דילוג לתוכן העיקרי

משוואת האחווה

קובץ טקסט

ראינו כי סיפור קין והבל הוא סיפור מכונן. אם נשווה אותו לחטא אדם הראשון, חטא אדם הראשון נוגע ליחסים בין האדם למקום, ואילו פרשת קין והבל נוגעת ליחסים בין האדם לחברו. מניטו מצטרף לאלו שראו במערכת היחסים בין אדם לחברו את הציר המרכזי של התורה. תפיסה זו מופיעה כבר בדברי חז"ל, למשל באמרתו של רבי עקיבא כי "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. בדור האחרון אפשר למנות את הרב אשלג, שמניטו למד אצלו בתקופה שבה היה בארץ. אצל הרב אשלג המצוות שבין אדם לחברו נמצאות במוקד. עדיין אין זה אומר שהחבר הוא המטרה, וכמובן שהחבר אינו חשוב יותר מהקב"ה, אלא שזה המבחן העיקרי של האדם. מניטו מוסיף ומזהה נושא מרכזי בספר בראשית: האחווה. כל הספר סובב סביב יחסים בין אחים. המתח בין האחים מתחיל בקין והבל, ממשיך אצל ישמעאל ויצחק, אחר כך עשו ויעקב, ורק בסוף הספר מגיע המצב המתוקן בין יוסף ליהודה.

לגישה זו יש השלכה עמוקה כלפי עבודת ה'. ההתמודדות מול הזולת תופסת חלק נרחב מהחיים, ואם זה גם המישור שבו מתקיימת עבודת ה' העיקרית – הרי שברוב החיים אנו עוסקים בעבודת ה'. כל היחסים, כל המפגשים, כל הדיבור וההתנהלות מול האחר, הכל הופך להיות העבודה הבסיסית והיסודית של האדם. זה אומר, בין השאר, שהעבודה היא תמידית, יומיומית.

למעשה, כל מפגש עם האחר הוא מפגש עם הבורא. בכל יום, בכל שעה אנו נבחנים במשוואת האחווה. אם זה נהג האוטובוס, הדוור, פקיד הבנק, השכן או בני המשפחה, בכל פגישה עם אדם אחֵר אנו פוגשים את הבורא שבו. בדרך כלל אין אנו מודעים למצב זה, אבל בכל מפגש כזה עם אדם אחר, אנו עצמנו עומדים במבחן. מאחורי החיצוניות של ה"אחריות" המוסרית הזו קיימת התופעה המופלאה הזו האומרת שהתנהגות האדם עם רעהו, היא ראי להתנהגות אותו אדם כלפי בוראו.

כל מקרי בני האדם מתגלגלים כאילו מאליהם, אך מגמתם היא בחינת התנהגותנו כלפי האחר, כדי שיֵדע הקב"ה אם יכול הוא להזמין אותנו אליו, לעולם האמיתי. זו גם הסיבה שהבעיה המוסרית מקבלת משקל עצום כל כך בתורה.   (סוד העברי, עמוד 118)

מניטו אומר שהמבחן המוסרי העיקרי של האדם הוא מול האנשים הקרובים אליו; פעמים רבות אנשים מרחמים על אלו שרחוקים מהם, אבל לא מתייחסים כראוי למי שבמעגל הקרוב. האנשים הקרובים מהווים איום עלינו, נמצאים בתחרות איתנו, איתם קשה מכל לכונן מערכת ערכים רצויה. לכן המבחן הראשון של האדם היה בין שני אחים, קין והבל; האחווה בין הקרובים היא האתגר הגדול ביותר.

 

האחווה במישור הלאומי

אתגר האחווה מתבטא לא רק בין יחידים אלא גם בין אומות. חלק גדול מהבעיות בעולם נובעות ממציאות שיש בה שני גורמים במקום אחד. זה מזמין תחרות, קנאה ומתוך כך גם אלימות, כי כל אחד נאבק להגן על עצמו מול הגורם המאיים עליו. במישור הלאומי זה מתבטא בפוליטיקה, במלחמה, ביחסי איבה ויריבות בין עמים שרואים את עצמם כמתחרים. מתחרים על טריטוריה, מתחרים על משאבים ועוד. הכל היה נראה אחרת אילו האומות לא היו רואות את זולתן כאיום; את כל המשאבים שהן מבזבזות על מלחמות, הן היו יכולות לנצל לעזרה הדדית, כל אומה הייתה יכולה לפתור את הבעיות של האחרת. הסיבה למצב הזה היא ההפרדה בין הפוליטיקה למוסר: כל האומות מתנהלות בלי קשר למטרה מוסרית, בלי לכוון את עצמן למימוש ערכים כלשהם. אילו שאיפתן הייתה תיקון מוסרי, הן היו עוזרות זו לזו ולא להיפך. המטרה של עם ישראל היא להתנהל כממלכה מוסרית, שטובת כל העמים לנגד עיניה. "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג'). "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד', כ"ב) – משמעות האמירה היא שכל העמים הם בניו של הקב"ה, ויש בכור שאחראי לדאוג להם, ולהזכיר להם שכולם בני אותו אב.

