משפחתו של אלימלך: הטוב, הרע והחוטא

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱ‍לִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.       (רות א א-ה).

חמשת הפסוקים הפותחים את מגילת רות מתארים את השתלשלותם הטראגית של האירועים. המסע למואב מסתכם במותו של אבי הבית, ולאחר מכן במותם של שני הבנים. נעמי נשארה לבדה.

ההתדרדרות המהירה וחסרת המזל שארעה למשפחתו של אלימלך מתוארת בקצב מהיר של אירועים. סגנון זה של תיאור העלילה גורם לנו לחשוב כאילו האירועים קשורים זה לזה: צרותיו של אלימלך הנן תוצאה מעזיבתו את ארץ ישראל, ומותם של שני בניו התרחש, כיוון שהם נישאו לנשים מואביות. במציאות, אירועים אלה נפרשו על-פני יותר מעשר שנים. מעבר לכך, הטקסט לא מצייר קשר ברור של סיבה ותוצאה בין פעולותיהן של הדמויות ומותן.^[1] אם כן, האם ניתן להבין את מותם של אלימלך, מחלון וכליון כחלק מענישה א-לוהית?

בשיעור זה נבחן את המקורות בחז"ל הנוגעים לשאלה זו, וננסה לזהות את העבירה המדויקת עליה נענשו הדמויות. המשמעות הפשוטה של הטקסט אינה מרמזת בהכרח כי בני משפחה זו נהגו באופן בלתי-הולם, אך זו הגישה הנפוצה בקרב פרשני המקרא בדורות השונים. ננתח מקורות אלה ונבחן את השיעור התיאולוגי החבוי בם.

חטאו הדתי של אלימלך

ר"ש בן יוחאי אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ      (בבא בתרא צא ע"א).

מדרש זה טוען כי החיים מחוץ לארץ ישראל הינם חטא הדורש ענישה. זאת, בהתבסס על סמיכות פסוקים ב ו-ג, המקשרים במהירות את עזיבתו של אלימלך ואת מותו. עם זאת, דמויות מקראיות אחרות עוזבות אף הן את ארץ ישראל בתקופת הרעב ולא נענשות על כך. אברהם, לדוגמא, עוזב למצרים על-מנת להימלט מהרעב, תשעה פסוקים בלבד מהפסוקים בהם הקב"ה מצווה עליו לנוע לארץ ישראל (בראשית יב א, י). בעוד הרמב"ן (בראשית יב י) מגנה את אברהם על מעשהו, הטקסט עצמו מאפשר לאירועים לחלוף בשקט.^[2] מאוחר יותר, יעקב עוזב עם משפחתו במהלך הרעב, עם אישורו המפורש של הקב“ה (בראשית מד ב-ד).^[3]

ייתכן שישנו הבדל בין הרעב במהלך ימי האבות הקדמונים וההתיישבות הראשונה בארץ, ובין הרעב בימי הקיום הלאומי בארץ. לאחר שהאומה היהודית נוסדה בארצה, ההשלכות התיאולוגיות של מגפת רעב בארץ ישראל ברורות. מכיוון שחוסר הגשמים בארץ ישראל והמחסור בגידולים הנובע ממנו נשלטים ישירות על-ידי הקב“ה (דברים יא י-יב), בצורת נתפשת כעונש על התנהגות דתית בלתי הולמת (דברים יא טז-יז). מצד שני, שנה של גידולים מוצלחים מבחינה כלכלית מצביעה על כך שה' מרוצה מהתנהגות האומה היהודית (דברים יא יג-טו). באופן זה, האומה היהודית מכירה בתלותה בקב“ה לצרכי הישרדות ולומדת לעצב את סגנון חייה בהתאם למצוותיו^[4]. עם זאת, רעב בארץ ישראל בתקופה הקודמת לקיום הלאומי אינה נושאת בהכרח את אותה חשיבות תיאולוגית. למרות כל זאת, קשה להניח כי בתקופתו של אלימלך האומה נדרשה להתייחס לרעב כאל סימן תיאולוגי של חוסר שביעות רצון א-לוהי.^[5]

