהתגלות נודדת עִם ישראל, כמו מעמד הר סיני, אבל מתימן, מהר פארן, ומארץ מדין, ממש כפתיחת משה בשירת ברכתו –

"ה' מִסִּינַי בָּא,

וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ (=לעמו),

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן,

וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (=החונים בקָדֵש),

מִימִינוֹ אֵשְׁדָת (=אשדות הפסגה) לָמוֹ;

(דברים ל"ג, ב)

ובחבקוק –

"אֱ-לוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא,

וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן, סֶלָה..."

 (חבקוק ג', ג)

תיאורי התגלות ה' וישועתו כהתגלות נודדת מופיעים גם בשירת דבורה (שופטים ה', ד-ה), ובתהילים (ס"ח, ח-ט), ותפילת חבקוק דומה מאד לכמה ממזמורי תהילים (ס"ו; ע"ז; ע"ח; פ'), הזועקים לישועה כמו ביציאת מצרים. 

בבית השני (ג', ח-יג), תיאורי מעבר חילות ה' "בַּנהרים" ו"בַּיָם", וישועת ה' כמו ליהושע בן-נון במלחמה על הארץ –

"... רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא –  

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה...

בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ,

בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם; 

יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ,

לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ..."

(שם, י-יג)

בבית השלישי (ג', יד-יט) – מלחמת הישועה שהנביא מייחל לשמוע עליה, כשצ-באות ה' יעברו ב"מַיִם רַבִּים", ויַכּוּ את כוחות הרֶשע אשר "יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי", ו"עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר", ולנוכח הישועה שהנביא מתפלל עליה, הוא כבר מקדים מראש, וחותם בשירת תודה

 

"וַאֲנִי בַּה' אֶעְלוֹזָה,

אָגִילָה בֵּא-לֹהֵי יִשְׁעִי; 

ה' אֲ-דֹ-נָ-י חֵילִי (=צְבָאי),

וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת (=לנצח מלחמות),

וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי (=יַשליטֵני)

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי!

(שם, יח-יט)

ישועות כאלה התחוללו רק במלחמות החשמונאים, ובמלחמות ישראל בימינו.

 

נספח

אחאב ויאשיהו – 'המספד בירושלים'[10]

הספדו של הרב קוק על הרצל – אחאב ויאשיהו

אולי המנהיג היהודי היחיד שהבין בחזונו שלו את החיזיון הציוני של חיבור 'שני העצים' – יהדות וישראליות – ל'עץ אחד', היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וכך אמר בהספדו על בנימין זאב הרצל, בשבעה למותו ביפו, תחת השם: 'המספד בירושלים', כחודש ימים לאחר עלייתו לארץ ישראל:

"וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". אמנם כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו, לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזקים כוח הנשמה הרוחנית, ומעדנים ומשכללים אותה. ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ברוך הוא בעולמו --

כן הכין בישראל בייחוד שני אלה הכוחות, הכוח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהם, להיות עם קדוש לה' א-לוהי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים. והצד השני עצם הכוח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שווים להם בגופניות. הצד השני הוא העניין המתייחד לישראל עצמן, שעל זה נאמר: "ה' בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ה' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קודש. והנה מתחילה הוכנו שני הכוחות הכלליים בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה...

והנה התכונה של החיבה הלאומית בתור כללות וחומריות נתגלתה באחאב שחיבב מאד את ישראל, ואחז מעשה אבותיו, עמרי, שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל. ודורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא – "לי גלעד", זה אחאב שנפל בגלעד. וכדברי תנא דבי אליהו: שהיה מעמיד פנים במלחמה (כאילו לא נפגע) גם אחרי שנחתו בו החיצים, שלא להבעית את ישראל. אומץ רוח כזה בא מאהבה יתרה ונפלאה. גם כיבד את התורה לפני בן הדד [שלא נתן להם לקחת "כל מחמד עיניך"], מפני שעל כל פנים כבוד האומה תלוי בה, על כל פנים כלפי חוץ. ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה, וקדושת השם יתברך המיוחדת, שבה כל יתרונם של ישראל, על כן הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ, לפי המידה שהייתה שולטת אז ברוח הזמן. לעומת זה, יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים, כעדות הכתוב: "וכמֹהו לא היה לפניו מלך, אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאֹדו, ככל תורת משה" (מלכים-ב כ"ג, כה), עד שלא רצה כלל להיות יחס [לאפשר קשר של] ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר על דברי ירמיה הנביא, שציוה מפי ה' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים. על כן באחאב ויאשיהו [ששניהם נפלו במלחמה], התכנסו שתי הנקודות של יוסף ושל יהודה, כוח משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד...

