ירמיהו | פרק כ"ו | משפטו של ירמיהו

         א. מבוא

לעיתים נדירות במקרא נקרית בפנינו ההזדמנות להיחשף לנקודת מבט נוספת על אותו אירוע, המאירה זוויות שונות ואחרות שלו. נבואת התוכחה החריפה של ירמיהו בשערי בית המקדש בפרק ז' אותה למדנו בשיעור הקודם, ניצבת ככל הנראה גם במרכזו של פרק כ"ו, השב ומתאר אותה מזווית אחרת: בעוד פרק ז' התמקד בתוכן הנבואה, פרק כ"ו מקצר בנבואה, ומעביר את המוקד אל ההקשר בו נאמרה הנבואה ואל תוצאותיה: המהומה שעוררה הנבואה במקדש, והמשפט שנערך לירמיהו בעקבותיה. בתיאור התגובות לנבואת ירמיהו בפרק נגלית לנגד עינינו תפיסת הקדושה הבעייתית שרווחה בירושלים, שכנגדה יצא הנביא[1].

        ב. נבואת ירמיהו: בין פרק ז לפרק כו

הפרק פותח בציון זמנה של הנבואה:

בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה.

לאחר מותו הטראגי של יאשיהו, מלך יהודה, עלה לשלטון לתקופה קצרה יהואחז בנו, ומיד אחר כך הוחלף בידי מלך מצרים ביהויקים אחיו. בספר מלכים מסופר שמהלכי התיקון שהוביל יאשיהו נפסקו בימיו של יהויקים. בתקופת מלכותו רבתה השחיתות, הממלכה החלה לשקוע שוב מבחינה מוסרית ודתית, ותהליך ההידרדרות צבר תאוצה. ביקורת נוקבת על יהויקים מצויה בנבואת ירמיהו בפרק כב (יג - יז), התוקף את יהויקים במילים חריפות ביותר, ומתאר אותו כמלך נהנתן ומושחת הסוטה מדרכי בית דוד:

(יג) הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט, בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן לוֹ.

(יד) הָאֹמֵר אֶבְנֶה לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר.

(טו) הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ.

(טז) דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'.

(יז) כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.

מגמות שליליות אלה שהסתמנו במלכות יהויקים לא נותרו רק בארמון המלוכה, אלא פשטו כנראה בחברה כולה, וכנגדן יוצא ירמיהו בנבואתו החריפה המופנית לעם כולו, כאמור בפרק ז' (ה – ו):

אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ.

גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם.

לאור ההקשר ההיסטורי בתוכו ממוקמת הנבואה, נעבור כעת לעיון בתכניה כפי שהם מובאים בפרק כ"ו:

(ב) כֹּה אָמַר ה' עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית ה' אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר.

(ג) אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם.

(ד) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם.

(ה) לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם.

(ו) וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

כאמור, מלבד הביקורת המוסרית והדתית, מיוחדת נבואה זו של ירמיהו בהתקפתה כנגד ההנחה שמקום המקדש לא יחרב לעולם. כדאי לציין בהקשר זה שבימי יאשיהו הפך המקדש בירושלים למקום עבודת הקורבנות היחיד בארץ, לאחר שהבמות הוחרבו בידי יאשיהו. 

הזיקות המילוליות והענייניות הברורות בין הנבואה בפרק ז' לנבואה בפרק כ"ו תומכות בכך שמדובר למעשה באותה נבואה המתוארת בשתיהן מנקודות מבט שונות. נמנה כאן כמה מקווי הדמיון העיקריים בין הפרקים: הנבואה נאמרת בבית ה' לבאים להשתחוות בו; בלב הנבואה עומדת השוואה של גורל מקדש ירושלים לגורל משכן שילה; הביטויים בשתי הנבואות דומים אף הם: 'השכם ושלוח ולא שמעתם... היטיבו דרככם ומעלליכם'.