ה'זהר חדש' מציין את ההבדלים בין החלטת האבות לבין זו של אלימלך:

אמר להם רבי ברכיה וכי לא דרכן של צדיקים לברוח מפני הרעב והרי גדולים מאלימלך אברהם יצחק (ויעקב) עשירים ממנו והלך זה למצרים מפני הרעב... א"ר ברכיה אמר ר' יצחק הקב"ה גרם להם לצדיקים הללו לצאת מתוך הרשעים... ולפיכך הביא הרעב. אבל אלימלך במקום [צדיקים] הוה יתיב... ועוד שראה הדין חל (בכל) [על] העולם וברח והלך בין האומות (זהר חדש לה א).

נראה כי על אלימלך היה ללמוד את הלקח אותו מנסה הקב“ה ללמדנו ברעב, ולא ללכת לחפש את מזלו במקום אחר. מעבר לכך, אלימלך, שחי בין צדיקים, היה צריך להוביל את העם לעבר חרטה, ולא להפנות את גבו לארץ עליה גזר הקב“ה רעב.^[6]

חטאו החברתי של אלימלך

הביקורת המדרשית על אלימלך לאחר שעזב את ארץ ישראל מתקבלת על הדעת, הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינה תיאולוגית. לכן מפתיע לגלות כי מדרשים רבים אחרים מציעים הסבר אחר לגמרי לעונשו של אלימלך:^[7]

למה נענש אלימלך?... אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו. עמד וברח לו מפניהם. (רות רבה א ד).

מבחינה טקסטואלית, קשה לתמוך בגישה כזו. אין שום אינדיקציה לכך שאלימלך היה קמצן, או שעזב כתוצאה מחשש שייאלץ לתמוך בבני עירו במהלך תקופת הרעב. עם זאת, רש“י מאשים אף הוא את אלימלך בקמצנות:

עשיר גדול היה ופרנס הדור, ויצא מארץ ישראל לחוץ לארץ מפני צרות העין, שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו. לכך נענש.                                                    (רש"י רות א א).

נראה כי גישה זו מונעת על-ידי שיקולים טקסטואליים ואידאולוגיים כאחד. מנקודת מבט טקסטואלית, מטרתו של אלימלך בנסותו לברוח מהרעב הינה ייחודית. המקום ההגיוני יותר לברוח אליו כאשר ישנו רעב בארץ ישראל אינו מואב, היכן שהתנאים האקלימיים דומים לאלו של בית לחם,^[8] אלא למצרים, ארץ המושקית מהנילוס באופן קבוע. לכן מצרים הופכת ליעדם של אברהם ויעקב במהלך הרעב, וזהו גם ייעודו המתוכנן של יצחק (בראשית כה ב).

מה שהופך צעד זה לייחודי עוד יותר הינה העובדה שהמואבים אינם ידועים בנדיבותם בכל הנוגע לחלוקת מזון עם זרים. קמצנותם היא זו שהובילה לכך שהמואבים לא מורשים להיות חלק מהעם היהודי (דברים כג ד-ה). למה אלימלך בוחר דווקא במואב אם הוא בורח מהרעב ומחפש אחר מזון? המדרש פותר את החידה, ומציע כי אלימלך כלל אינו הולך לחפש מזון. הוא עשיר בפני עצמו, ויכול לכלכל את עצמו ואת בני ביתו, אפילו כאורחים בארץ בלתי ידידותית. אם כך, למה אלימלך עוזב את בית לחם? מכיוון שהוא לא רוצה לחלוק את נכסיו עם שכניו, אלו שלא זכו למזל הרב שנפל בחלקו. מואב מהווה בחירה מצוינת אם אלימלך אכן מונע על-ידי קמצנותו. במדינה בה המנהג אינו לחלוק מזון, אלימלך יכול בקלות רבה לשמור את האספקה לעצמו ולבני משפחתו.

