נביאים מול מעצמות - ימי יאשיהו, חלק ב'

  • הרב יואל בן נון

"ספר התורה" שנמצא בבית ה'

במוקד הטיהור הגדול, יאשיהו פקד " לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם, וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן ... וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' ... וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן ..." (מלכים-ב כ"ג, ד-ז).
אחרי הטיהור[1] הגיע תור השיפוץ, "בֶּדֶק הַבָּיִת" (מלכים-ב כ"ב, ה), ואז מצא חלקיהו הכהן הגדול בבית ה' את "סֵפֶר הַתּוֹרָה" (שם כ"ב, ח), נתן אותו ל"שָׁפָן הַסֹּפֵר", שהביא וקרא אותו באוזני המלך, והקריאה הזאת חוללה זעזוע חסר תקדים (שם כ"ב, יא-יג) –
"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה,
וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" –   
שום אדם לא יקרע את בגדיו אם ישמע את דברי התורה כסדר מ"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וגם לא מספרי שמות-ויקרא-במדבר, וכמובן[2] גם לא צפויה תגובה כזאת משמיעת "אלה הדברים" על הסדר –
מה אם כן היה כתוב ב"ספר התורה", ומה שמע יאשיהו?
חז"ל פירשו,[3] שספר התורה השלם נמצא פתוח בפרשת הברית, עם הברכות והקללות, שבספר דברים, וזה מה ששמע יאשיהו וקרע את בגדיו.
אפשרות אחרת היא, שפרשת הברית, הברכות והקללות, נכתבה בפני עצמה כתקציר,[4] כמו פרשיות קריאת שמע בתפילין ובמזוזות,[5] והתקציר הזה נקרא כבר בספר דברים, "ספר התורה", כי המלך נצטוה לכתוב "אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (דברים י"ז, יח) – ובמעמד הקהֵל ציווה משה לקרוא "אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (שם ל"א, יא), אחרי שמשה עצמו כתב "את התורה הזאת", ונתן אותה לכֹהנים בני לוי, כדי לשים אותה לעדות "מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה''" (שם ל"א, כד-כו), והרי גלוי לפנינו שספר התורה השלם עוד לא נשלם, והסיפור הזה כולו הוא חלק ממנו –
ברור גם בספר שמות (כ"ד, ד-ז), שמשה כתב את "סֵפֶר הַבְּרִית" וקרא "בְּאָזְנֵי הָעָם" במעמד הברית שנכרתה בסיני, וכך נאמר גם בנתינת הלוחות השניים (שמות ל"ד, כז), שמשה כתב את "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" לשם כריתת הברית, מעבר ל"עשרת הדברים" שה' כתב על הלוחות – בכל אלה מדובר בבירור בתקצירים הדומים לקריאת שמע –
אף חז"ל[6] הורו לקרוא במעמד הקהל את עשרת הדברים וקריאת שמע, פרשת המלך וברכות וקללות, ואיש מחכמי ישראל לא חייב לקרוא במעמד את כל ספר דברים, שלא לדבר על כל התורה כולה.
מכל מקום ברור, שיאשיהו הזדעזע כי שמע 'ברכות וקללות', והקללות שבספר ויקרא כמו אלה שבספר דברים הן סיבה מובהקת לקריעת בגדים, בייחוד אם הן נשמעות כנבואה אקטואלית. בחרדה גדולה שלח המלך יאשיהו לדרוש את ה', ולבקש נבואה – 
"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן... וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר...
לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה
עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה,
כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ
עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה,
לַעֲשׂוֹת כְּכָל  הַכָּתוּב עָלֵינוּ –
(מלכים-ב כ"ב, יב-יג)
המשלחת הלכה אל "חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה", אולי מפני המחשבה, שלב אשה מרחם, ובשעה קשה עדיף לפנות אליה (כמו שהבינו חז"ל)[7] – והיא אמרה להם דברים נוראים (שם כ"ב, טו-יז) –
"... כֹּה אָמַר ה':
הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו –  
אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה; 
תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי...
וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה!"
 (שם, טו-יז)
דברים דומים נאמרו בימי יאשיהו בנבואת צפניה (פרק א') – לפי ההסבר שהצענו, הם הם הדברים שחוללו את מהפכת הטיהור של יאשיהו, כי יאשיהו חזר לדרך ה' מכוחו של צפניה ששמר את דרך הנבואה מימי ישעיהו וחזקיהו.
אולם עתה נשמעו הדברים במלוא חומרתם מפי חולדה, כנבואה קונקרטית, הצמודה לדברים הנוראים הכתובים ב"ספר התורה" –
האם מאמציו של יאשיהו עלו בתוהו?
נבואת חולדה העניקה ליאשיהו 'פֶּסֶק זמן' למשך ימי חייו, מפני שנכנע "מִפְּנֵי ה'" וקרע את בגדיו, לכן לא יראה בעיניו "בְּכֹל הָרָעָה" שתבוא (מלכים-ב כ"ב, יט-כ), והמלך יאשיהו לא נשבר ואף הגדיל מאד את פעולתו – כמו בתחילת הדרך, מכוח נבואת צפניה יצא יאשיהו למאמץ הטיהור הגדול, כך נבואת חולדה נתנה לו כוח למעמד התיקון הגדול עם הפסח, שלא היה כמוהו (שם כ"ג, כב) בשנת 18 ליאשיהו, ובו קראו את "דברי התורה" (הם הם "דברי הברית"; דברים כ"ח, סט) מתוך הספר, וקיבלו עליהם את 'חידוש הברית'.
חגיגת הפסח הגדולה מתוארת בהרחבה בדברי-הימים(-ב ל"ה).

