דרכי הפרשנות של קאסוטו

פרשני המקרא

שיעור מספר 30

משה דוד קאסוטו

 

א. הקדמה

משה דוד (אומברטו) קאסוטו (1883-1951) היה פרשן מקרא איטלקי, היסטוריון וחוקר המזרח הקדום ושפות שמיות.

קאסוטו למד באוניברסיטת פירנצה, ובשנת 1922 הוא התמנה לרב ומנהל בית המדרש של פירנצה. ב-1925 עזב משרה זו בעקבות קבלת הזמנה למשרת פרופסור לעברית ולספרות עברית באוניברסיטת פירנצה. במשרה זו החזיק במשך 8 שנים, ובשנת 1933 הוא עזב את אוניברסיטת פירנצה לטובת משרת פרופסורה באוניברסיטת רומא. אחת מתרומותיו החשובות בעת שהייתו באוניברסיטת רומא הייתה קטלוג כתבי היד היהודיים הנמצאים בספריית הוותיקן. בשנת 1938, בעקבות חוקי הגזע, נאלץ קאסוטו לעזוב את משרתו, ובשנת 1939 קיבל הזמנה מהאוניברסיטה העברית, שם נתמנה כפרופסור למקרא. במשרה זו שימש עד לפטירתו בשנת 1951.[1]

בשנת 1944 החליטה האוניברסיטה העברית להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדוייקת על פי המסורה. לצורך בירור הנוסח המדוייק, נשלח קאסוטו מטעם האוניברסיטה לקהילה היהודית בחלב, כדי לבדוק את נוסח 'כתר ארם צובא'. ראשי הקהילה לא אפשרו לקאסוטו לצלם את הספר, אך ניתנה לו אפשרות לעיין ב'כתר' ולרשום את ממצאיו, וכך במשך חמשה ימים עבר קאסוטו על ה'כתר' ורשם את ממצאיו. לימים תתברר חשיבותם הרבה של רשימות אלו, שכן ככל הנראה בזמן הפרעות בבית הכנסת בחלב נעלמו דפים רבים מה'כתר'. רוב הדפים החסרים הם מספר התורה ומספרי כתובים אחרונים, וכמו כן חסרות גם רשימות מסורה חשובות שנכתבו בתחילת הכתר. הודות לעבודתו של קאסוטו, השתמר בידינו מידע חשוב זה.[2]

קשה להפריז בתיאור תרומותיו של קאסוטו בתחום מדעי היהדות בכלל ובמדעי המקרא בפרט, וביניהם עשרות מחקרים שכתב בצעירותו בנושא חקר תולדות יהדות איטליה, הידועים כחשובים ביותר בנושא יהדות איטליה; כתיבה של ערכים לאנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית, ולאנציקלופדיה העברית; עריכה ראשית של האנציקלופדיה המקראית במשך שנתיים;[3] וכמובן, כתיבת ספרים ופירושים למקרא. קאסוטו תכנן לכתוב פירוש מקיף לכל חלקי התורה, אך הוא השלים רק חלק קטן מתוכנית זו - פירוש לחלק מספר בראשית[4] ולספר שמות בלבד.[5] קאסוטו נפטר בירושלים בי"ט בכסלו ה'תשי"ב, בגיל 68.

 

ב. מאפייני פירושו למקרא

פירוש מדעי על דרך הפשט

קאסוטו מבאר את הכתובים אך ורק על דרך הפשט, בכלים של מחקר אקדמי. בהקדמתו לפירושו לבראשית, קאסוטו הגדיר את המושג פשט:

פירוש זה מתכוון לבאר את פשט הכתוב לפי שיטה פילולוגית-היסטורית, ולהתקרב עד כמה שאפשר להבנת דברי התורה כפי מה שרצתה התורה שיהיו מובנים לקהל קוראיה בזמן כתיבתה.

כלומר, הגדרת הפשט על פי קאסוטו היא לא מה שאנחנו מבינים מהכתובים, אלא מה שהתכוון נותן התורה שיבין דור מקבלי התורה, ולשם כך יש להבין את תרבותו של דור זה. יש להעיר שלמרות שקאסוטו לא האמין בתורה מן השמים,[6] הוא שלל את 'תורת התעודות' וביאר את המקרא כיחידה הרמונית.