למרות קווי דמיון אלו, יש גם כמה הבדלים בין הפרקים: ראשית, בדברי ההקדמה של ה' לירמיהו בפרקנו מופיע הציווי 'אל תגרע דבר', אשר לא נזכר כלל בפרק ז'. הדגשה זו מובנת יפה לאור הדברים הקשים שיוטחו בירמיהו בעקבות נבואתו בפרק. כאמור לעיל, הבדל בולט יש גם בהיקף הנבואות - כאן מוקדשים שלושה פסוקים בלבד לתוכן הנבואה, בעוד שבפרק ז' פרושה הנבואה על פני ארבעה עשר פסוקים.

למעשה, דברי הנבואה בפסוקים ד-ה מקבילים לחתימת הנבואה בפרק ז' (פסוקים יג-יד). מסתבר, אם כך, שבפרק ז' מפורטת נבואתו של ירמיהו במלואה, ואילו בפרק כ"ו נזכר רק חלקה האחרון, או כתקציר לנבואה כולה, או משום שאלה הדברים החריפים ביותר בנבואה אשר עליהם יצא קצפם של השומעים, ובגינם נתחייב ירמיהו מיתה.

          ג. בין שמיעה לשמיעה

נעיין בהמשך הפרק:

(ז) וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם אֶת   יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית ה'.

(ח) וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת.

(ט) מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב.

ארבע פעמים חוזר הפועל 'שמע' בדברי ירמיהו, והוא קושר את שמיעת דברי הנביא, עם שמיעת דבר ה' ושמיעת דברי הנביאים שקמו לעם לאורך הדורות:

אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה...

כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי

לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים

... וְלֹא שְׁמַעְתֶּם

בתחילה נראה שדבריו נופלים על אוזניים קשובות:

               'וישמעו... את ירמיהו מדבר'.

אולם שמיעה זו אינה מביאה להפנמת הדברים, אלא לניסיון פגיעה בירמיהו:

'ויתפשו אותו... לאמר מות תמות!'.

יתכן אף ששמעו את כל הדברים במלואם מבלי להפסיקו באמצע – כדי שיוכלו להעמידו לדין בעוון חילול הקודש, ושמיעה זו מעיקרה לא נועדה לתיקון אלא לפגיעה בירמיהו.

שלושה גורמים פועלים כאן: הכהנים, הנביאים וכל העם. הם השומעים את ירמיהו והם המעמידים אותו לדין. תפישת ירמיהו פירושה ככל הנראה הבאתו לדין בעונש מוות[2], ובדבריהם הם חורצים כבר את דינו: 'מות תמות'.

        ד. משפטו של ירמיהו

לאחר הטחת האשמה בפני ירמיהו מתרחשות במקביל שתי תנועות שונות. העם נקהל אל ירמיהו – ככל הנראה כדי לבצע בו מעין לינץ' עממי:

וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה':

ובמקביל שומעים שרי יהודה ובאים למקום:

וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר ה' הֶחָדָשׁ:

בדומה לכהנים והנביאים, גם השרים שומעים את 'הדברים האלה'. ועולים בעקבותיהם מבית המלך אל פתח השער. הישיבה בפתח שער ה' נועדה לשיפוט. מה שמעלה את הסבירות לכך שהשרים ביקשו לאזן את חמת הזעם של המון העם, ולברר את אשמתו של ירמיהו כדת וכדין. כעת, ניתנת הזדמנות שווה לשני הצדדים להציג את עמדתם. תחילה פותחים המאשימים – הכהנים והנביאים, בהצגת אשמתו של ירמיהו:

(יא) וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר

מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם.

דברי הכהנים והנביאים כאן דומים להאשמה שהוטחה לעיל בפני ירמיהו עצמו, אלא שכעת הם דבריהם מופנים אל השרים ואל העם, ועל כן הם מנוסחים בלשון הראויה לבית הדין: במקום הביטוי 'מות תמות' נאמר -  'משפט מות לאיש הזה'. הבדל משמעותי יותר הנו באופי האישום. בפנייתם לירמיהו (פס' ט), ציטטו אותו בהאשמה - 'מדוע נבית בשם ה' לאמור כשילו יהיה הבית הזה?'  ואילו בפעם השניה כאשר הם דורשים את מותו בפני השרים הם אינם חוזרים על הדברים אלא מסתפקים בהפניה אל העבר: 'כי נבא על העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם'. פער זה עשוי להיות מוסבר על ידי ההנחה שהמאשימים אינם מעזים לחזור על דבריו של ירמיהו בפירוש מחמת חומרתם[3].