"חזון נַחוּם"

"מַשָּׂא נינוֵה" – סגירת החשבון

שני נביאים מהגליל, יונה מ"גַת הַחֵפֶר" (=ממזרח לציפורי), ונחום מאֶלקֹש (=ליד מעלות-תרשיחא); יונה (ד', ב) רצה לשמוע "חֲזוֹן נַחוּם" – כלומר חורבן לנינוֵה בטרם תמיט אסון על העמים, ובטרם תחריב את ממלכת ישראל, ולכן ברח "תַרשישה" –
"כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵ-ל חַנּוּן וְרַחוּם (גם על רשעים!),
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה;"
(יונה ד', ב)
עברו כ-200 שנה, והאכזריות של הכובשים האשוריים כבר גדשה כל סאה;
בימי יאשיהו נשא נחום (א', ב-ג) את חזון סגירת החשבון –
"אֵ-ל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה',
נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה,
נֹקֵם ה' לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו;
ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וגדול וּגְדָל כֹּחַ,
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ...
(נחום א', ב-ג)
נבואות ה'מַשָּׂא' דומות זו לזו ברובן המכריע, ו"חֲזוֹן נַחוּם" הוא נבואת 'מַשָּׂא' קלסית[8]
  1. חשבון גמול של ה' על פשעי העמים בכלל, ותיאור מפורט של עונשם בבוא היום.
  2. נבואת ישועה והצלה לישראל, בפסוקים מעטים המשובצים בתוך תיאורי הפורענות על העמים.
בניגוד ליונה, רוב הנביאים לא נשלחו אל העמים – הגמול והעונש לעמים, נועדו בדרך כלל לאוזניים ישראליות.
לפיכך, יש לראות בפסוקים המעטים על ישועת ישראל, את ליבת הנבואות האלה.
יש רק מאורע אחד בתקופת נחום שאליו מתאימים דברי הנביא, וזהו 'פסח יאשיהו' (מלכים-ב כ"ג כא-כג; דברי-הימים-ב ל"ה) –
לנוכח החרדה הגדולה ביהודה מפני מסע עונשין כמו 'מסע סנחריב', אמר נחום בדברי עידוד מפורשים – 
"... לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה;
כֹּה אָמַר ה'" אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים [האשורים],
וְכֵן נָגֹזּוּ, וְעָבָר [זמנם],
וְעִנִּתִךְ – לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד;
... לֹא יוֹסִיף עוֹד לעבור לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת;"
(נחום א', ט - ב', א)

