דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרק ג' | נבואת אחרית הימים

קובץ טקסט

 

       מבוא: נבואות התשובה בפרק: מאשה לבן

כפי שראינו בשיעור הקודם, היחידה המתחילה בפרק ג  ומסתיימת בשני הפסוקים הראשונים של פרק ד מהווה קובץ נבואות קצרות, הלקוחות מתקופות שונות, שהמשותף להן הוא בעיסוק בתשובה. במרכז הקובץ מופיעה נבואת נחמה מיוחדת, המציגה את חזון אחרית הימים של ירמיהו. בשיעור הנוכחי נתמקד בנבואה זו.

הנבואות הקודמות, החל מפרק ב', התמקדו בבוגדנות שאפיינה את יחסו של ישראל לאלוהיו. על כן, לא מפתיע שהדימוי ההולם והשכיח ביותר למערכת היחסים המתוארת בנבואות אלה הוא של אישה אשר זנתה תחת בעלה. לעומת זאת, הדימוי העיקרי בפסוקים בהם אנו עוסקים בשיעור זה הנו של יחסי אב ובנים. אופייה של התשובה משתנה אף הוא בנבואה זו. בנבואות הקודמות תוארה התשובה כחסרת הגיון ואף כמנוגדת לעקרונות ההלכתיים – 'הישוב אליה עוד'? זאת משום שהברית הופרה ובדרך הטבע היא בלתי ניתנת לאיחוי. לעומת זאת, בנבואות הבאות בהמשך הפרק מתוארת התשובה כדבר הטבעי והמתבקש - בן לעולם לא יכול לפרק את הקשר עם אביו,  וממילא בנבואות אלה מודגשת גם הציפיה הברורה לחזרת הבנים -  'שובו בנים שובבים' (ירמיהו ג, יד).

        ב. תיחומה של נבואת אחרית הימים

נבואת הנחמה המופיעה בפסוקים יד-יח משתלבת ברצף הנבואה. פתיחתה בפסוק יד: 'שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה'' דומה לאמור בפסוק יב 'הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'. קריאה זו לשיבה אף חוזרת בהמשך הפרק (פסוק כב): 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם'. יחד עם זאת, הפסקה חורגת מגבולות הנחמה והיא משרטטת את דמותו של תהליך הגאולה ואחרית הימים, ועל כן ראוי אפוא לכנותה 'חזון אחרית הימים' של ירמיהו. הביטוי 'בימים ההמה' מופיע פעמיים במהלך הנבואה (בפסוקים טז, יח), בנוסף, מופיע פעם אחת הביטוי 'בעת ההיא' (יז), ביטוי אשר חוזר עוד כמה פעמים במהלך הספר בתיאורי אחרית הימים.

נבואות אחרית הימים מופיעות אצל כמה נביאים בסגנונות שונים, ובדרך כלל הן חתומות בחותמה של נבואתם ומשקפות את מסריה העיקריים. על כן, ראוי לבחון את הנבואה לאור נבואותיו האחרות של ירמיהו. כמו כן, ראוי להשוות בין נבואות אחרית הימים השונות המגלות לעיתים קווי דמיון אך גם מבליטות את ההיבטים המיוחדים שבכל נביא ונביא. בסוף השיעור נבחן את היחס בין נבואתנו לנבואת אחרית הימים של ישעיהו. 

       ג. שלבי הגאולה

החזון המתואר ביחידת הפסוקים בה אנו עוסקים בנוי בכמה שלבים. נקודת המוצא של התהליך כולו היא התשובה: 'שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה', כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם'. נדגיש, כי המילה 'שובבים' משמשת כאן במשמעות כפולה: חוטאים, אולם גם מסוגלים בקלות לשוב.

