תענית | דף ו | משילכו הנמושות
הגמרא בסוגייתנו דנה במשמעותו ההלכתית של מועד הרביעה השנייה, ובמהלך הדיון היא מביאה את דין מתנות עניים:
"דתנן: מאימתי כל אדם מותרין בלקט בשכחה ובפאה – משילכו הנמושות. בפרט ובעוללות – משילכו עניים בכרם ויבואו. בזיתים – משתרד רביעה שניה. מאי נמושות? אמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא. ריש לקיש אמר: לקוטי בתר לקוטי".
מדוע בזמנים אלו מותרות מתנות עניים לכל אדם? רש"י (ד"ה משילכו) כותב ש"מכאן ואילך נתייאשו שאר העניים", ומדבריו משמע שיש כאן מעין דין ייאוש באבידה, היינו שהמתנות הן ממון עניים, אלא שהעניים מתייאשים מלטרוח ולחפש אחריהן ולכן הן הפקר לכל אדם. כך עולה גם מדברי הגמרא בבבא מציעא (כא ע"ב), שהשוותה בין ייאוש באבידה לייאוש העניים ממתנותיהם.
אמנם, הרמב"ם (מתנות עניים א, י) ביאר את טעם ההיתר באופן אחר:
"נאמר במתנות עניים 'לעני ולגר תעזוב אותם' – כל זמן שהעניים תובעין אותן. פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם – הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן, שלא נאמר בהן 'ונתן לעניים' אלא 'תעזוב אותם', ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים".
מלשון הרמב"ם עולה שלדעתו חיוב עזיבת המתנות כלל אינו חל בשלב שבו כבר אין עניים שיטרחו ללקט אותן. הרמב"ם מדגיש שהחיוב במתנות עניים איננו לתת את המתנות לעני, אלא רק לעזוב אותן ולאפשר לעניים ליטול אותן. ממילא, כאשר אין עניים שרוצים ללקט, שוב אין חיוב לעזוב עבורם את התבואה.
אמנם, לכאורה יש להקשות על דברי הרמב"ם: אם אין חיוב לעזוב את המתנות כשאין עניים, מדוע הן מותרות לכל אדם? לדעת רש"י ברור שהמתנות הן הפקר מוחלט, משום שהעניים מפקירים אותן. אך לדעת הרמב"ם צריך היה לומר שהמתנות שייכות לבעל השדה, אשר אי הגעת העניים ביטלה את מחויבותו להפקיר אותן!
נראה שמשום כך יש להבין את דברי הרמב"ם באופן שונה מעט (כפי שעולה מדברי חלק מן האחרונים, שהגיעו לכך מתוך קושיה אחרת, ראה דרך אמונה לגר"ח קנייבסקי שם). דברי הרמב"ם, שאין מצווה לעזוב את המתנות לחיה ולעופות, מסבירים רק מדוע אין חיוב נתינה כאשר אין עניים. אך דברים אלו מתייחסים רק למתנות שכבר שייכות לעניים, וממילא אסור יהיה ליטול אותן גם אם אין חיוב עזיבה!
משום כך יש לומר שגם הרמב"ם מתבסס על דברי רש"י, שהעניים התייאשו מן המתנות והפקירו אותם, וממילא המתנות כבר אינן שייכות לבעל השדה, אלא שהיו שייכות בעבר לעניים וכעת אינן שייכות לאיש. דבריו על חובת העזיבה באו לענות על שאלה אחרת – מדוע אין חובה לעזוב את המתנות גם אחרי שהעניים הפקירו אותן? על כך אומר הרמב"ם שמכיוון שאין עניים המבקשים ליטול את המתנות, אין חובה לשוב ולעזוב אותן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)