והנה בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד [הלאומי] הכללי ביותר. ומצד חסרון הכשרתנו אין הכוחות מתאחדים להשכיל, מעבר מזה, איך שההכשר הכללי [הלאומי והאוניברסאלי] לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד, ועל כן צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור, צדיקים וחכמי תורה – ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחוזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה. (וההפרדה בתנועה הציונית) גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים שהלכו בדרף מסוכנה כזאת [פילוג אוגנדה], עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון. על כן ראוי לנו לשום אל לב, להשתדל לנטיית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמוח בהתנערות חפץ החיים הבריאים האנושיים המפעם בכלל באומה, (ועם זה) לדעת שהתכונה הזאת אינה תכליתם (המיוחדת) של ישראל, כי אם הכשר הגון, כשיגודל על פי דרכו.

נדפס במאמרי הראי"ה, א', עמ' 99-94;

מקורו בקובץ הראשון ליפו, ירושלים תשס"ו, ק"ט-קט"ז.

לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי. זהו 'חזון שני העצים' וזהו גם העיקר במגילת העצמאות. אלא שהרב קוק מרחיק לכת, באשר הוא מפרש את פסוקי הנביא זכריה על 'המספד בירושלים' (זכריה י"ב י-יב), בעקבות תרגומו המופלא[11] של יונתן בן עוזיאל, שגילה במספד שבנבואה מספד כפול – על שני מלכים גדולים שנפלו בקרב, אחאב שנפל ברמות גלעד ויאשיהו שנפל במגידו. הלוא אלה הם שני הקצוות ההפוכים של 'עץ יוסף ועץ יהודה', הישראליות והיהדות. ראה הרב קוק בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יצליח, לא אחאב לבדו ולא יאשיהו לבדו, ורק האיחוד ביניהם יכול להיות בסיס להצלחת המפעל של שיבת ציון ומדינת ישראל.

אם נתבונן בשתי הדמויות האלה, אחאב ויאשיהו, נראה באמת לפנינו שתי דמויות הפוכות בתכלית: אחאב כרת ברית עם צידון והתחתן עם איזבל מצידון (מלכים-א ט"ז לא-לג), היא אשר הביאה לישראל את פולחני הבעל והאשרה ואת שפיכת דם נקיים (נביאי ה' מתנגדי המשטר – מלכים-א י"ח, יג; נבות היזרעאלי – שם כ"א, מפס' ו), וסחפה את אחאב אחריה עד כדי כך שאפילו אחרי מעמד הר הכרמל, חזרה איזבל והשתלטה עליו (מלכים-א י"ט א-ב).

בכל מה שנבקר את החילוניות הישראלית, לא נמצא שום דבר שמתקרב אפילו לתועבות אחאב ואיזבל (כך אמר לי פעם מו"ר הרצי"ה, בנו של הרב קוק), וחז"ל מנו באמת את אחאב עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין, פרק 'חלק', משנה ב). ומה מצא הרב קוק בחזונו לסנגר על אחאב (לפי הגמרא בסנהדרין קב ע"ב; קד ע"ב)? – על שחיבב את ישראל ואת ארץ ישראל ובנה אותה כהמשך מפעלו של אביו עמרי; הוא אף כיבד את התורה וסירב לתת אותה בידי אויב; ועל שמסר נפשו בקרב וביקש להעמיד אותו במרכבה לנוכח פני האויב, בעודו פצוע ודמו נשפך, כדי שלא תיפול רוח הלוחמים (מלכים-א כ"ב לה).

ומנגד, יאשיהו מלך יהודה, גדול בעלי התשובה שהיו אי פעם בעולם, כעדות המקרא (מלכים-ב כ"ב-כ"ג). הוא החזיר את יהודה אל ספר התורה בכל כוחו, וטיהר את הארץ כולה מעבודת אלילים בכל מאודו, והנה גם הוא נפל בקרב מול פרעה נכו. כל חכמי היהדות שחושבים כי מדינת ישראל הציונית אינה אלא פרוזדור לקראת 'גאולה משיחית' על פי התורה, כלל לא נתנו את דעתם להתמודד עם נפילת יאשיהו במגידו, ועם הסבר חז"ל על הסוד הגדול שגילה יונתן בן עוזיאל בהסברו כי  'המספד בירושלים' הוא מספד כפול. רק הרב קוק ראה בחזונו שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יחזיק מעמד, כי הישראליות לבדה וגם היהדות לבדה, חלשות מכדי לשאת עליהן את משא הגאולה, עם כל מסירות הנפש שיש בכל אחת מהן. רק האיחוד של שני העצים לעץ אחד, יש בו בסיס נכון וראוי לגאולת ישראל – אכן זהו גם החזון של מגילת העצמאות, וסוד כוחה של הזהות היהודית-ישראלית שמתעצבת במדינת ישראל, בכל נפתולי ההסכמות והמחלוקות של שני העצים שאחוזים זה בזה ומתחברים זה בזה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב

 


[1] כמו בְּאֵר, שחופרים אותה וחוצבים בסלע, כך הביאור חָקוּק, כמו 'מילים חצובות בסלע'. בעברית המאוחרת, הביאור הוא הפירוש החזק והברור, אלא שמרוב פירושים אפשריים אבד (לרוב) הפירוש הברור, החד-משמעי.