לפי הסבר מדרשי זה לחטאו של אלימלך, התנהגותו של אלימלך משקפת את זו של סדום ועמורה, שתושביהן סירבו לספק מזון לאלו שנזקקו לו (יחזקאל טז מט). מעבר לכך, המצב הבלתי סביר אותו אלימלך מדמיין, בו שכניו מקיפים את ביתו עם קופסאות הצדקה שלהם, מזכיר מאוד את הסיפור של סדום ועמורה. בצורה הפוכה מהעלילה בספר בראשית (פרק יט), המדרש מתאר את אנשי העיר המקיפים את ביתו של אלימלך כתמימים, בעוד האדם שבתוך הבית, אלימלך, מנסה לברוח ממחויבויותיו המוסריות. מקבילה זו יכולה להסביר כיצד ייתכן שאלימלך, מנהיג יהודי במהלך תקופת השופטים,^[9] נוטש את עמו במטרה ללכת למואב. במונחים של נורמות חברתיות, הליכה למואב כמותה כהליכה לסדום ועמורה!^[10] אלימלך, שבהתנהגותו הקמצנית מתנהג כמו תושבי סדום ועמורה, מזדהה באופן טבעי גם עם מואב.

נטישת אלימלך את ישראל והליכתו למואב בזמן תקופת השופטים הינה מטאפורה לכישלון הלאומי במהלך אותה תקופה. אם אפילו מנהיגי שבט יהודה מעדיפים את מואב ואת ערכיו החברתיים הקלוקלים, ישנו סיכוי קלוש מאוד להסיט את האומה מהליכה באותה הדרך. כך, זו לא אמורה להיות הפתעה שספר שופטים מסתיים בסיפור בו בני עם ישראל מתנהגים בדיוק כמו בני סדום ועמורה, שערכיהם המוסריים זהים לאלו שאומצו על-ידי מואב.^[11]

מעבר לכך, הביקורת המדרשית על אלימלך חשובה למסר של המדרש בנוגע למלכות ולמנהיגות. על אף הוראתו הראשונה של ה' (שופטים א ב), בני שבט יהודה לא אוחזים במנהיגות במהלך תקופת השופטים. לא ניתן שום הסבר לחוסר הציות, והתוצאות הנן הרות אסון. פעולותיו של אלימלך בפתיחה למגילת רות יכולות לשפוך קצת אור על התפקוד הלקוי של שבט יהודה באותה תקופה. אלימלך מוצג כמנהיג משבט יהודה, שהתנהגותו האנוכית והקמצנית מובילה לעזיבתו את הארץ ולמותו ביד שמיים. המגילה משרטטת את האופן בו אנשי שבט יהודה דחו את המנהיגות ונטשו את שולחם כתוצאה משיקולים אנוכיים. שרטוט זה מסייע לנו לעקוב אחר היעלמות יהודה כשבט מנהיג במהלך תקופה זו, ומסביר מדוע האומה מצאה עצמה מתדרדרת במהירות לעבר חברה מפולגת, מרוכזת בעצמה, שלא מצליחה לפעול כישות לאומית.

לבסוף, אנשי יהודה, שנראה בתחילה כי הם דמויות משפיעות במגילת רות,^[12] נעלמים מהספר. על-אף שושלת היוחסין שלהם, אלימלך ובניו לא מחזיקים בתפקידים משמעותיים בעלילה, ולא לוקחים חלק בייסוד המלוכה. למעשה, הטקסט רומז כי אלימלך אינו בעל חשיבות גדולה כאשר הוא מציג אותו ללא העץ המשפחתי. בסיום המגילה (רות ד יח-כב), אנו נתקלים במה שעשוי היה להיות העץ המשפחתי של אלימלך, עדות לשושלת היוצאת מן הכלל שלו. עם זאת, אלימלך כלל לא מופיע בה, הוא הוחלף על-ידי קרוב משפחתו הנדיב והראוי, בועז.^[13] אלימלך לא זכה לאילן יוחסין משל עצמו, מכיוון שהוא איבד את זכותו להיות חלק ממנו. הפעולות שלו הופכות אותו לבלתי ראוי להיות חלק משרשרת המלוכה, חוסר הנדיבות שלו הופך אותו לבלתי ראוי להיות חלק בעץ המשפחתי המוביל לדוד המלך. זהו המסר הנובע מהמדרשים המציגים את אלימלך כמנהיג קמצן ובלתי ראוי. האיש שבורח מאנשי עירו אינו ראוי לייצר את המלוכה.