מחקר מדעי המסתמך על מקורות המזרח הקדום

קאסוטו הניח, כאמור, כי הדרך היחידה להבין את הפשט היא באמצעות חקר תקופת כתיבת התורה, על רבדיה השונים (תרבות, ספרות, היסטוריה וכדו'). על כן, הנחת היסוד המרכזית של קאסוטו היא שעל מנת לבאר את המקרא הפרשן חייב להתמצא היטב ולהבין את התרבות הכללית בה נכתבה התורה; דהיינו, חקר תרבות המזרח הקדום הינו תנאי מקדים להבנת המקרא, ובלעדיו לא ניתן להבין את המקרא ומסריו.[7] קאסוטו הוא מראשוני פרשני המקרא שראו את הצורך ההכרחי בשימוש בממצאים ארכיאולוגיים ובשפות השמיות העתיקות לצורך הבנת הכתובים. גם מחקריו הרבים באוגריתית תרמו להבנת סגנון המקרא ולשונו. קאסוטו השקיע שנים רבות מחייו לחקר המזרח הקדום, והוא השתמש בידע הרחב שלו כדי לנתח ולהאיר פרשות רבות במקרא. קאסוטו כתב על ייחודיות שיטתו הפרשנית ועל חשיבות השימוש במדעי המזרח הקדום בהקדמתו לפירושו לספר שמות:

...אין פרושי זמננו על ספרי המקרא משתמשים במידה מספקת במה שידוע לנו עכשיו מספריהם ומתרבותם של העמים שכני ישראל. ואילו בפירושי, היתה עיני תמיד פקוחה על היצירות הספרותיות של עמים אלו, ועל כל מה שלימד אותנו המחקר הארכיאולוגי בדבר תרבותם של אותם העמים, שהרי אי אפשר להבין את הכתובים על בוריים בלי השוואה מתמדת אל הסביבה שבה חי ופעל עם ישראל, ושבתוכה נוצרו ספרי המקרא.

בנוסף לכך, קאסוטו סבר שלא פחות חשוב מהצורך להבין את תקופת המקרא דרך ממצאי המחקר הארכיאולוגי, חשוב לעמוד על הניגוד בין השקפת המקרא לבין השקפות יצירות של עמים אחרים; וכך הוא כתב בהקדמתו לפירושו לספר בראשית:

...ולא רק להקבלות שבין ישראל לעמים שמתי לב, אלא גם להבדלים שביניהם. גם ההבדלים מאלפים, ואולי עוד יותר מן ההקבלות.

וכך, הן באמצעות השוואה והן באמצעות הנגדה, קאסוטו מבאר את פשט המקרא. ניתן למצוא בפירושיו לתורה בכלל ולסיפור הבריאה בפרט דוגמאות רבות ליישום שיטתו. כך למשל בפירושו לבראשית, א', כא: "ויברא אלוקים את התנינים הגדולים...", קאסוטו עומד על כך שהתנין הוא בעל החיים היחידי שנזכר בשמו:

בכל הפרשה כולה, רק סוגיהם הכלליים של הצומח והחי נזכרים, ולא המינים המיוחדים, חוץ מהתנינים. אין יציאה זו מהכלל בלי כוונה מיוחדת. כנראה גם כאן נתכוונה התורה להשמיע מעין מחאה נגד השקפות שהיו נפוצות באומות העולם... במצרים, במסופוטמיה, בארץ כנען ובכלל בכל ארצות המזרח, רגילים היו לספר כל מיני אגדות על מלחמות האלים הגדולים בתנינים ובמפלצות כיוצא בהם...בישראל קבלה המסורת על התנינים וסיעתם צורה מתאימה לרוח ישראל. לא עוד כוחות אלוהיים מתנגדים לאל עליון...בטון השקט שלה היא משמיעה את מחאתה. מספרת היא: "ויברא אלוקים את התנינים הגדולים". והרי היא כאילו תבוא להגיד: חלילה מלחשוב שהתנינים היו יצורים מיתולוגיים, מתנגדים לאלוהים או מורדים בו. בריות טבעיות היו...

במזרח הקדום היו אגדות על כך שהתנין הוא אל אשר נלחם באל העליון; ואשר על כן, לדעת קאסוטו, התורה יוצאת נגד תפיסה זו[8] ומספרת לנו דווקא על בריאת התנין, כדי להדגיש לנו שהתנין הוא יציר כפיו של האל ולא אל בפני עצמו.[9] באמצעות פירושו זה ניתן להבין את הדגש שניתן לתנינים בסיפור הבריאה ובפסוקים שונים במקרא בהם מוזכר התנין.[10]  

דוגמאות נוספות להנגדה בין הספרות הכנענית לבין תורת ישראל נמצאות בחוקים בפרשת משפטים, אשר בהקדמה לה כותב קאסוטו כך:

מובן מאליו שבכדי להבין ולהעריך את הפסגות המשפטיות האלה, מן הראוי יהיה להשוות את קובצי החוקים של המזרח הקדמון שנתגלו בזמן האחרון...אין לראות בפרשיות שבתורה קודקס חוקים...אלא רק הוראות על עניינים מסויימים. ודבר זה מבאר לנו מפני מה אין התורה עוסקת כלל בעניינים אחדים שהם גופי הלכות משפטיות: למשל בהלכות נישואין...