[2] חלק מהן נחשף – אחת נמצאה בחוף פלמחים (בה נמצא 'חרס הקוצר', שנזכר בשיעור מס' 29), ואחת נמצאה על החוף, באזור המלונות בתל-אביב. עבודת המחקר של שלום זמירין, יאשיהו ותקופתו (ירושלים תשל"ז), מתארת בצורה הטובה ביותר את מדיניותו של יאשיהו, שמעולם לא היה 'פרו-בבלי', אלא התמודד מול הסכנה המצרית, שהציב פרעה נכו. שלום זמירין, חבר קיבוץ דגניה, נפל במלחמת העצמאות בהגנה על שערי המשק מול המתקפה של הטנקים הסוריים.

[3] לפי התיאור בדברי-הימים(-ב ל"ה, כא-כג), פרעה נכו ניסה למנוע את הקרב בטענה, שהוא 'רק' עובר כדי להילחם מול הבבלים על נהר פרת, אך יאשיהו התעקש להילחם, ונורה במרכבתו; התיאור דומה מאד לזה של נפילת אחאב ברמות גלעד (מלכים-א כ"ב, ל-לה), וראו על כך להלן בנספח.

התיאור במלכים(-ב כ"ג, כט) קצר מאד; ייתכן מאד, ששליחי פרעה נכו יצרו הטעיה מצרית, כאילו פרעה מבקש לפגוש אותו, בעוד חיל פרעה הפתיע את יאשיהו, בדומה לתכסיס ההטעיה של פרעה תחותימס (השלישי), באותו האזור (מעבר עירון ומגידו), כ-870 שנה לפני יאשיהו (לפי הכרונולוגיה המקובלת – 1479 לפנה"ס / 609 לפנה"ס), ראו, היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא (תל-אביב תשכ"ד), עמ' 22-17.

[4] "עם הארץ" המליך עם מות יאשיהו את יהואחז היותר צעיר (מלכים-ב כ"ג, ל-לג), אבל ניסיון זה החזיק מעמד רק שלושה חודשים.

[5] לפי סוגיית הגמרא, מסעו של נכו היה "חרב של שלום", וזאת, בהסתמך על דברי פרעה המצוטטים בדברי-הימים(-ב ל"ה, כא) – " מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה? לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם [אני יוצא להילחם], כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי", ודורו של יאשיהו לא היה ראוי למנוע "חרב של שלום"; אולם להסבר זה יש תשובה, ויאשיהו לא טעה בה – אם פרעה נכו היה מצליח מול הבבלים, היו האשורים נותנים בידיו את השליטה בארץ ישראל, ולכן, חשוב היה לבלום אותו בדרכו צפונה – דבר זה מוכח מהמלכת יהויקים על ידי פרעה; ההסבר בירמיהו הוא אחר: נכו ישוב מובס, ולכן לא היה טעם וצורך לצאת נגדו.

[6] תוכן המגילה (מירמיהו פרק ב' עד ז') מוסבר בטור שכתבתי על ירמיהו ל"ו במיזם 929, ויוסבר בהרחבה בחלק השני של נביאים מול מעצמות.

[7] הנחת היסוד של חז"ל ב'סדר עולם', ששבעים השנה של שלטון בבל בעולם מתחילות משנת אחת לנבוכראצר כמלך בבל (605 לפנה"ס) מבוססת על ירמיהו (כ"ה יא-יב), ועל דברי-הימים(-ב ל"ו, כא), וראו בסיכום המפורט של רש"י לעזרא (א', א); אלא, שהחשבון הזה מניח 52 שנה מאז ועד שנת אחת לכורש (539 לפנה"ס, לפי המחקר ההיסטורי), וחסרות ארבע שנים. אולם, שנת מותו של יאשיהו במגידו (609 לפנה"ס) היא גם תחילת המערכה בכרכמיש (ירמיהו מ"ו, ב) אותה ניהל נבודראצר כמצביא (עוד בימי אביו) ובה ניצח, וקל להבין, שהנבואה מחשבת את שבעים שנות בבל מתחילת המלחמה ההיא, ולא מסופה, ואלה הן ארבע השנים החסרות.

[8] ראו בהרחבה 'נבואת התפילה של אברהם' בספרי, פרקי האבות בספר בראשית, עמ' 99-72 (ובאתר שלי), וגם בספרי, המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, עמ' 129-119. 

[9] 'תפילה' באה משורש 'פלל', שפירושו התדיינות משפטית, ולא תחנונים – ואכן, אברהם התחיל להתחנן ("ואנכי עפר ואפר") אחרי שנסתיימה זכות העמידה שלו בתפילה הנבואית החזיתית.

[10] מתוך ספרי, נס קיבוץ גלויות (מהדורת תל-אביב, התשע"א), עמ' 297-294.

[11] בעיני חז"ל – ראה: בבלי מגילה ג ע"א

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)