מחלון וכליון

מספר עובדות מצביעות על כך שמותם של מחלון וכליון היה בטרם עת והוא בא כעונש. חוץ מהעובדה שאימם בחיים, שניהם הותירו מאחוריהם נשים בגיל הפריון. באופן מהותי יותר, שניהם מתו מוקדם וללא יורש, דבר המאיים עליהם ועל משפחותיהם בהיכחדות.

כיצד מקורות חז"ל תופשים את מותם של מחלון וכליון? גישה אחת היא שחטאם זהה לזה של אביהם. ואכן, המדרש אותו ציטטנו מקודם (בבא בתרא צא ע“א) מגנה את מחלון וכליון יחד עם אביהם על כך שעזבו את ארץ ישראל, ונטשו את תפקידם כאלה המקיימים את האומה. גישה זו מופיעה בכמה מדרשים שונים, ומרמזת על כך שמחלון וכליון נושאים חלק באחריות על ההחלטה לעזוב.^[14]

עם זאת, גישה זו לאו דווקא נתמכת על ידי הטקסט, המציג את אלימלך כיוזם היחיד של המסע:

וְשֵׁם הָאִישׁ אֱ‍לִימֶלֶךְ, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם.         (רות א ב).

מעבר לכך, אלימלך מת מיד לאחר תיאור הגעת משפחתו למואב, בעוד האחים נושאים נשים מואביות וחיים עוד עשר שנים בטרם ימותו. הטקסט מפריד בין המוות של אלימלך וזה של שני בניו,^[15] ובכך מציע כי אפילו אם המוות שלהם קשור נסיבתית למעשיהם, החטאים שלהם נפרדים מאלה של אביהם.^[16]

מספר פרשנים מסבים את תשומת לבנו לנישואיהם של מחלון וכליון לנשים מואביות.^[17] נישואים אלה קשורים טקסטואלית למותם, דבר הרומז על קשר נסיבתי.^[18] שתי נקודות נוספות בטקסט תומכות באפשרות שנישואיהם של מחלון וכליון לא היו מקובלים. ראשית, הם נישאו לנשים מואביות רק לאחר מותו של אביהם. שנית, הם לא התייעצו עם אמם בנוגע לנישואים, ולא קיבלו את ברכתה, על-אף שזה היה ככל הנראה המנהג הרווח באותם ימים.^[19] מחדל זה מודגש על-ידי הנוסחה הטקסטואלית הבלתי שגרתית של נישואיהם:^[20]

וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת                       (רות א ד).

ואכן, התרגום מציג את מותם כתוצאה ישירה של נישואיהם, שהינם הפרה של דבר ה':

ויעברו את פי ה' ויקחו להם נשים זרות מבנות מואב... ועל אשר עברו את פי ה' והתחתנו בעמים זרים, נקטעו ימיהם וימותו גם שניהם מחלון וכליון בארץ טמאה ותשאר האשה שכולה משני ילדיה ואלמנה מאישה.         (תרגום, רות א ד-ה).

המדרש מתייחס אף הוא לעונשם של מחלון וכליון כתוצאה ישירה מנישואיהם לנשים מואביות:

ולא היה לבניו ללמוד מאביהם לחזור לארץ ישראל?! אף הם נשאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותם ולא גיירו אותן^[21]                                                   (תנחומא בהר ג).

המלבי"ם בוטה באותה מידה בהצגתו את המצב:

והנה הבנים הוסיפו לחטוא במה שנשאו נשים מואביות שלא גיירו אותן.  (מלבי"ם רות א ד).

מדרש מעורפל אחר ניתן להבנה בכמה דרכים:

ולמה נקרא שמן מחלון וכליון? מחלון - שעשו גופן חולין           (בבא בתרא צא ע“ב).