כאשר אנו בוחנים את מוקד האישום, נראה שעיקרו מצוי בעצם העלאת האפשרות שהעיר תחרב, בשם ה'. לכאורה, יש כאן האשמה בנבואת שקר, בהתאם לחוק בדברים (יח, כ):

אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר... וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא!

בלשון דומה נאמר לעיל:

מוֹת תָּמוּת! מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב?[4]

מתוך האישום עולה שיושבי ירושלים לא יכלו להאמין שנבואה כזו על חורבן הבית היא נבואת אמת. אולם בדברי המאשימים 'הרשמיים' נאמר דבר אחר - הם אומרים: 'כי נבא על העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם'. בעיניהם מדובר בחילול הקודש. אלו דברים שאין לאומרם לא רק מכיוון שאינם נכונים, אלא בעיקר משום שיש בהם פגיעה חמורה בקדושת העיר והמקדש.

כיצד מגיב ירמיהו על האשמה זו?

(יב) ה' שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם.

(יג) וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם.

(יד) וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם. (טו) אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ

כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי ה' עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

לנאום ההגנה של ירמיהו יש מסגרת ברורה. במשפט הפתיחה (יג) ירמיהו מדגיש את מקור נבואתו :

'ה' שלחני להנבא אל הבית הזה ואל העיר הזאת את כל הדברים אשר שמעתם'.

 ובחתימת נאומו הוא חוזר ומדגיש את הדברים:

'כי באמת שלחני ה' עליכם...'[5].

על ידי יצירת מסגרת טיעון ברורה זו, ירמיהו מעביר את המוקד של דבריו לשאלת האמת והשקר. טענתו המרכזית היא שדבריו הם דברי אמת כיוון שה' שלחו לומר אותם. נמצא, שהבסיס לטענת הכהנים והנביאים נעוץ בתפיסת קדושתה המוחלטת של העיר והמקדש, תפיסה מעוותת כנגדה נאבק ירמיהו בנבואתו המלאה בפרק ז' (ד) : 'לאמר: היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה'.

עמדת המוצא הדתית של ירמיהו, לעומת זאת, מצויה במחויבות המוחלטת לדבר ה' (שממנו אין לגרוע, כדברי ה' אליו בתחילת הפרק). על כן, הוא מסביר שאם יחטא העם - לא תעמוד לו קדושת המקום והמקדש עלול להיחרב. בלב נאומו טוען ירמיהו שמטרת נבואתו הפוכה ממה שחשבו מאשימיו. אין נבואתו נבואה סופית אשר חותמת את גזר הדין של העיר. נבואתו הנה נבואה מותנית, אשר נועדה להיטיב את דרכיהם של שומעיה ולמנוע את החורבן:

'ועתה היטיבו דרכיכם ומעלליכם... וינחם ה' אל הרעה...'[6].

– אין הוא רוצה ברעת העם ובחורבן ירושלים, כי אם בטובתם[7]. אל מול מטרה זו, מציב ירמיהו דווקא את הפגיעה בו כמעשה שעלול להחמיר את מצב העיר ולטמאה:

'דם נקי אתם נותנים עליכם ואל העיר הזאת...'.

ניסוח כללי זה מבטא את העובדה שהוא איננו מתחשב בפגיעה האישית בו, אלא בהשלכותיה על העם כולו. זהו בדיוק המשך של דבריו בנבואה בפרק ז: 'ודם נקי אל תשפכו במקום הזה' ושל הביקורת שהייתה על מעשי יהויקים אשר שפך דם נקי בירושלים. בנאום הסנגוריה שלו, אם כך, ירמיהו מתרה במאשימיו ושופטיו כי במקום סילוק החטא והעונש, שיגרום לכך ש'ינחם ה' אל הרעה אשר דבר עליכם' - הריגתו לא זו בלבד שלא תציל את העיר מחילולה, אלא תביא לתוצאה הפוכה ולהגדלת סאת הרעה, שכן 'דם נקי אתם נותנים עליכם'. זאת משום ששליחותו של ירמיהו לעם אמיתית היא: 'באמת שלחני אלהים עליכם'.