לאחר היוזמה האנושית בתשובה, מתואר המענה האלוקי בדמות קיבוץ גלויות: 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן'. המילים 'ולקחתי', 'והבאתי' מהדהדות את לשונות גאולת מצרים בנאום ה' בפרק ו בספר שמות, המתארות את השיבה מהגלות אל הארץ. אמנם, דווקא השוואה זו מחדדת את ייחודה של נבואתנו, שהרי היא מתארת תיאור חריג של קיבוץ גלויות המתייחס לכאורה רק לשיבה מצומצמת וחלקית ביותר לארץ. בגמרא (סנהדרין קיא ע"א) נחלקו האמוראים בפירוש הפסוק:

'ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה' אמר ריש לקיש: דברים ככתבן. אמר לו ר' יוחנן: לא ניחא ליה למרייהו דאמרת להו הכי (=לא נח לו לאדוניהם שתאמר עליהם כך. רש"י: שאתה ממעט אותן כל כך), אלא אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה.

  לדעת ריש לקיש מדובר בתיאור פסימי של קיבוץ גלויות, אשר יהיה חלקי מאד. רבי יוחנן, לעומתו, קורא את המשפט בצורה אחרת, ולדעתו בזכות הבודדים ינצלו ויצאו כל העיר והמשפחה. פירוש אחר על דרך הפשט הציע ר"י קרא:

ופשוטו: עתיד אני ללקט אתכם אחד בעיר ושנים ממשפחה - שאתם פזורין בכל המקומות אשר הדחתים שם (ע"פ יר' ח,ג) ונשארתם ביניהם מתי מספר, והבאתי אתכם ציון - ושם תרבו ופריתם. והעיניין יורה על פתרונו, שכתב אחריו "והיה כי תרבו ופריתם בארץ" (להלן, טז)

אולם, למרות דברי ר' יוחנן ודברי ר"י קרא נראה יותר  שכוונת הפסוק היא שיבואו מעט, כיוון שהגאולה תלויה בתשובה. מבחינה זו, קיים דמיון בולט בין נבואת ירמיהו לנבואת השארית של ישעיהו, המתאר את העשיריה שתוותר לאחר החורבן (ישעיהו ו, יג).

השלב השלישי (טו) עובר לבחירת ההנהגה:

וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל.

הרועים ככינוי למנהיגים רומז לאמור בפרק הקודם: 'והרועים פשעו בי' (ירמיהו ב, ח). ההנהגה שסרחה ופגעה בעם תוחלף בהנהגה חדשה ומתוקנת, וכנגד הכהנים אשר 'לא ידעוני', הרועים ירעו את העם מתוך ידיעת ה'. 

        ד. היעלמותו של הארון – חידה ופשרה

בפסוקים טז - יז מגיע השלב המרכזי בתהליך, ובו נרכז את עיקר עיוננו בשיעור. השלב פותח בתיאור זמן: "וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה'". פסוק זה מתאר מצב בו השארית שתעלה מהגלות, אחד מעיר ושניים ממשפחה, תחל לפרות ולרבות בארץ. לשון זו מכוונת כנגד ברכת ה' לאדם בבראשית א: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ...'. בנוסף, היא מופיעה גם בתחילת ספר שמות (א, ז): 'ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו... ותמלא הארץ אותם'. בשלושת המקומות הללו מתוארת התחלה של יצירה חדשה: בריאת העולם, יצירת העם, וחידוש ההתיישבות היהודית בארץ לאחר הגלות.

מיד לאחר תהליך הריבוי, מתחולל מפנה דרמטי, שעיקרו שלילה בוטה של הארון והיחס אליו. בעוד השלבים הקודמים מאפיינים תיאורי גאולה רבים בתורה ובנביאים, שלב זה ייחודי לירמיהו ולא נזכר בנביאים אחרים. לא ברור מה הבעיה שמוצא ירמיהו בארון ומדוע הדבר יקרה 'בימים ההמה'? כדי לברר את משמעות הדבר נבחן תחילה את מבנה הפסקה:

וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה'
לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל-לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד

בָּעֵת הַהִיא

יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה'
וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם,
וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע

 

 הפסקה נחלקת לשניים: תחילה היא שוללת את הארון בחמשה לאוין (טז) 'בימים ההמה', ואחר כך היא עוברת לאפיון המצב הרצוי שישרור בירושלים 'בעת ההיא' בעקבות השינוי. למרות זאת, טיבו ומשמעותו של השינוי אינם ברורים דיים, וכל פירוש צריך לקחת בחשבון את שני הצדדים. להבהרת העניין, נפנה לדברי המפרשים. כך כותב הרד"ק: 

(טז)  והיה כי תרבו... לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב - כלומר: אע"פ שתרבו ופריתם בארץ, לא יקנאו בכם הגוים, שיבאו להלחם עליכם ותצטרכו לצאת אליהם למלחמה וארון האלהים עמכם; מפני שהיה מנהגם שהיו מוציאים הארון למלחמה, ובימים ההם לא יצטרכו לזה, כי לא תהיה להם מלחמה עוד. ולזה אמר: לא יאמרו ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד - כלומר: לזה הדבר, להוציאו למלחמה. וכן תרגם יונתן ולא יעשה עוד: "ולא יגיחון ביה עוד קרב". בעת ההיא - אין צריך לומר שלא יבאו הגוים על ירושלם להלחם, אלא יקראו לה 'כסא ה'' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' ולעבדו, לא להלחם

הרד"ק רואה בארון את סמל היציאה למלחמה. אי אזכורו של הארון משקף אפוא את מצב השלום אשר יהיה בעם לעתיד לבוא. כך, הרד"ק קושר את שינוי מעמד הארון לריבוי שנזכר בתחילת הפסוק – למרות הריבוי, לא תהיה קנאה ומלחמה, והגויים יעלו לירושלים לעבוד את ה' ולא להילחם בה. הקושי בפירוש זה הוא שהמלחמה והשלום לא מוזכרים כלל בפסקה. העדר המלחמה והשלום בולטים על רקע הנבואה המקבילה בישעיהו ב, בה דווקא נאמר בפרוש: 'וכיתתו חרבותם לאיתים' (ישעיהו ב, ד) וכו', אבל כאן לא נזכר דבר שכזה.

בעל ה'מצודות' מציע כיוון אחר:

לא יאמרו עוד ארון ברית ה' – רוצה לומר לא יאמרו עוד זה לזה נלך לפני הארון להתפלל שמה, כי לפי מרבית העם לא יוכלו כולם לבוא שמה כי המקום לא יכילם: ולא יעלה על לב - לא יעלה מי בלבו ללכת שמה אף יחידי כי מאוד יקשה לבוא שמה מדוחק המון העם: ולא יזכרו בו - לא יזכור מי בארון ללכת שמה וכפל הדבר במה שאמר  וכן לא יפקדו.

ולא יעשה עוד - לא יהיה נעשה עוד ארונות אחרות למען יוכלו כולם לבוא לפני אחד מהם וכאשר יאמר למטה שהשראת השכינה יהיה בכל ירושלים ושמה יקובל תפלת המתפללים. כסא ה' – רוצה לומר גם שמה תהיה השראת השכינה.

כפי שמציין המצודות, הנבואה מנגידה בין הארון לבין ירושלים. לדעתו, הניגוד מלמד על כך שהריבוי יביא לצפיפות ודוחק לפני הארון, וממילא גם להתפשטות השראת השכינה. נמצא, שתיאור זה נועד להמחיש את הריבוי שנזכר בתחילת הפסוק, אמנם מפשט הנבואה נראה שהנביא מתייחס בשלילה עקרונית אף לארון עצמו והוא מביע את השלילה העתידית ביחס לארון בחמשה משפטי שלילה רצופים.