רגלי מבשר

כ-14 שנה[9] אחרי הפסח הגדול שערך חזקיהו – בהשתתפות ישראלים רבים משבטי הצפון (דברי-הימים-ב ל'), מרד חזקיהו באשור (בברית עם מצרים), והביא על יהודה את האסון של 'מסע סנחריב' – הטראומה של נפילת הערים בשפלת יהודה, פריצת חומות לכיש והגליית תושביה עם עוד רבבות מתושבי יהודה, הייתה הרקע לדרך הכניעה וההשתלבות במרחב האשורי, של מנשה ואנשיו, וכל אדם ביהודה זכר וחש את הזעזוע.
והנה יאשיהו, כמאה שנה אחר כך, חזר לדרכי חזקיהו בעבודת ה', בטיהור האלילות והבמות, ובהתעלמות המוחלטת מהשלטון האשורי במחוזות הצפון, הישראלי לשעבר – בין שנת 12 לשנת 18 למלכותו (622-628 לפנה"ס), יאשיהו יצא למסע נועז של טיהור בשומרון ובגליל (דברי-הימים-ב ל"ד, ו-ז), כאילו האשורים כבר נעלמו מהשטח, וכאילו נינוה כבר חרבה בידי צבאות מָדַי, מאורע, שהתחולל כעשר שנים לאחר מכן (612 לפנה"ס).
רבים בירושלים וגם בבית המלך (כנראה) רעדו מפחד, שמא יאשיהו מביא עליהם שוב מכה דומה ל'מסע סנחריב'.
על זה אמר נחום בדברי העידוד המפורשים: שום מסע אשורי לא יבוא עוד –
" חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ."
(נחום ב', א)
פסח יאשיהו אכן נחוג ברוב שמחה על פי חזון נחום (בסגנון ישעיהו[10]) – "הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם" (ב', א). גם ירמיהו הצעיר כבר נטל חלק בחידוש הברית.[11]

חזרה לירמיהו (פרק י"א)

הברית בימי יאשיהו – ואחריו

המסכת השנייה בנבואות ירמיהו (פרקים י"א עד כ') מתחילה שוב בראשית נבואתו, בימי יאשיהו, והפעם במעמד הברית, בשנת 18 ליאשיהו (מלכים-ב כ"ג, א-ג) –
"אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת;
אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם
בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל...
וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵא-לֹהִים;
לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם
לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה..."
(ירמיהו י"א ג-ה)
הפִּסקה הזאת, אין בה כלום מסגנונו של ירמיהו, ונאמרה כולה בסגנון משה, ממעמד הברית שבספר דברים[12] (פרקים ד' וה'; כ"ו עד כ"ט) – הגדרת גלות מצרים כצריפת עם ישראל ב"כור הברזל" היא מקורית וייחודית למשה בספר דברים –
"וְאֶתְכֶם לָקַח ה'
וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם,
לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה."
(דברים ד', כ)
ירמיהו הגיב במענה היחיד המתבקש ממי שנכנס לברית:
"וָאַעַן וָאֹמַר:
אָמֵן,  ה'."
(ירמיהו י"א, ה)
בפסקה הבאה כבר יש כמה ביטויים אופייניים לירמיהו, כמו "הַשְכֵּם והָעֵד" (י"א, ז), אשר מסבירה את שליחותו המיוחדת של ירמיהו בשנת 18 ליאשיהו – להפיץ את "דברי הברית" "בעָרֵי יהודה וּבְחֻצוֹת ירושלִַם" –
יאשיהו הוביל את המעמד בבית ה' עם הכוהנים והשרים, ואילו ירמיהו, הנביא הכפרי, הכֹהן מענתות, נשלח לציבור הפשוט, שלא היה מעורב בהכרעות הגדולות של בית המלוכה – לנטוש את דרך מנשה ואמון, ולחזור לברית משה.
בפסקה השלישית והרביעית (י"א, ט-יג) אנו שומעים כבר על הפרת הברית, ועל העונש, ולכן כבר משתקפים ימי יהויקים – "שָׁבוּ עַל עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים..."