נאומו הנוקב של ירמיהו פועל את פעולתו, והשרים והעם משתכנעים בצדקתו:

(טז) וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים

אֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ.

      ה. התקדימים המשפטיים

לאחר זיכויו של ירמיהו בידי השרים והעם נזכרים שני תקדימים של נביא שניבא נבואות פורענות על ירושלים: המקרה של מיכה המורשתי (יח-יט) והמקרה של אוריהו בן שמעיהו (כ-כג).

נעיין תחילה בתקדים הראשון:

(יז) וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר.

(יח) מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.

(יט) הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ.

תקדים זה נזכר בפי 'אנשים מזקני הארץ'. אפשר שזהו תואר לנכבדי העדה וחכמיה, ויתכן שדווקא בשל זקנותם ואריכות ימיהם הם זוכרים את התקדים העתיק מימי חזקיהו המלך, לפני כמאה שנים! הם מצטטים את נבואת מיכה המורשתי על חורבן ירושלים והמקדש. נבואה זו מופיעה בספר מיכה כמעט כלשונה, וזו הדוגמה היחידה שיש בידינו לציטוט מפורש של נבואת נביא אחד בנבואתו של נביא אחר. ראוי להביא כאן את נבואת מיכה במלואה (ג, ט-יב):

(ט) שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ.

(י) בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה.

(יא) רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה.

(יב) לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.

בדומה לירמיהו, גם מיכה מאשים את ראשי העם הכהנים והנביאים בעיוות המשפט, בעשיית עוול, ובשפיכות דמים, אך הדמיון העיקרי בין הנבואות המצוי בטענה 'הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה'. בדבריהם תומכים הזקנים בטענת ירמיהו, שכן לטענתם חזקיהו לא ראה בדברי מיכה חילול הקודש אלא קריאה לתיקון. ואכן, תוצאת נבואתו הייתה ביטול העונש: 'וינחם ה' אל הרעה אשר דיבר עליהם' – השתלשלות האירועים הייתה אם כך, בדיוק כפי שטען ירמיהו ביחס לנבואתו הוא![8] מסיבה זו, מסכמים ה'אנשים מזקני הארץ', המתת ירמיהו היא הרעה הגדולה שאנו עושים על נפשותינו, והיא שתחמיר את המצב. מנגד, מובא מיד בהמשך תקדים הפוך:

(כ) וְגַם אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' אוּרִיָּהוּ בֶּן שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּנָּבֵא עַל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ.

(כא) וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וְכָל גִּבּוֹרָיו וְכָל הַשָּׂרִים אֶת דְּבָרָיו וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם.

(כב) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים מִצְרָיִם אֵת אֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל מִצְרָיִם.

(כג) וַיּוֹצִיאוּ אֶת אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם וַיְבִאֻהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם.

תקדים זה מתייחס אל העבר הקרוב – ימי יהויקים, ומכאן גם יתרונו על התקדים הראשון. במקביל לירמיהו ניבא נביא אחר בשם אוריהו כדברי ירמיהו, ואחריתו היתה מרה: הוצאה להורג בידי יהויקים[9]. מגמת התקדים הזה שונה אפוא לחלוטין: היא נועדה לחייב את ירמיהו מיתה כשם שחייבו את אוריהו מיתה! כיצד ניתן להסביר את המעבר בין שני התקדימים? תשובה אחת הציעה התוספתא (סוטה ט, ה). בפרק זה מביאה התוספתא כמה דוגמאות מהמקרא של טקסט רצוף שנאמר בידי אנשים שונים. אחת הדוגמאות המובאות שם לקוחה מפרקנו:

'מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיה מלך יהודה...' אמרו כשרים שבהן, רשעים שבהן אמרו: 'וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו'... כל פרשה זו עירובי דברים, מי שאמר זה לא אמר זה.