בהמשך לדברי המצודות, יש לציין שכנגד ביטולו של הארון ('לא יאמרו עוד ארון ברית ה' '), עולה דווקא חשיבותה של ירושלים: 'יקראו לירושלים כסא ה' '. ניתן לראות את ההחלפה בבירור – באופן עקרוני, הארון הוא שנתפס כהדום או ככסא לה', 'יושב הכרובים', כפי שעולה מכמה מקראות. אולם פירוש זה מעלה ביתר שאת את השאלה מה פסול נמצא בארון הברית עד שנדחק מהמקדש באחרית הימים?

לדעת כמה חוקרים הרקע לנבואה הוא סילוקו של ארון הברית בידי מנשה, כדי שיוכל להציב במקומו במקדש את פסל האשירה (כאמור במל"ב כא, ד)[1]. בתוספתא סוטה יג, א  מיוחסת גניזת הארון ליאשיהו, שמלך בתקופתו של ירמיהו, כחלק מתהליך התיקון שלו:

ומשנגנז ארון נגנזו עמו דברים. ומי גנזו? יאשיהו המלך גנזו. מה ראה? כיון שראה כתוב בתורה 'יולך ה' אותך ואת מלכך' (דברים כח, לו) וגו' פיקד ללוים וגנזוהו שנאמר: 'ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדשים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל אין להם משא בכתף' (דה"ב ב, לה, ג). אמר להם: גנזו אותו שלא יגלה לבבל כשאר כל הכלים שתחזירוהו למקומו, שנאמר: 'עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל' (שם, שם). מיד גנזו אותו הלוים.

סילוקו של הארון בימיו של ירמיהו עומד אפוא ברקע של נבואתנו, אולם עדיין אין בו כדי להסביר את ההתנגדות הנחרצת של ירמיהו לעצם קיומו של הארון ולהזכרתו. נדמה שהמפתח להבנת הדברים רמוז בדברי רש"י, השולח אותנו לסיפור על לקיחת הארון בשבי בספר שמואל א (פרקים ד-ו):

ולא יעשה עוד - מה שנעשה בו כבר בשילה שהביאוהו במלחמה עם פלשתים בימי עלי.

ואכן, עיון בסיפור זה מגלה שהארון מכונה שם 'ארון ברית ה' יושב הכרובים' (שם, ד, ג-ד):

וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ: וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס.

בפסוקים אלה בולט לעין היחס הבעייתי לארון. לאחר השאלה (המוצדקת) ששואל העם לאחר המפלה: 'למה נגפנו ה' היום?' (ה) לא מופיעה כל תשובה, והפתרון המוצע אינו (כפי שמתבקש) תיקון המעשים וחזרה בתשובה, אלא מעין פתרון קסם – לקיחת הארון לקרב. בדברי העם ניכר טשטוש בעייתי בין הארון לבין מקור כוחו – התקווה 'ויבוא בקרבנו ויושענו מכף אויבינו' מוסבת על הארון עצמו.

כידוע, התוצאה במלחמה זו כפי שהיא מתוארת בספר שמואל (שמ"א ד, ה - יא), הייתה הפוכה:

וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ: וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה: וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר: הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם: וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי: וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס.

הכתוב משווה בין יחס העם לארון לבין יחס הפלישתים, עובדי האלילים, לאותו ארון. ללמדך שהארון הופך בעיני העם למעין חפץ אלילי-מאגי, אשר יכול לחולל ניסים בלי תלות במצבם ובמעשיהם. בפועל מתחולל כאמור דבר הפוך. דווקא ביאתו של הארון למחנה מעודדת את הפלישתים להיות לאנשים ולהלחם, ובכך לנצח במלחמה באופן מכריע. נמצא שלא זו בלבד שהארון לא סייע במלחמה אלא שהוא גרם דווקא למפלת העם. התיקון נעשה בידי שמואל דווקא לאחר שהארון נלקח ומושב, והוא נותר  בקרית יערים ולא בלב העם. רק אז מצליח שמואל להשיב את לב העם לה' (ז, ב-ד):

וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ.