חילולי שבת בירושלִַם

מהי שמירת שבת, ומהו חילול שבת, בתפיסה המקראית?
גם בתורה, וגם בנביאים, אנו מוצאים אותה התשובה:
  1. בספר שמות (ט"ז, כב-ל), שמירת שבת אוסרת לצאת וללקוט אוכל (=מָן), ולהביאו לאוהל.
  2. בהקמת המשכן (שמות ל"ו, ו-ז), הבאת חומרי בנייה על ידי כל "אִישׁ וְאִשָּׁה" אל מקום הבנייה, היא "מְלָאכָה", וחלה עליה אזהרת השבת (שם ל"ה, ב).
  3. בימי עמוס וישעיהו (א', יג-יד) היה השוק סגור בשבתות וגם בראשי חודשים, גם בממלכת ישראל, והנביאים זעקו נגד עוול, עושק דמים ומרמה בחברה ששמרה שבת, והרמאים נאלצו להמתין עד אחרי שבת – " לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ... וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר... לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם..." (עמוס ח', ה-ו);
  4. אולם ירמיהו (י"ז, כב-כז) הזהיר מפני הוצאת משא והבאת משא (=שוק פתוח) בשערי ירושלם ביום השבת;
  5. נחמיה (י"ג, טו-כב) נאבק בכל כוחו נגד השוק הפתוח בשבת, וסגר אותו בפיקוח צמוד. סגירת שערי ירושלם, הפרידה בפועל בין מוכרים מבחוץ לבין קונים מתוך העיר – כשלא היו קונים, גם לא באו מוכרים, לא דרכו יין, ולא עמסו תבואה על חמורים – כל המלאכות נעצרו.
בכל המקומות (וגם כיום), חילול שבת ציבורי פירושו – שוק פתוח לאוכל ולחומרי בנייה; שמירת שבת ציבורית פירושה – שוק סגור!
מתי ואיך נפרצה חומת השבת – בין עמוס לירמיהו?
בימי מנשה!
כשנפרצה חומת האלילות, נפרצה גם חומת השבת. לפיכך, נבואת השבת של ירמיהו (י"ז, יט-כה) נאמרה בימי יאשיהו, כשעדיין היה סיכוי טוב לבית דוד –
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי, נְאֻם ה',
לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת,
וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בה בּוֹ כָּל מְלָאכָה – וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד...
וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם."
(ירמיהו י"ז, כד-כה)
הנה מצאנו עוד נבואה חשובה של ירמיהו (הצעיר), מימי התשובה הגדולה של יאשיהו.

מה קרה בעולם באותו הזמן?

האימפריה האשורית הלכה ונחלשה, וחזון נחום כבר צפה את חורבנה הגמור של נינוֵה –
"שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת נִפְתָּחוּ, וְהַהֵיכָל נָמוֹג... 
וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת מַיִם, מִימֵי הִיא וְהֵמָּה נָסִים..."
 (נחום ב', ז-ט)

נחום פרק ג': נינוֵה "עיר דמים"

כ-50 שנה אחרי שצבאות אשור הגיעו עד מצרים הדרומית (661 לפנה"ס), וכבשו את הבירה "נֹּא-אָמוֹן הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים" (ג', ח), עלו צבאות מָדַי (בקואליציה עם נבוכדראצר מבבל), צרו על נינוֵה בירת אשור, שישבה ממזרח לנהר חִדֶקֶל; כנראה, שהציפו אותה על ידי סתימת התעלות, ויובל החִדֶקֶל שעבר בתוך העיר, והפכו אותה לברֵכת מים; שרפו והחריבו אותה עד היסוד (612 לפנה"ס); רוב תושביה גלו לחרן, והעיר לא נבנתה עוד לעולם – תושביה התפזרו ללא חזון שיבה, והחורבות המתינו לארכיאולוגים.
הנביא נחום דימה את נינוֵה לנֹא-אמון המצרית – כשם שלא הגנו מי היאור על נֹא אמון מפני צבאות נינוֵה, כך יציפו מי החִדֶקֶל את נינוֵה ולא יָגֵנוּ עליה, כשתיפול ביד מָדַי, ואף אחד בעולם לא  יצטער –
"שָׁדְּדָה נִינְוֵה מִי יָנוּד לָהּ?!
מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ?!
 הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים?
מַיִם סָבִיב לָהּ, אֲשֶׁר חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ;
 כּוּשׁ עָצְמָה וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה, פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ;
 גַּם הִיא (=נֹא אָמוֹן, וכמוה נינוֵה) לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי,
גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת ..."
(נחום ג', ז-י)
"שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד [המלך], וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ,
אַיָּם [מנהיגיו]? 
נָמוּ רֹעֶיךָ (=נרדמו ראשי צבאך) מֶלֶךְ אַשּׁוּר ...
נָפֹשׁוּ (=נָפֹצוּ) עַמְּךָ עַל הֶהָרִים, וְאֵין מְקַבֵּץ;
... כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד?"
 (שם, יח-יט)
הבעיה הגדולה של חזון נחום צצה דווקא כאשר התקיימו דבריו לפרטי פרטים – רבים השתכנעו, שזהו 'דבר ה' הנצחי' – "רגלי מבשר" – "לא תקום פעמיים צרה" – "לא אַעֲנֵךְ עוד" – כל מי שפקפק בדבר, (כנראה) אמרו לו: "מַשָּׂא נינוֵה...חזון נחום", וכי לא שָמעתָ נבואה שהתאמתה ב-18 ליאשיהו, ואחרי עשר שנים בחורבן נינוֵה?
חסידי נבואת ה'מַשָּׂא'[13] של נחום לא רצו להקשיב לנבואות צפניה, חולדה, חבקוק וירמיהו.
 