כלומר, לעם ישראל, בדומה לכל שאר העמים בתקופתם, היו קיימים כבר קבצי חוקים. התורה לא באה להציג קובץ חוקים שלם, אלא להוסיף על החוקים הקיימים והמקובלים בחברה. על מנת להעריך את חוקי התורה, יש להבין מה היו החוקים המקובלים באותה תקופה, ומה באה התורה לשנות ביחס אליהם. דוגמא לכך נמצאת בפסוק "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם", (שמות, כ"א, כ) אשר קאסוטו מעיר עליו כך:

גם העבד הוא בן אדם, גם הוא נברא בצלם, ומי שפגע בקדושת חייו יתן את הדין ויומת. וזה חידוש חשוב שחידשה התורה: גם לגבי מי שמכה את עבדו יפה כוחו של החוק האומר (פס' יב): 'מכה איש ומת מות יומת' .

בעוד שבתרבות שבקרבה עם ישראל חי באותה תקופה העבד היה נחשב לקניינו של האדון והאדון היה פטור מהריגתו,[11] הרי התורה חידשה שלחייו של העבד יש ערך, ונטל את חיי העבד ייתן את הדין.

דוגמא נוספת לרעיון זה נמצאת בפסוק שנאמר לגבי שור מועד - "אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ" (שם, לא); האם זה משנה אם השור נגח אדם מבוגר או צעיר? מדוע, אם כן, התורה פירטה תוספת זו?[12] קאסוטו משיב על כך:

מתכוון לבטל את המסורת המשפטית שלפיה אם גרם איש למיתת בנו של איש אחר, היה בנו מומת...

כלומר המנהג המקובל במזרח הקדום היה שמי שהרג בן של מישהו אחר - בנו שלו מומת. בפסוק זה מתייחסת התורה לדין המקובל בתרבות שסבבה את עם ישראל, ושוללת אותה: רק השור ובעל השור נענשים, ולא בנו של בעל השור.     

כעת נדגים את הסתמכותו של קאסוטו על ממצאים ארכיאולוגים. בתיאור מכת הדם אומר הקב"ה למשה (שמות, ז', יט): "וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים". מה כוונת הפסוק באומרו שהיה דם "בעצים ובאבנים"? רש"י שם­ (ד"ה "ובעצים ובאבנים") מבאר שהכוונה היא למים אשר מונחים בכלי עץ ובכלי אבן, אך קאסוטו מקשה על כך שרוב הכלים במצרים באותה תקופה היו עשויים חרס, ולכן הוא מציע פירוש אחר:

כשאנו שמים לב על כך, שהמונח עץ ואבן רגיל במקרא להורות על פסילי האלים,[13] ושהיו הכוהנים המצרים נוהגים לרחוץ בכל בוקר בהשכמה את פסילי אלוהיהם במים, נוכל אולי לשער שהתכוון הכתוב להגיד, שאפילו המים שנשפכו באותו הבוקר על הפסילים נעשו לדם - שוב מעין היתול באלילי מצרים.

פירוש זה מתיישב עם המגמה הכללית של מכת דם, להיפרע מאלהי מצרים.

חשיבות תשומת לב לאמצעים ספרותיים

מאפיין בולט נוסף בפירושו של קאסוטו הוא העיסוק בתופעות ספרותיות ביחידות המקראיות. לטענתו, הבנת המבנה והצורה תורמת להבנת הכתוב והמסר העולה ממנו. וכך הוא כותב בהקדמתו לספר שמות:

כדי להגיע לידי הבנה מלאה בדברי הכתוב, שמתי תמיד את לבי גם להערכתם[14] האסטטית. ספר שמות איננו רק תעודה דתית נשגבה, הוא גם יצירה ספרותית מצויינת, וכל יצירה ספרותית הבנתה תלויה בהבנת דרכי האמנות שעל פיהן היא נוצרה, ובהרגשת הנוי השפוך על פניה...