בדומה לסיפור בספר שמואל, גם בחזונו של ירמיהו מתוארת מציאות אידילית שבה הארון איננו מצוי בקרב העם. בדומה לשמואל, גם ירמיהו רואה את העניין בחיוב ומצביע על היתרון הטמון בו: כעת, 'בלא הארון' יוכל העם להתרכז בתוכן הקשר עם ה' ובתהליך של תשובה, ולא לפנות אל ההיבטים החיצוניים של הקדושה המתבטאים בהתגלות האופפת את הארון. על כן, העיר ירושלים על תושביה, היא שתחליף את הארון, וכנגד האמירה 'ארון ברית ה'', יקראו לירושלים 'כסא ה' '.

שינוי זה יוביל לשינוי נוסף – ההתמקדות של העם בארון תפסק והוא ישכח מהלב, ובמקום ההתמקדות בארון יתמקדו הגויים כולם בירושלים – ויקוו אליה לשם ה'[2]. נדמה שסיבת השינוי היא שהקדושה במציאות החדשה תהיה פתוחה, משפיעה וזמינה לכל, גם לגויים. הבדל נוסף, חריף יותר, בין שתי התקופות, רמוז במילה 'עוד' המופיעה שלוש פעמים במהלך הנבואה. בחלק הראשון היא מופיעה פעמיים ביחס לארון, בתחילה ובסוף של רשימת הלאוין: 'לא יאמרו עוד... ולא יעשה עוד', ובכך מבליטה את הניגוד בין היחס הקודם לארון ליחס העתידי אליו. בסיומו של החלק השני מופיעה 'עוד' פעם שלישית: 'ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע'. משמעותו הפשוטה של המשפט היא שכנגד ההליכה אחרי שרירות הלב עד עתה, מרגע זה ילכו אחרי ירושלים ויקוו אליה – לשם ה'. אולם השימוש במילה עוד והניגוד בין החלקים מבטא הקבלה בין היחס החיובי לארון להליכה אחרי שרירות הלב, נקודה העולה כאמור באופן ברור מסיפור המלחמה בפלישתים בספר שמואל.

     ה. בין נבואת הארון לנבואת ה'ברית החדשה'

חזון אחרית הימים של ירמיהו משתלב היטב בתמונה הכוללת של הספר ובמגמתו הנבואית הרחבה. ניתן לזהות זיקה ברורה בין נבואת אחרית הימים לנבואת הברית החדשה בפרק לא (פס' ל-לג'; בנבואה זו נעסוק בהרחבה אי"ה במקומה):

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:

 כמה נקודות משותפות לשתי הנבואות: 

  • בשתי הנבואות מופיע ציון זמן עתידי: 'הנה ימים באים...' – 'בימים ההמה'.
  • מבניהן של שתי הנבואות דומה מאד. שתיהן פותחות בשלילת העבר: 'לא כברית אשר כרתי איתם...' – 'לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ', ולאחר מכן עוברות לאלטרנטיבה החיובית.
  • בשתי הנבואות מודגש עניין ידיעת ה' הרחב בעתיד: 'כי כולם ידעו אותי' – 'ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' ', ושתיהן סובבות סביב מושג הברית – ארון ברית ה', הברית חדשה.

נדמה ששתי הנבואות משלימות זו את זו, ומכוונות למעשה לעניין אחד. בנבואה בפרק לא נשללת הברית הקדומה שנכרתה בעת יציאת מצרים – והופרה בידי העם. נדמה שברית זו רומזת לברית סיני וללוחות שבארון. ברית זו תוחלף בעתיד בברית הכתובה על הלב. זהו תהליך של הפנמת הברית – מהסמל המוחשי, החיצוני לאדם – אל תוך ליבו של האדם עצמו. תהליך דומה מתואר גם בנבואה בה אנו עוסקים, המתייחסת להעברת הקדושה מהארון המוחשי, משכן הלוחות, אל העיר כולה ואל העם עצמו. בשני המקרים תהליך זה יוביל להתפשטותה של דעת אלוקים בקרב כל בני האדם – הקטנים והגדולים, יהודים ושאינם יהודים. מעניין שדימוי הכתיבה על הלב מופיע בעוד מקום בספר ירמיהו, אולם הפעם עם המילה לוח (יז, א):

'חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם'.