כלומר, התקדים הראשון, לזכותו של ירמיהו, הובא בידי זקני העם הכשרים. התקדים השני, לחובתו, הובא בידי הרשעים שבהם.

פירוש אחר הוצע בידי המלבי"ם:

וגם איש היה מתנבא - עתה מודיע כותב הספר שטענת זקני העם לא היה מועיל להציל את ירמיה ממות, כי בזמן ההוא בעצמו התנבא אוריה גם כן כדברי ירמיה, וגם הוא נבא בשם ה', ובכל זאת נהרג על ידי המלך.

לפי פירושו תקדים זה לא הובא בפירוש במשפט, אלא עמד ברקע המשפט. זו מעין תוספת של הכתוב שנועדה להסביר מדוע למרות הטיעונים לזכותו של ירמיהו – בסופו של דבר הוא כמעט הומת. המלבי"ם מדגיש את ההבדל שהזכרנו לעיל בין התקדימים: התקדים הראשון מימי חזקיהו לא עמד מול התקדים השלילי של ימי יהויקים, המלך הנוכחי, ולכן דינו של ירמיהו נגזר לחובה.

הפרק מסיים בהצלתו של ירמיהו:

אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ: 

כנגד יד העם עמדה ידו של אחיקם בן שפן, שהציל את ירמיהו ממוות. ראוי להשוות בין גורלו המר של אוריהו, שהומת למרות נסיון הבריחה שלו למצרים, לבין ירמיהו, שניצל למרות עמידתו בבית ה'. אפשר שיש כאן רמז נוסף: אוריה הנביא שחשש מפני המלך ועזב את ארץ ישראל ואת שליחותו הנבואית וברח למצרים – הומת דווקא משום כך, שכן על הנביא לעמוד בשליחותו גם במחיר סיכון חייו.[10] העובדה שירמיהו לא חשש מפני העם והעז לומר את כל דברי ה' מבלי לגרוע דבר, למרות הסיכון הגדול לחייו, היא זו שהצילה אותו ממוות[11].

          ו. בין הכהנים והנביאים לעם

במהלך הסיפור ניצבים הכהנים והנביאים מצד אחד כמאשימים, ואילו ירמיהו מצוי בצד השני. העם, לעומת זאת, מיטלטל מצד לצד במהלך הפרק, ונראה שהוא משנה את דעתו בכל שלב לפי הלך הרוח המשתנה, הודות לרטוריקה ויכולת השכנוע של כל צד.  

בתחילת הסיפור מזדהה העם עם טענתם החריפה של הכהנים והנביאים, המסיתים אותו להתנפל על ירמיהו וכמעט להרגו (ח). הכהנים טוענים כלפי ירמיהו בשל התקפתו החריפה כנגד המקדש, והנביאים, נביאי השקר, רוצים להענישו בשל סתירת נבואות השלום שלהם. העם מוסת כנגד ירמיהו בסיוע הרטוריקה החריפה של הכהנים והנביאים המציגים את ירמיהו כמחלל הקודש והמקדש. לאחר מכן, מששככה המהומה, הוא מתפקד כשופט יחד עם השרים, ושומע את דברי שני הצדדים (יא)[12]. לאחר שמיעת דברי ההתגוננות של ירמיהו הוא משתכנע בצדקתו ומצהיר שאין לו משפט מוות, שהרי דיבר בשם ה' ולא מדעתו (טז), אולם לאחר שמובא בפניו התקדים של אוריהו בן שמעיהו הוא שוב משנה את דעתו ומבקש להרוג את ירמיהו, שניצל רק הודות להתערבותו של אחיקם בן שפן:

'לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו'.

שינוי עמדות קיצוני מלמד על הלך הרוח בקרב העם, הקל להשפעה ונתון להשפעה באמצעות רטוריקה, ומעצים את אשמת ההנהגה המוליכה אותו בדרך הרעה.  

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה
עורך: נועם לב