דוגמא נפלאה לתשומת לבו של קאסוטו לעריכה האסטטית נמצא בפירושו לסמיכות הפרשיות בין סיפור מלחמת עמלק (שמות, ט"ז, ח - טז) לבין סיפור ביאת יתרו (שם, י"ח, א - כז). פרשני המקרא, בעקבות חז"ל, נחלקו בשאלת עיתוי בואו של יתרו - האם הכתובים נכתבו כסדרן ויתרו הופיע לפני מתן תורה, או שהם נכתבו שלא כסדרן, ויתרו הגיע לאחר מתן תורה.[15] ראב"ע סבר כי הכתובים לא נכתבו כסדרם, ומטרת שינוי הסדר היא הסמכה לפרשיית עמלק.[16] קאסוטו צועד בעניין זה בעקבות ראב"ע, והחידוש של קאסוטו בא לידי ביטוי באמצעות רגישותו לתקבולות הלשוניות. קאסוטו מוצא הקבלה לשונית בין תיאור מלחמת עמלק לבין תיאור בואו של יתרו (בהקדמתו לפרשת יתרו):

גם הניסוח של הפרשיות בצורה שלפנינו מתכוון להבליט את הניגוד שבין שני העניינים. כתוב למעלה (יז, יח) ויבא עמלק וילחם עם ישראל, וכתוב כאן (פס' ה', ופס' ו) ויבא יתרו חותן משה...וישאלו איש לרעהו לשלום. כתוב שם (י"ז, ט) בחר לנו אנשים, בחירה לשם מלחמה, וכתוב כאן (פס' כה) ויבחר משה אנשי חיל, בחירה לשם משפט שלום. מסופר שם (י"ז, יב) על משה: "וישב עליה", על האבן להתפלל לנצחון עמו בקרב,כאן נאמר (פס' י"ג) וישב משה לשפוט את העם". ועוד הקבלות: "וידי משה כבדים" (י"ז, יב), כי כבד ממך הדבר" (יח, יח), וכו'...

באמצעות הקבלות אלה טוען קאסוטו כי הפרשיות הנ"ל סודרו באופן מכוון בזו אחר זו, על מנת להבליט את הניגוד הרב בין עמלק ליתרו, שני זרים אשר שמעו על יציאת מצרים: האחד בא ולחם בישראל, והשני התפעם וקשר את גורלו בגורל עם ישראל.

אחד מהחידושים המשמעותיים של קאסוטו בתחום פרשנות המקרא הוא תיחום היחידה הספרותית באמצעות זיהוי המילה המנחה. קאסוטו היה מהראשונים[17] שזיהו ופיתחו את תופעת "המילה המנחה" במקרא. קאסוטו מעניק למילה המנחה משמעות ייחודית השונה מהמקובל, הן במתודה לזיהוי המילה המנחה, והן בהגדרת מטרתה הספרותית. באופן כללי מקובל לומר כי "המילה המנחה" היא מילה מסויימת או שורש מסויים המופיעים בטקסט מספר פעמים. השימוש המוגבר במילה או בשורש לעיתים מעידים על הרעיון המרכזי של הסיפור.[18] לדעת קאסוטו, הסממן המרכזי לזיהוי מילה מנחה היא באמצעות מספר הופעותיה: מילה המופיעה 7 פעמים או בכפולות של 7, היא מילה מנחה. חשיבות מספר הופעות המילה מרכזית לדעת קאסוטו, והיא משמשת כלי פרשני לתיחום היחידה הספרותית ולהוכחת אחדות הסיפור.[19] כך למשל, במכת דם קאסוטו קאסוטו שם לב שהמילה "יאור" מופיעה ארבע עשרה פעמים, ועל סמך תופעה זו (והוכחות נוספות) מעיר קאסוטו בהקדמתו למכות:

"... יוצא בבירור, שיש כאן לפנינו יצירה אורגנית ואחידה ולא תוצאה מקרית של תהליך מסובך שסמך זה אצל זה קטעים קטעים ממקורות שונים, כמו שחשבו כמה חוקרים, על סמך דעות מוקדמות ובדיקה שטחית בכתובים, בלי חדירה מעמיקה לתוך כוונתם ובלי הבנה נכונה בצורתם.[20]

נסיים שיעור זה בברכת הסיום של קאסוטו בהרצאת הפתיחה באוניברסיטה העברית:

...יהי רצון שעל ידי עבודתנו ומחקרנו ועיוננו נזכה להתקרב עד כמה שאפשר להבנת דברי הכתובים כמו שהבינום אבותינו הראשונים שלהם נועדו בתחילה. ויהי רצון, שכמו שהיו ספרי המקרא מקור ברכה לאבותינו, כך יהיו מקור ברכה לנו ולבנינו ולבני בנינו, ויעודדו את רוחנו ויאמצו את לבבנו להגשים את שאיפותינו ולהשיג את המטרה אשר אליה אנו נושאים את נפשנו, תחיית עם ישראל על אדמת ישראל.[21]