פסוקים אלה מבארים כי לוח הלב יכול להחליף את לוחות הברית בשמירה על הברית העמוקה בין ה' לעמו. כפי שנראה בהמשך הלימוד, עיקרון רוחני יסודי זה עומד בבסיס נבואות נוספות של ירמיהו[3].

       ו. חזון אחרית הימים: בין ישעיהו לירמיהו

נבואת אחרית הימים של ישעיהו (ב) מהדהדת את האמור בנבואתנו. במרכזן של שתי הנבואות ניצבת תמונת הגויים ההולכים אל ירושלים לדעת את ה', וגם הלשון דומה: 'ונהרו אליו כל הגויים' – ונקוו אליה כל הגויים, אלא שהדרך למצב זה שונה אצל כל נביא. שורש החטא בנבואות ישעיהו נעוץ בגאוות האדם ולכן 'באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות', וממילא  'ונהרו אליו כל הגויים' - כשגאוות האדם תושפל ונשגב ה' לבדו, אזי ינהרו כל הגויים לדעת את ה' בהר בית ה'. בתקופתו של ירמיהו נוצרה בעיה הפוכה: קיימת האדרה מוגזמת של הארון ככלי בעל משמעות וקדושה עצמית. ירמיהו יוצא חוצץ כנגד תפיסה זו ברבות מנבואותיו, והמפורסמת שבהן בפרק ז – כנגד האומרים "היכל ה' "  ובוטחים בו למרות מעשיהם הרעים. בדורו של ירמיהו, המקדש הופך להיות מקום מפלט מתיקון מוסרי – 'מאורת פריצים'. נמצא שהקריאה בשם הארון עשויה לשחרר את האדם ממחויבות פנימית ולאפשר לו ללכת אחרי שרירות ליבו הרע. לכן רק כאשר הארון ישכח ובמקומו תתפשט הקדושה למטה – אל עבר העיר ירושלים, אל תוך ליבם של בני האדם, אזי יקוו כל הגויים לשם ה' לירושלים. המעבר לקדושה מופשטת מחייב את האדם ללכת אחרי ה' באופן אישי ועצמאי.

מבחינה זו נבואתנו מהווה המשך לחלק הראשון של הפרק, אשר במסגרתו ירמיהו העביר ביקורת על תשובת העם ששימשה ככלי להמשך החטא והסרת האחריות. בדומה לתשובת העם שם, גם הארון, המתואר בנבואתנו, מהווה מפלט מן התהליך הפנימי אשר העם אמור לעבור. בשני המקרים מתפלמס הנביא עם תפיסות אלה, ומבקש להפוך את התשובה לתהליך פנימי עמוק ואותנטי.

 

[1] ראו: מ' הרן, סילוק ארון הברית, ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, כ"ה, תשכ"א, עמ' 223-211. לפרשנות שונה במקצת של האירועים, לפיה גנז מנשה את הארון כדי להגן עליו,

ראו במאמרו של י' אליצור: http://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/jer3eli-1.htm.

[2] יתכן שהשימוש בביטוי 'לשם ה' ' נועד גם כן לזכך את התפיסה הדתית של האלהות – לא מדובר בה' ממש כי אם בשמו – גילויו והשראת שכינתו. ראו גם את דברי שלמה בתפילתו (מל"א ח, כז-כט), המנגיד בין התפיסה הרואה במקדש את משכן אלהים עצמו לבין התפיסה שרואה בו רק את מקום שמו.

[3] נעסוק בכך בהמשך, בעיקר כאשר נדון ביחס לקרבנות ולתפילה בנבואת ירמיהו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)