מה הכוונה ברעיון זה? הסברו של הרשב"ם חוזר להצעה המקורית לפיה החטא טמון בעזיבת הארץ. על-ידי הליכה למקום של טומאה, הם הפכו את גופם לחולין. אפשרות שניה, בה מחזיק המהרש"א, היא שהגמרא מתייחסת לנישואיהם לנשים נוכריות.

ראוי לציין, עם זאת, כי הניסוח מעורפל ונראה כי הוא מציע פעילות מינית שאינה ראויה. בשיעור קודם תיארנו את קווי המתאר המאפיינים את סדום ועמורה (ומואב שלאחר מכן), ככאלה של קמצנות, כלומר בעיות חברתיות, וחוסר מוסריות מינית. בעוד אלימלך הושווה למואב במונחים של פשעים החברתיים, הרי שלפי המדרש, הבנים לוקים בביטוי של תכונות מואביות בשדה המיני.

אם נחברם יחדיו, מדרשים אלה מנסים להוביל את הקורא למסקנה עקבית אחת: מכיוון שמשפחתו של אלימלך בחרה לגור במואב, חייבים להיות להם ערכים תרבותיים הזהים לאלו של מואב. על-ידי אימוץ ערכים אלה, מנהיגים יהודים אלה אחראים להתדרדרות האומה באותו הזמן ולתנועתה, כתוצאה מכך, לעבר אי מוסריות מינית ועוולה חברתית.

בתמיכה בכיוון מחשבה זה, אני רוצה להציע את שני המדרשים הבאים. המדרש הראשון מייחס בבהירות את נישואיהם הקלוקלים של מחלון וכליון לעובדה שהם הלכו בדרכים מואביות:

מי גרם לשבט יהודה לישא אשה מואביה, על שעשו מעשה עמון ומואב. [על דבר אשר] לא קדמו אתכם בלחם ובמים   (רות זוטא א).

בעוד המדרש מטשטש בין שני החטאים, אלה המיוחסים בלעדית לאלימלך ואלה המיוחסים לבניו, הוא מציג לנו כיצד משפחת בני שבט יהודה הזדהתה כולה עם ערכי מואב.

המדרש השני מעורפל מעט יותר:

וימת אלימלך איש נעמי. וכן מתו בניו, שנאמר, וימותו שני בניו מחלון וכליון ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה, שכן היו דנין את הדיינין כמו בסדום
                                                    (תנחומא שמיני ט).

ניתן להתווכח על ליטושו של המדרש, אך דבר אחד ברור. המדרש מנסה לקשר בין משפחת אלימלך לבין השחיתות בסדום.

מדרשי חז"ל משקיעים מאמץ רב בחיפוש אחר החטאים המדויקים של אלימלך ובני משפחתו. ועדיין, נראה כי השאלה אינה ממש מדוע הם מתו, אלא מדוע הם נעדרים ממגילת רות. למעשה, אין במגילה מקום לבני שבט יהודה אלה. במקום להיות חלק מהפתרון המוצג במגילת רות, הם חלק מהבעיה המוצגת בספר שופטים. ספר שופטים מתאר כיצד בני ישראל הפכו לכל כך מעורבים במעשים מגונים, חברתית ומינית, שלא ברור אם הם יוכלו להמשיך להתקיים כחברה חיונית. מגילת רות עוצבה כך שהיא מספקת לאומה מנהיגים שיכולים להוביל אותה הרחק מהערכים דמויי סדום בהם היא אוחזת, ובחזרה אל דרכו של אברהם. על-ידי הצגת אלימלך ובניו כדמויי סדום, המקורות הרבניים מסבירים מדוע הם לא ראויים להיות חלק מהפתרון, שושלת דוד. המנהיגים שצומחים על-מנת לחיות את האומה בתקופה זו חייבים להיות דמויות מופתיות, מגדלור למנהיגות לדוגמא, מוסריות ונדיבות.

ישנה עוד דמות מרתקת וסבוכה אחת במשפחתו של אלימלך אותה לא בחנו עדיין, וזו נעמי. בכוונתי להציג את דמותה הטקסטואלית והמדרשית של נעמי בשיעור מאוחר יותר.