 

משוואה בעלת ארבעה פתרונות

כאמור, מבחן האחווה היה המבחן הבסיסי שהוצב לפני קין והבל – שני האנשים היחידים בעולם, שנדרשו להכיר איש במקומו של אחיו. שניהם לא עמדו במבחן: קין הפך לרוצח והבל הפך לקרבן. כל אחד מהם סטה ממצב האחווה המתוקן והגיע לקיצוניות. מניטו מדגיש שהבעיה לא הייתה רק של קין, אלא גם של הבל – הוא הנציח את מעמדו כקרבן פאסיבי, ובזאת אפשר את הרצח שלו עצמו. מניטו אף מביא מדרש שלפיו הבל כבר התגבר על קין, אבל קין התחנן והבל ויתר לו – ואז קין גבר עליו ורצח אותו. לפי מדרש זה הרצח לא התרחש במפתיע, אלא שהבל היה מודע לאיום מצד קין, ובכל זאת נכנע ובחר במודע להיות פאסיבי ונשלט.

אם כן, בכל מערכת יחסים יכולים להיווצר כמה מצבים. ראינו את הבחירה של קין להיות שולט ושל הבל להיות נשלט, אך למעשה מונה מניטו ארבעה מצבים אפשריים. תחת ההגדרה "משוואת האחווה", הוא מגדיר מצב קבוע של יחס בין שני גורמים הכרחיים לכאורה, שולט ונשלט, ומונה ארבעה פתרונות שעלו במהלך ההיסטוריה למשוואה זו:

א. להיות השולט, והאחר יהיה נשלט. אדון לעבד, שולט מול נשלט, סובייקט מול אובייקט. זהו המצב שראינו אצל קין: כיוון שצריכים להיות שולט ונשלט, אני מעדיף להיות השולט. מבין דפוסי החברה הקיימים באנושות, מצב זה מאפיין את המשטר הטוטליטרי. משטר שהופיע כבר במצרים של בית העבדים, ובהמשך גם ברומא, דרך אירופה האימפריאליסטית ועד לקומוניזם ולנאציזם. מבין הדתות, דפוס זה מופיע באיסלאם, השואף להכניע תחתיו את כל האנושות.

ב. להיות הנשלט, והאחר יהיה השולט. עבד לאדון. זהו המצב שראינו אצל הבל: כיוון שצריכים להיות שולט ונשלט, אני מעדיף להיות קרבן. בין הדתות, אנו פוגשים גישה זו אצל הנצרות, המתרפסת ומושיטה למכיה את הלחי השנייה. יש לציין כי זו הגישה התאורטית של הנצרות, אך בפועל יישמו אותה רק נזירים אחדים, והכנסיות לאורך הדורות היו אחראיות לשפיכות דמים נוראה.

ג. לא להיות שולט ולא נשלט, אלא לצאת מהעולם החברתי. זו אפשרות נוספת שטרם ראינו: כיוון שצריכים להיות שולט ונשלט, אני מעדיף לא להיות חלק מהמשחק. האידיאל הוא שכולם יהיו עבדים, אף אחד לא יהיה שולט, כיוון שהשלטון רק מזיק ויוצר מאבקים ומלחמות. זו הגישה המיסטית, ניסיון לברוח מהמציאות ולהתאחד עם עולם רוחני מנותק. זו הנטייה הבסיסית של כתות המזרח.

ד. להיות שולט וגם האחר יהיה שולט. לדעת מניטו זו גישת התורה. אני אדון והוא אדון, אני סובייקט והוא סובייקט. כל אחד מחויב לדאוג הן לעצמו והן לאחר. לכבד את האחר, לתת לו מקום, לא לראות בו מתחרה ומאיים אלא שווה ערך. התורה מכוונת אותנו לקבל את השפע שניתן למציאות – ולתת ממנו גם לזולת.