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון
עורך: אלישע אורון, תשע"ז
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
[1] סדר הפרקים במלכים איננו סדר האירועים, כי הטיהור הגדול (פרק כ"ג) קדם לבדק הבית ולמציאת הספר (פרק כ"ב), וכבר אמרו חז"ל (פסחים ו ע"ב) – "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וכל שכן בנביאים.
[2] בקרב חוקרי המקרא נחשב התיאור הזה כ'הוכחה ברורה' לכתיבת ספר דברים כולו באותה תקופה – אבל הזעזוע של יאשיהו מפריך את ההנחה ההיא, וביטול הבמות (בהתאמה לפרשת ראה) התחיל בימי חזקיהו, וכמובן, המזבח בהר עיבל, שרק הוא נזכר במפורש בספר דברים, נגנז וכוסה עם הקמת המשכן בשילֹה, דורות רבים לפני כן, ראו א' זרטל, עם נולד, פרק עשירי.
[3] ראו יומא נב ע"ב, שיאשיהו גנז את הארון מפני שראה בו את הפסוק בקללות – " יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ ..." (דברים כ"ח, לו), ורש"י (למלכים-ב כ"ב, יג) פירש זאת על קריעת בגדיו ועל המשלחת לדרוש את ה'; ובמדרש הגדול (לדברים כ"ז, כו) היה כתוב בראש העמוד "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם", וכבר נאמר בירושלמי (סוטה פרק ז', ה, כא ע"ד), שעל זה קרע יאשיהו את בגדיו, ואמר 'עלי להקים', וזהו המאפיין העיקרי של יאשיהו, שלקח על עצמו את מלוא האחריות לקום ולתקן, ולהקים מחדש את ברית התורה.
[4] ראו הרחבה בספרי (עם הרב ש' ברוכי) מקראות לפרשת משפטים בפרק על "ספר הברית".
[5] מימי עזרא ואילך לא כתבו עוד שום תקציר, וקוראים הכל מספר תורה שלם, להוציא תפילין ומזוזות, ופרשת סוטה, שיש בהם ציווי כתיבה מיוחד לדורות; כל הפרשיות שנזכרה בהם כתיבת פרשה מיוחדת על ידי משה – מלחמת עמלק (שמות י"ז, יד), "ספר הברית" (שמות כ"ד, ז; וכנראה גם ל"ד, כז), "ספר מלחמֹת ה'" (במדבר כ"א, יד; וכנראה גם "ויהי בנסֹע הארֹן", במדבר י', לה-לו), "אלה מסעי בני ישראל" (במדבר ל"ג, ב), ו"ספר התורה" (דברים ל"א, ט,כד-כו), ושירת האזינו (שם ל"א, כב), נכללו בספר התורה השלם.
[6] תוספתא סוטה פרק ז', יז; בבלי סוטה מא ע"א.
[7] מגילה יד ע"ב לפי ר' שילא, ולדעת ר' יוחנן, שירמיהו היה עסוק בהחזרת עשרת השבטים, צריך לומר, שצפניה כבר נפטר בזמן מציאת הספר.
[8] כמו רוב נבואות ה'מַשָּׂא' בישעיהו י"ג עד כ"ג; נבואות חריגות (כמו ישעיהו כ"ב, חבקוק א', מלאכי א') דורשות הסבר מיוחד.
[9] על חישוב השנים האלה ראו בספרי (עם הרב ב' לאו), ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 199-194.
[10] ראו מה שכתבתי בסדרה זו על נביאים תלמידי ישעיהו וממשיכיו בישעיהו נ"ב – נביאים מול מעצמות ישעיהו ותלמידיו מימי יאשיהו ועד החורבן, חלק ב', שיעור מספר 25.
[11] ראו להלן מה שכתבתי לירמיהו י"א.
[12] בימי יאשיהו וירמיהו הרבו להשתמש בסגנון ספר דברים, כנראה בהשפעת הברית ו"ספר התורה"; אין ללמוד מכך דבר ביחס לזמן חיבורו; גם בישעיהו יש נוכחות חזקה של פרשיות רבות מספר דברים.
[13] כך ניתן להבין מדוע ירמיהו (כ"ג, לג-לט) ראה בנבואות "מַשָּׂא ה'" – נבואות שקר!