 

החיבור ההכרחי בין המוסר לדת

תמונת העולם שמציגה היהדות היא כעין משולש: א-לוהים למעלה, ומתחתיו שתי בריות. שני אנשים שווים שנובעים ממקור אחד.

היחס לקב"ה משתקף מהיחס לאחר. גם את זאת ראינו אצל קין והבל: היחס של כל אחד מהם לקב"ה היה זהה ליחס כלפי האח. קין הציב את עצמו במרכז, וגם כשהביא קרבן הוא נתן לקב"ה את השאריות, ואת העיקר השאיר לעצמו; הבל לעומתו שם את עצמו בצד, ואת העיקר הביא לקב"ה. הרי שהמבחן העיקרי, שהוא גם המבחן היומיומי שמתבטא בכל מערכות חיינו, הוא במישור שבין אדם לחברו – וממילא משתקף דרכו גם המישור שבין אדם למקום.

גישות אחרות ביהדות תופסות אחרת את היחס בין המערכת שבין אדם לחברו ובין המערכת שבין אדם למקום; יש מציבים את המוסר מעל הדת, ויש מציבים את הדת מעל המוסר. יש המצטטים רק את המילים "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח), ויש שרואים ערך רק ב"אני ה'" (דוגמה קיצונית לגישה השנייה היא לייבוביץ', שאמר כי לאהבת הרע יש ערך רק כמעשה דתי, ולא שיש ערך במוסר). על שניהם חולק מניטו, כיוון שהם מתנקים בין המוסר לדת. הדת אינה יכולה להיות מנותקת מהמוסר, וגם המוסר עלול להיות הרסני אם היחס לאחר אינו נגזר מהבריאה הא-לוהית. זו בעייתו של ההומניזם הרואה את הזולת כערך מוחלט בפני עצמו, והופך אותו למעין אליל. הניתוק בין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ובין "אֲנִי ה'" מיד אחריו מתבטא גם בשימוש בביטוי "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג, יד). אין כוונת המשנה רק לומר שיש לו צלם ולכן הוא חביב, אלא כפי שמצטטת המשנה בהמשך: "בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו'). האדם נברא בצלם א-לוהים ומזה נגזרת משמעותו, היחס אליו משקף נאמנה את היחס לא-לוהים.

 

עקרון ההדדיות

כפי שראינו, מהאדם נדרש לא רק להימנע מלשלוט באחר, אלא גם להימנע מלהיות נשלט. האדם אינו אמור לנהוג כהבל, שבחר להיות קרבן ואפשר לקין להרוג אותו. מניטו מדגיש: פתרון משוואת האחווה הוא רק על ידי הדדיות. האדם צריך לדאוג לעצמו כשם שהוא דואג לאחר, ואם צריך – להגן על עצמו מול האחר. הבא להרגך השכם להרגו. אם כל אדם מוסרי יוריד את ראשו בפני התוקפים אותו, יקרה מה שקרה כשהבל נהרג – בעולם נשאר רק הצד הרוצח.

מניטו מצטט בהקשר זה את ההוגה עמנואל לוינס, פליט שואה שאיבד בה את כל משפחתו, ופעל בצרפת באותם מחוזות שבהם פעל מניטו. גם אצל לוינס המוסר נמצא בלב ההגות. לוינס דוגל בא-סימטריה אתית, ואומר שהדאגה לאחר צריכה להיות בלתי תלויה ביחס של האחר כלפיך. חסד חד-כיווני, אחריות בלעדית על המוסר, בלי לצפות להדדיות. מניטו חולק על לוינס:

בנקודה זו טמונה הסכנה: כאשר אני עוסק בחסד חד-כיווני, האחר ניצל אבל אני עלול ללכת לאבדון. האם אין לאני שלי גם ערך בפני עצמו? (...) התורה מדברת על החברה האנושית, וחברה זו מורכבת לא רק מצדיקים אלא גם מבינוניים ורשעים. רק על עקרון ההדדיות אפשר לבנות תודעה מוסרית אמתית.   (סוד מדרש התולדות ג, עמוד 44, בהערה)

מניטו מקשר את שיטתו של לוינס למידתו של אברהם אבינו; מידתו אכן הייתה חסד מוחלט, אך עם ישראל אינו אמור להמשיך את אברהם בלבד, אלא לשלב בין דרכי כל האבות כפי שנראה בשיעורים הבאים. רק על ידי השילוב הזה, שנותן מקום שווה לזולת ולאדם עצמו, אפשר לבנות אומה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)